כמה עצב יש באהבה – פרק ג'

19/06/2014

"אז מה, אתם שוב יחד?" שאל פזי את מיצי שקפץ לבקר אותו ואת גולן בדרכו חזרה ממכון הכושר.
"כן, בערך."
"מה בערך? אתם גרים יחד, לא?"
"רשמית אני רק משכיר לו חדר בדירה שלי."
"ולא רשמית? בחייך, אל תגיד שאתם לא ישנים יחד."
"כן, נו, אז מה?"
פזי גיחך. "אני מכיר את חמי לא מאתמול, הרי אתם לא רק ישנים יחד?"
"תפסיקי להציק לו, דודה חטטנית שכמותך." נזף גולן בבן זוגו חסר המעצורים, "אתה מביך את האורח שלנו."
"לא ביקשתי תיאורים מפורטים, רק להבין מה קורה אצלם."
"אין לי מושג מה קורה אצלנו." הודה מיצי, "אנחנו ישנים יחד וכולם חושבים שאנחנו בני זוג, אבל… אבל…"
"אבל מה?"
"אני לא מרגיש שהוא ממש איתי, לא כמו שהוא היה עם רוני."
גולן ופזי החליפו מבטים נבוכים ושתקו.
"תראו, אני יודע שהוא עדיין מתאבל וכואב לו שרוני מת ככה, צעיר כל כך, ובצורה כל כך טיפשית." שפך לפניהם מיצי את ליבו. "אתם חושבים שלי זה לא כואב? גם אני אהבתי את רוני. כל מי שהכיר אותו אהב אותו. הוא היה… טוב, הוא היה משהו מיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון."
השנים הנהנו. הם ידעו.
"אני יודע שאי אפשר להשוות אותי לאהרון, אבל גם אני בן אדם, גם יש לי רגשות." התלונן מיצי, "אני כל כך אוהב את חמי, תמיד אהבתי, נדלקתי עליו מהרגע הראשון שראיתי אותו, אבל די מהר הבנתי שכל זמן שרוני נמצא בסביבה אין לי סיכוי. פעמיים הייתי ריבאונד שלו וזה שבר לי את הלב. חזרתי מלונדון כי חשבתי שהתגברתי עליו ופתאום נודע לי שרוני מת…" הוא נאנח, "חמי נעשה כל כך עצוב ומסוגר, אני רוצה לעזור לו, אבל הוא לא נותן לי. אני לא יודע מה לעשות."
"איך הסקס שלכם?" שאל פזי חסר הבושה וחטף מרפק בצלעות מגולן.
מיצי כבש את עיניו ברצפה. "אני לא רוצה לדבר על זה."
"כל כך גרוע?"
"לא יודע אם זה נחשב גרוע, יכול להיות שיש כאלו שהיו מרוצים לגמרי ממה שקורה אצלנו במיטה, אבל הייתי עם חמי קודם והייתי גם עם שניהם ואז זה היה אחרת לגמרי. כיום זה יותר אוננות משותפת מאשר סקס. אולי הוא פוחד להדביק אותי? אני לא יודע, אבל נורא חסר לי… אתם יודעים…"
"מה? הוא לא מזיין אותך יותר בתחת?"
"פזי!" צעק גולן והסמיק, "תפסיק לדבר בצורה כזו."
"גולן, אתה המרוקאי הכי פולני שאני מכיר. ממתי אתה ביישן כזה?"
"אני לא ביישן, אבל בחייך… יש גבול לכל דבר."
"שטויות. כולנו חברים פה. נו, מיצי, יש חדירה או לא?"
"לא." אמר מיצי בעצב, "הוא רק… אתה יודע… רק…"
"וגם אתה גומר?"
"בטח, אבל… אבל…"
"חסר לך זין בתחת." השלים פזי את המשפט.
פניו של מיצי קיבלו גוון של עגבנייה בשלה. "כן, זה חסר לי." הודה, "ומה שיותר גרוע זה שזה תמיד קורה מוקדם בבוקר, כשהוא עדיין חצי ישן ורק הזין שלו ער, אבל אף פעם לא בלילה, או אחרי הצהרים, כמו שאני אוהב, ואף פעם אין נשיקות ואין… אין בעצם חמי. זה סתם מפגש חרמנות בין הזקפת בוקר שלו לשלי."
"אללה יסטור." נאנח גולן, "וחוץ מהסקס? איך הוא בכללי?"
"בכללי הוא השותף המושלם. צבענו יחד את הדירה והוא עשה את רוב העבודה הקשה, ואפילו ניקה אחר כך. הוא שקט, מתחשב, מתוק, מנומס, משתתף בכל ההוצאות, רושם הודעות, מדבר יפה עם החברים והמשפחה שלי, אוכל כל מה שאני מבשל ותמיד אומר תודה, ואחרי שהוא עושה כלים הוא שוטף את הרצפה ואת השיש. נוח מאוד לגור איתו, אבל אני מתגעגע לחמי הישן שהיה בן אדם אמיתי ולא רוח רפאים שמידי פעם יש לה זקפת בוקר."
"מה עם הכתיבה? הוא עדיין כותב בבלוג שלו?"
"לא יודע. לפעמים בלילה אני מתעורר ורואה אותו יושב קצת ליד המחשב. הוא אומר שיש לו סיוטים והמחשב מרגיע אותו. לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם, אני לא בודק."
"אחרי שרוני מת הוא מחק את הבלוג הישן שלו, בדקתי." אמר פזי, "אבל יש אפשרות לשחזר בלוג מחוק. אולי הוא שחזר אותו כשחזר לארץ?"
"לא, בדקתי רק אתמול." אמר גולן, "הבלוג הישן שלו עדיין מחוק, אבל אולי הוא העביר אותו לכתובת אחרת. יש אחד שאני קורא אצלו בבלוג שעשה את זה בגלל שמישהו שהוא מכיר גילה את הבלוג שלו. הוא העביר אותו לכתובת אחרת ושלח למנויים שלו את הכתובת החדשה."
"ומאין הוא ידע שהמכר ההוא שלו לא היה מנוי גם כן?" הקשה מיצי.
"כי הוא הכיר את המייל שלו והוא כנראה הקפיא אותו כדי שההוא לא יקבל את ההודעה שהבלוג עבר."
"הקפיא אותו?"
"כן, יש מין סידור כזה בישראבלוג שאתה יכול לשלוח מסר למנויים שלך ואתה יכול להקפיא מייל של מנוי שאתה לא רוצה שיקבל ממך מסרים."
"נשמע די מסובך."
"לא, זה די פשוט לביצוע. אם פקאצות אנלפבתיות בנות שתים עשרה יכולות אז גם חמי יכול."
"ואולי הוא פשוט פתח בלוג חדש?"
"לא חושב. בבלוג הישן היה תיעוד של כל ההיסטוריה שלו עם רוני. אני לא מאמין שהוא היה מוחק אותו. אולי הוא שינה לו את השם, אבל בטח לא מחק אותו. אם היינו יודעים מה שם הבלוג שלו היינו יכולים לגלות אותו בעזרת תוכנת החיפוש שיש באתר."
"אני חושב שאני יודע." אמר מיצי לאיטו, "לפני כמה ימים התעוררתי והוא ישב ליד המחשב וכתב משהו, ולא שם לב שקמתי והלכתי להשתין. בדרך חזרה חטפתי הצצה קטנה במסך, הייתי די מנומנם ואני לא בטוח באיזה אתר הוא גלש, אבל אני זוכר ברור את השם 'לא מסביר לא מתנצל' מתנוסס מעל ציור של חד קרן עם רעמה וזנב בצבעי הקשת.
פזי וגולן הביטו שוב זה בזה ואחר כך במיצי שפתאום חש חרטה על שגילה את סודותיו של חמי.
"חמי אוהב עם תמונות של חיות עם קריצה לכיוון הקהילה." נזכר פזי בנוסטלגיה. "אתה זוכר שבבלוג הראשון שהיה לו בתפוז הייתה תמונה של חתול עם צעיף בצבעי דגל הגאווה?"
"כן." הסכים גולן, "ובבלוג הקודם הייתה תמונה של זברה צבעונית באמצע עדר של זברות שחור לבן, זוכר מיצי?"
"נדמה לי שראיתי את התמונה הזו באיזה מקום." אמר מיצי בפיזור נפש, משהו אחר הדאיג אותו. "תשמע פזי, אם חמי לא רוצה שאני אדע על הבלוג שלו אז… אז בטח יש לו סיבה טובה להסתיר אותו. אני לא רוצה למעול באימון שלו."
"אבל הוא לא ביקש ממך במפורש שלא תסתכל לו בבלוג, נכון?" הדליק פזי את הלפ טופ המשוכלל שלו, "הוא אפילו לא הודה שיש לו בלוג."
"כן, אבל…"
"ונניח שסתם היית משוטט לך בישראבלוג ונתקל לא בכוונה בבלוג שלו, מה אז? הרי דברים כאלו קורים כל הזמן."
"אבל אני בכלל לא נוהג לקרוא בלוגים." מחה מיצי, "חמי יודע שאני מעדיף משחקי מחשב."
"ואני כן נוהג לקרוא בלוגים ומאוד אהבתי את הבלוג של חמי, בעיקר את הסיפורים שלו על רוני, ועל העבודה שלו, ועל הסגן והבוס שלו, ועל איך הוא רב עם רוני שכל הזמן מפריע לו לכתוב ו… הנה, מצאתי! 'לא מסביר לא מתנצל' עם תמונה של חד קרן בצבעי הגאווה, איזה יופי."
"לא, זה לא יופי בכלל." מחה מיצי, קם ממקומו והפך את גבו אל פזי. "אל תראה לי, אני לא רוצה לדעת מה הוא כותב שם."
"ואני כן רוצה, זה בלוג פתוח שמופיע באתר בלוגים פומבי וזכותו של כל אחד לקרוא בו." התעקש פזי והחל לקרוא את הפוסט האחרון של חמי שפורסם לפני שלושה ימים. בהתחלה הוא חייך בהנאה כי באמת התגעגע לכתיבתו המרירה, מתוקה, מבודחת של חמי, אבל לאט לאט הרצינו פניו, החיוך נמחק מעליהן והן לבשו הבעה חרדה ומוטרדת.
גולן הציץ במסך המחשב מעל כתפו, קרא כמה משפטים והחוויר.
"מה קרה?" חקר מיצי שלא יכול היה יותר לעמוד במתח. "מה הוא כותב שם?"
פזי נאנח. "יכול להיות שצדקת מיצי, אולי עדיף היה שלא היינו נכנסים לבלוג שלו."
"למה? מה הוא כותב? הוא כתב משהו עלי?" נחרד מיצי התיישב וסובב את הלפ טופ לכיוונו. הוא החל לקרוא ונחרד, גוש קר ומעיק החל ללחוץ על ליבו והאותיות היטשטשו והתערבלו מול עיניו.
"הוא השתגע לגמרי." לחש, "הוא ירד מהפסים."
"תראה מיצי," ניסה פזי להתעשת, "זה בלוג, לא עדות בבית משפט. זכותו לספר מה שמתחשק לו."
"כן, אבל… אבל…" מיצי גלל את הכתוב עד למטה ואחר כך החל קופץ מפוסט לפוסט, ידיו רועדות מבהלה. "אני לא מאמין, הוא כותב על החיים שלו עם רוני כאילו כלום לא קרה! אין אף מילה אחת על המוות שלו."
"מה בקשר לתקופה שהוא היה בחו"ל, על זה הוא מספר?"
"כן. יש פוסט פרידה קצר שבו הוא מסביר שתהיה הפסקה בבלוג כי הוא נוסע לחו"ל ובפוסט אחר כך הוא מודיע שהחליט להעביר אותו לכתובת אחרת מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. מצחיק מאוד! לא כאן המקום לפרט שהבן אדם שעליו הוא מספר הכי הרבה בבלוג מריח את הפרחים מהשורש." התמרמר פזי, "והנה, הוא ממשיך לתאר את החיים שלו עם רוני כאילו הכול כרגיל, הוא ורוני צובעים את הדירה, הולכים ליום ההולדת של אימא שלי… זין! הוא באמת היה ביום ההולדת של אימא שלי, אבל הוא היה איתי, לא עם רוני! ואת הדירה הוא צבע איתי, לא עם רוני! אני בא לאסוף אותו עם האוטו כל יום מהעבודה, לא רוני! לי הוא סיפר על ההזמנה של הכוונות של האם שש עשרה ועל זה שהוא מרגיש לא נוח שפתאום הוא חלק מתעשיית הנשק, ועל עידן שעוזר לו, ועל הסגן שמאז שנולד לו תינוק הוא עייף כל הזמן, ועל החתונה של הבן של הבוס שלו, ואיך כל העובדים ניסו לנחש מה מחזיק את השמלה של הכלה שלא תיפול ותחשוף את השדיים שלה, לי ולא לרוני!"
"זו הייתה שמלה בלי כתפיות?" שאל גולן בסקרנות.
"כן ועם מחשוף ענקי, ובכל זאת היא לא נפלה למטה."
"הם שמים מן ברזלים כאלו של מחוך בחלק העליון, זה מה שמחזיק את השמלה." הסביר גולן.
"גולן, שתוק כבר!" צעק פזי וחבט בראשו של בן זוגו עם עיתון מגולגל, "חמי יצא מדעתו ומה שמעניין אותך זה שמלות חתונה עם מחשוף?"
"תרגיעו שניכם." אמר גולן בנחת וליתר בטחון לקח מפזי את העיתון המגולגל, "חמי לא יצא מדעתו, הוא פשוט… הוא פשוט מנסה לא להישבר. מותר לו לפנטז בבלוג שלו על כל מה שמתחשק לו ואם להעמיד פנים שרוני חי זו הדרך שלו להתאבל מי אנחנו שנגיד לו לא?"
"אז לדעתך אני צריך לשתוק ולא להגיד כלום." שאל מיצי.
"בהחלט, לדעתי אתה צריך לשתוק כמו קבר." פסק גולן.
"אתה כזה דביל לפעמים." התעצבן פזי, חטף מגולן את העיתון המגולגל וחבט שוב בראשו.
"אתה צודק." פרש גולן את ידיו במחוות התנצלות, "אני מבקש סליחה מיצי, לפעמים אני מדבר בלי לחשוב."
"זה בסדר." הרגיע אותו מיצי, "אני מבין, ומה אתה חושב פזי?"
"לא יודע." נאנח פזי, "אני פשוט לא יודע מה להגיד לך. אולי נתייעץ עם בוריס?"
"טוב, בסדר, אני אחטוף מחר שיחה עם בוריס." הסכים מיצי וקם ממקומו, "ועכשיו אני צריך ללכת הביתה. היום תורי להכין ארוחת ערב."
"או. קי." קם פזי ללוות אותו לדלת, "שיהיה לכם בתיאבון, ומיצי, עוד דבר אחד קטן, בבקשה?"
"מה?"
"אל תספר לחמי שמצאתי את הבלוג שלו, בסדר? תגיד לו שנתקלת בו במקרה."
"למה? מה זה משנה?"
פזי התפתל בחוסר נוחות, גמגם שלא נעים לו וכיוצא בזה, אבל לא נתן הסבר מפורט ומיצי שריחם עליו, וגם מיהר קצת הביתה, הבטיח לא לספר לחמי מי גילה את הבלוג המחודש שלו, והלך הביתה להכין ארוחת ערב.

בסופו של דבר לא הכין מיצי ארוחת ערב וגם לבוריס לא התקשר כי כשהגיע הביתה מצא את חמי רכון מעל האסלה ומקיא.
חמי גירש אותו מהשירותים וסירב להניח לו לעזור ולא עוד אלא שגם ניקה היטב אחריו את האסלה ואת הרצפה סביבו ורק אז כשל החוצה והתמוטט על המיטה, פניו אפורות, עורו לח מזיעה ועיגולים שחורים של עייפות מתחת לעיניו.
הצעתו של מיצי לנסוע למיון התקבלה בסירוב יגע. "זה רק איזה וירוס או משהו מיצי, אל תלחץ, בוא תשכב לידי, אני צריך חיבוק."
מיצי שהיה מבוהל עד עמקי נשמתו נשכב לצידו של חמי וכרך סביבו את זרועותיו, מתאפק לא לבכות.
"אם המצב שלך לא ישתפר עד מחר אנחנו הולכים למיון." אמר, "בסדר חמי? חמי?" אבל חמי כבר ישן ומיצי שכב לצידו ער שעה ארוכה, משגיח על נשימתו, ממשש את מצחו מידי פעם עד שהרעב גבר עליו והוא התגנב למטבח, אכל כריך, צפה מעט בטלוויזיה בסלון ואחר כך חזר למיטה, התכרבל לצידו של חמי וישן בשלווה עד הבוקר.
למחרת חמי חש מעט יותר טוב, אבל עדיין היה חולה מכדי לעבוד. מיצי היה מוכן לקחת יום חופש כדי להישאר ולהשגיח עליו, אבל הוא סירב בתוקף.
מיצי נכנע ונסע לעבודה אחרי שהפציר בחמי להתקשר אליו אם יחוש רע.
הוא שוחח עם חמי כמה פעמים במשך הבוקר ואחר כך שקע בעבודתו. כשחזר אחרי הצהרים הביתה, נושא מצרכי מזון וזר פרחים, מצא את חמי שוכב על הספה, גופו רפוי, עיניו עצומות ויד אחת שלו שמוטה על הרצפה וליבו זינק מבהלה היישר לגרונו.
הוא שמט את שקית הקניות וזר הפרחים על הרצפה וקרב, רועד, אל חמי, משוכנע שיגלה לצידו קופסת גלולות שינה ריקה ומכתב התאבדות.
"חמי." לחש ונגע בפניו של שותפו לדירה שהתיישב בבת אחת ונעץ בו מבט כעוס.
"תן לישון." רטן, התהפך על צידו ונרדם שוב.
מיצי הניח לו, נשא את הקניות למטבח, סידר אותם והחל להכין אוכל. הוא טיגן חביתה, חתך ירקות, פרס גבינה, פתח קופסת טונה, סחט מעליה לימון ובדיוק כשצבט לעצמו פיסת דג חיבק חמי את מותניו ונשק לעורפו.
"גם אני מוזמן." שאל, שלח יד מעבר לכתפו של מיצי וטעם מהטונה.
"לא!" אמר מיצי בזעף והדף אותו לאחור.
חמי קפא לרגע במקומו, מופתע. "טוב, אז לא." השיב בקרירות והסתלק.
מיצי נאנח, פתח את הברז ובהה בזרם המים, מנסה להבין מה עובר עליו, ואז תפס שהוא פשוט כועס. שטף את ידיו והלך לסלון שם ישב חמי מול הטלוויזיה הכבויה ושיחק בשלט.
"אנחנו צריכים לדבר חמי."
"לך תאכל קודם."
"אז בוא איתי."
"לא רוצה."
"נו, בחייך… בוא. הכנתי אוכל לשנינו."
"לא בא לי."
"אני מבקש חמי, בוא." ליטף מיצי בהיסוס את ברכו של חמי הנעלב. עיניהם נפגשו ושוב הושפלו.
מיצי קם והלך למטבח, ואחרי היסוס קל השתרך חמי בעקבותיו. הם אכלו בשתיקה מעיקה, מנסים לנהל שיחת חולין.
חמי אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב וזה בטח הווירוס הזה של עשרים וארבע שעות ששמע עליו בסופר מנטאשה הקופאית, ומיצי העיר שגם בעבודה שמע על הווירוס הזה, ומזל שזה נגמר מהר.
חמי שיבח את החביתה ומיצי אמר שזה כלום, וחמי אמר שמחר הוא יכין ארוחת ערב ושבעצם היה צריך להכין היום אוכל, אבל נרדם.
"חשבתי שאתה מת. שהתאבדת." אמר מיצי והניח את המזלג מידו.
"וואלה!" נדהם חמי, " למה? מה פתאום שאני אתאבד?"
"בגלל רוני."
עכשיו גם חמי הניח את המזלג מידו. "אתה לא נסחף קצת מיצי, אני יודע שאתה דראמה קווין, אבל…"
"יכול להיות שאני דראמה קווין, אבל אני לא מעמיד פנים שאני חי עם בן אדם שמת כבר."
חמי הדף את צלחתו מעל פניו. "ראית את הבלוג שלי."
"כן."
"מתי?"
"אתמול, כשהייתי אצל גולן ופזי."
"גם הם יודעים על זה? מי עוד?"
"אף אחד. רק אנחנו. אני… זה לא היה בכוונה חמי. אל תכעס."
"אני לא כועס. אני נראה לך כועס?" קם חמי ממקומו והלך להציץ בחלון המטבח, גבו מופנה אל מיצי שנותר לשבת מול החביתה המתקררת.
"למה קראת לבלוג לא מסביר לא מתנצל?"
"ככה."
"אבל חמי…"
"עזוב אותי מיצי, פשוט תעזוב אותי."
"הלוואי ויכולתי."
"מיצי, אני יודע שהוא מת. אני לא משוגע, אבל… אני פשוט… אני לא יכול סתם לשכוח ממנו ודי. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, להתגעגע אליו, אני מנסה להבין שהוא לא פה יותר, שאני לא אראה אותו שוב ואני לא מצליח, אני פשוט לא מצליח להיפרד ממנו."
"אולי בגלל שלא היית בקבר שלו?"
"אולי."
"חמי, יש משהו שאני חייב לספר לך, משהו שנודע לי דרך עומר."
"מה? שגם רוני נדבק?"
"כן."
"אני יודע. הוא נדבק בחורף הקודם כשהיה באנגליה. הוא סיפר לי על זה שבוע לפני שנהרג. החלטנו על פרידה לניסיון, אבל כרגיל זה החזיק מעמד רק כמה ימים. אף פעם לא הצלחנו להתרחק זה מזה מיצי, ידענו שאנחנו לא מתאימים ושיותר טוב שניפרד, אבל לא הצלחנו."
"כן, אני רואה. אתה לא מצליח להיפרד ממנו אפילו כשהוא מת."
"אני מנסה מיצי, באמת, אבל אני לא יכול להפסיק לחלום עליו ולחשוב עליו. עכשיו אני מרגיש קרוב אליו יותר מאשר כשהוא היה חי. אני כל הזמן מדמיין אותו הולך לידי, מדבר איתי, ישן איתי."
"ומזדיין אתך? בגלל זה אתה… בגלל זה אנחנו…"
"אולי, אני לא יודע מיצי, אני מצטער."
"גם אני."
"אז מה נעשה מיצי? אתה רוצה שאני אעזוב?"
"לא, אבל אני אודה לך מאוד אם תלך לישון בחדר השני."
"בסדר."
אחרי שפינו בשתיקה את שיירי ארוחת הערב העביר חמי את חפציו לחדר השינה השני, הקטן יותר. חיבר את המחשב שלו, הציע את הספה, אמר שהוא עייף מאוד, איחל למיצי לילה טוב וסגר את הדלת.
מיצי נשאר לבד בסלון מגניב מבטים אל פס האור הדק שהבהב מתחת לדלת הסגורה.
לבסוף כבה האור והספה גנחה תחת משקלו של חמי. מיצי הלך למקלחת, התקלח, צחצח את שיניו, הסתרק, אסף ממיטתו כרית והתגנב לחדרו של חמי ששכב על גבו, ידיו שלובות מתחת לעורפו ובהה בתקרה.
"חמי?" לחש מיצי.
חמי הסתובב על צידו והרים בשתיקה את כנף השמיכה. מיצי צלל מתחתיה, מניח את כריתו לצד הכרית של חמי.
"כפיות?" הציע חמי בחביבות.
"כן, בבקשה." לחש מיצי והחל להזיל דמעות לתוך הכרית.
"די, די מיצינקה. מספיק."
"אני אוהב אותך חמי."
"אני יודע חמוד. לילה טוב מיצי."
"לילה טוב חמי."

מיצי הופתע כשבוריס הסכים מיד לפגוש אותו ואפילו הזמין אותו לדירתו. הוא קפץ אליו בדרכו חזרה מהעבודה ושמח לגלות שבוריס נמצא לבד.
"איפה דניס?"
"נסע לעבודה. יחזור רק בבוקר. מה הבעיה מיצי?"
מיצי נאנח. "חמי."
"מה עכשיו?"
"כשרוני היה בחיים חמי כתב בלוג על החיים שלהם יחד."
"אני יודע, אבל אחרי שרוני מת הוא מחק אותו."
"לא נכון, הוא לא מחק אותו. הוא העביר אותו ושינה לו את השם, אבל הוא ממשיך לכתוב בו."
"נו, אז מה?"
"הוא ממשיך לכתוב בו כאילו שרוני עדיין חי. הוא מספר שם על דברים שהוא ורוני עושים יחד למרות שרוני מת."
בוריס נעץ במיצי מבט כועס. "נו, אז מה?"
"מה, נו אז מה? זה נראה לך נורמאלי?"
"אתה מדבר על נורמאלי מיצי? אם אני לא טועה רק לפני שנה ומשהו היית מאושפז במחלקה פסיכיאטרית."
"נכון, אבל שחררו אותי. אני שרוט בוריס, אבל אני לא פסיכי, להעמיד פנים שהחבר המת שלך עדיין חי זה לא נורמאלי. רק פסיכי מתנהג ככה."
"זה לא העסק שלנו מיצי. זכותו של חמי לכתוב בבלוג שלו מה שהוא רוצה, ואם הוא העביר אותו ושינה לו את השם סימן שהוא לא רוצה שאף אחד מאיתנו יקרא בו."
"אבל בוריס, הוא ירד מהפסים! צריך לעשות משהו! אתה לא מבין את זה?"
"זה קורה לכל אחד לפעמים. כשאתה ירדת מהפסים בזמן המלחמה חמי לא הסתובב ולכלך עליך לפני כולם, הוא סתם את הפה ועזר לך."
מיצי הסמיק. "לא ידעתי שקראת את 'דיווחים מהמרחב המוגן'."
"כן, קראתי. ואני במקום חמי הייתי זורק אותך מהבית. הוא במצב קשה מיצי, אני לא מכחיש, אבל אתה חייב לו, תהיה סבלני איתו."
מלא חרטה פרץ מיצי בבכי ובוריס חיבק את כתפו, וליטף אותו. "תהיה סבלני איתו מיצי, בבקשה." הפציר רכות.
"אני סבלני, אני אוהב אותו, אבל…"
"אבל מה?"
"קשה לי." דחף מיצי יד קטנה ורכה לתוך מכנסיו הרפויים של בוריס.
"מה קשה לך?" נהם בוריס בזעף, אבל הניח למיצי לחפון את אברו.
"קשה לי בלי סקס. הוא כבר לא מוכן לזיין אותי כמו שאני אוהב."
בוריס נאנח, "הילדים של היום…" אמר ופשט את מכנסיו.

מיצי יצא מדירתו של בוריס עם חיוך על השפתיים. חש, כמו תמיד אחרי זיון טוב, התעלות ושמחה, אבל ככל שהתקרב לביתו הלך מצב רוחו הטוב ודעך. ייסורי מצפון החלו לענות אותו כשהבין כמה אנשים יפגעו אם יגלו על חצי השעה הפרועה והמדהימה שחווה עם בוריס. ברור שדניס ייפגע, גם אם בוריס טוען בתוקף שהיחסים שלהם פתוחים, וחשוב יותר, מה חמי יחשוב עליו אם יגלה מה הוא עולל?
מיצי אמנם עשה מאמץ ורגע לפני שהשתרע על מיטתו של בוריס טרח לשאול אותו מה יקרה אם חמי יגלה את דבר מעלליהם, אבל בוריס רק צחק ואמר לו להפסיק לדבר שטויות ולשים לו קונדום, ומיצי שהשתוקק מאוד לשבור את תקופת היובש הארוכה שחווה ציית והתענג עד תום על אברו של בוריס שחדר לתוכו, ממלא אותו ומטריף אותו מהנאה, ולא המשיך להתעמק בנושאי מוסר.
רק עכשיו, אחרי שבא על סיפוקו, הוא שאל את עצמו מה חמי יגיד אם העניין ייוודע לו? ותהה מה עבר עליו כשהניח לבוריס לפשוט מעליו את בגדיו ולחגוג על גופו?
אבל איזו חגיגה שזו הייתה!
הוא חייך לעצמו כשנזכר בידיו הגדולות והבטוחות של בוריס שאחזו בו במיומנות כה רבה, ובאבר הגדול והעבה שלו… לא פלא שחמי לא הצליח אף פעם לוותר עליו לגמרי.
יהיה מה שיהיה, החליט מיצי בעוז רוח שנבע קצת מייאוש וקצת מקלות דעת. כמו תמיד אחרי זיון מוצלח ראשו היה סחרחר עליו ושיקול דעתו נפגע ומודע היטב למצבו הוא החליט להגיד כמה שפחות ולקוות לטוב.
הוא נכנס הביתה וראה את חמי יושב מול הטלוויזיה, מרותק למסך, מחזה לא אופייני אצל חמי שלא היה חובב גדול של הטלוויזיה.
"מה אתה רואה חמי?" שאל ורפרף נשיקה קלה על שערו הגזוז של חמי, שואף בהנאה את ריחו האהוב.
"תכנית על שנה למלחמת לבנון השנייה. היום לפני שנה היה האסון בכפר גלעדי, זוכר איך הכתבת של גלי צהל בכתה בשידור ישיר וכמה נבהלנו? רק שנה עברה וכל כך הרבה קרה מאז."
"כן, רק שנה. כתבת סיפור על המלחמה?"
"כן. דיווחים מהמרחב המוגן. רוצה לקרוא?"
"לא יודע, בטח קיללת אותי כהוגן על הצרות שעשיתי לך."
"ממש לא. גם אני פחדתי נורא מיצי, כולם פחדו, אבל כל אחד הראה את זה בצורה אחרת."
"אתה צריך לשלוח את הסיפור הזה לאתר הסיפורים חמי."
חמי צחק. "סיפור על מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבט הומואית? לא חושב שיהיו לו הרבה קוראים."
"למה אתה תמיד מזלזל בכתיבה שלך חמי? אתה כותב נהדר, באמת."
"תודה חמוד, אבל…"
"לא. שום אבל, אתה צריך להמשיך לכתוב חמי."
"אבל אם אני כותב על רוני אתה כועס."
"אני לא כועס אם אלו רק סיפורים, אבל אני נבהל כשאתה ממשיך לכתוב עליו כאילו שהוא חי."
"בשבילי הוא לא מת מיצי, אני מרגיש אותו לצידי כל הזמן."
"בגלל זה הזיונים שלנו… בגלל זה אנחנו ככה?"
"כן חמוד. אני מצטער."
"זה בסדר, לא נורא, אני מבין."
"תראה מיצי, אם יש לך מישהו אחר אני… אתה לא חייב לי כלום."
"דווקא כן."
"אני לא רוצה שתהיה איתי בגלל שאתה מרגיש שאתה חייב לי."
"אני אתך כי אני אוהב אותך חמי, זה הכול."
"אבל…" התחיל חמי למחות ונאנח כשמיצי קפץ ממקומו ורץ למטבח.

בשלוש לפנות בוקר הטלפון צלצל, עד שמיצי התנער והבין מה קורה חמי כבר ישב במיטה עם הטלפון צמוד לאוזנו.
"לפני שהוא יישבר ויספר לך אני רוצה שתדע שזיינתי את החבר שלך." אמר בוריס ברוסית וחמי ידע מיד שהוא שיכור.
החבר שלי מת, הבזיקה מחשבה במוחו, אבל הוא התאפק, נשם עמוק ואמר רק, "אהה…"
"לא שמעת מה אמרתי? זיינתי את השמנצ'יק שלך." הרעים בוריס ברוסית.
"מי זה?" לחש מיצי בעצבנות.
"זה רק בוריס. הוא שיכור. לך לישון, אני אטפל בו." אמר חמי והלך עם הטלפון לסלון, משאיר מאחוריו את מיצי ער, מתוח מכדי להירדם.
"אתה שיכור בוריס, איפה אתה?" שאל חמי.
" אל תדאג, בבית. אני כבר זקן מידי בשביל להסתובב שיכור ברחובות."
"בוריס, אני מבקש ממך להפסיק לשתות וללכת לישון."
"בסדר, בסדר, עוד מעט. שמעת מה אמרתי?"
"כן, שמעתי."
"הוא נהנה מאוד. היה חסר לו זיון אמיתי, אבל רק אותך הוא אוהב."
"אני יודע."
"אתה צריך להיות יותר נחמד אליו חמי, ואתה צריך ללכת לקבר של אהרון."
"אני יודע."
"למה אתה לא הולך?"
"כי אני פוחד."
"ממה אתה פוחד?"
"אני פוחד שאחרי שאני אראה את הקבר שלו הוא יעזוב אותי."
"הוא כבר עזב אותך. הוא התחיל לעזוב אותך עוד לפני שהוא מת."
חמי נאנח. "לך לישון בוריס, אני אקפוץ לבקר אותך מחר אחרי העבודה,
לילה טוב."
"לילה טוב דוצ'ינקה."
חמי חזר למיטה, הניח בעדינות את הטלפון על הכן שלו והחליק למיטה.
"מה הוא רצה ממך?" שאל מיצי.
"להגיד לי שאני צריך להיות נחמד אליך."
"זה הכול? בשביל זה הוא התקשר בשעה כזו?"
"כשהוא שיכור הוא עושה שטויות. לא נורא, פעם הוא היה מטייל ברחובות ורב עם אנשים, כיום הוא כבר רגוע יותר."
"אולי נלך לבקר אותו מחר אחרי העבודה?"
"כן, רעיון טוב, ועכשיו בוא הנה ותן לי להיות נחמד אליך."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il