כמה עצב יש באהבה – פרק ה'

03/07/2014

ארקאדי צץ שוב בחיי שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. זה היה באוגוסט, ביורצאייט השלושים למותו של אלביס.
היה יום שישי בצהרים וברדיו הייתה תכנית עם השירים שלו. הקשבתי להם ברדיו כשחזרתי מהעבודה, מודה בליבי לחמי שהתקשר יום קודם להגיד לי להקשיב לגל"צ בשעה אחת בצהרים.
מתאים לחמי לזכור שאני אוהב את המלך ולטרוח להתקשר להזכיר לי להקשיב. בחור אחר במקומו, אחרי התרגיל שעשיתי לו עם ארקאדי, לא היה מוכן להשתין עלי אפילו אם הייתי עולה באש, אבל חמי אף פעם לא נטר טינה לאיש, לא חשב מחשבות נקמה, לא בזבז את הזמן שלו בשנאה.
בזמנו חשבתי שהוא טיפש וקצת תמים, אבל עם הזמן שיניתי את דעתי והבנתי שעדיף להיות ילד תמים ונאיבי במקום זקן נטול אשליות ושונא אדם כמוני.
באותו יום שישי חם של אמצע אוגוסט כשישבתי במכונית הממוזגת שלי והקשבתי למלך שר את 'קינג קריאול' נזכרתי ברוני, הפרענק הקטן של חמי, וכמה יפה הוא היה מנענע את התחת החמוד שלו כשרקד וחשבתי עד כמה חמי צדק כשהעדיף לאהוב ולסלוח לו במקום לכעוס ולהתמרמר על הבגידות שלו.
אחרי שחניתי נשארתי לשבת עוד כמה דקות במכונית, נהנה מהקרירות של המזגן ומצחוקו המסטולי של המלך ששיבש ללא הכר את השיר 'האם את בודדה הלילה' יודע שגם חמי מקשיב לאותו קטע ומחייך בדיוק כמוני מאותן סיבות.
כיביתי את המנוע רק אחרי שהמלך שסיים לשבש את השיר צחק את צחוקו המשוחרר והעליז והודיע בעליצות שהקריירה שלו הושלכה זה עתה לפח, ויצאתי אל הכבשן הבוער בחוץ. כמו שקורה לי בכל קיץ הרגשתי גם היום שקיץ כזה חם עוד לא היה, והתפלאתי שוב איך אני מחזיק מעמד כל שנה מחדש בחום הנורא הזה.
נעלתי את האוטו וחציתי את הכביש הריק, נהנה מאווירת יום שישי שריחפה בחלל העולם. לא הייתי זקוק ללוח שנה כדי לדעת שעוד מעט תיכנס השבת, התנועה ברחוב הלכה ופחתה ומעין רגיעת סוף שבוע נפרשה על הרחובות הקלויים בשמש, רגיעה שאפשר להרגיש רק כאן, בארץ המוזרה הזו שכנראה אף פעם לא ארגיש בה לגמרי בבית.
נכנסתי לחדר המדרגות המוצל שכמו בכל יום שישי בשעה זו רצפתו הייתה לחה ומדיפה ריח של ריצפז ודילגתי בזהירות בין הקטעים הרטובים כדי לא לספוג נזיפה ממימי שכעסה אם מישהו היה דורך לה על הרטוב.
עליתי מהר, פוסח על שתי מדרגות והגעתי לדירה שלי מתנשם מעט, אבל גאה בעצמי על שבגיל חמישים אני עדיין יכול לעלות שלוש קומות בזריזות של נער.
אולי חמי צודק וחמישים זה השלושים החדש? ואז ראיתי את ארקאדי יושב על הרצפה, גבו נשען על דלת הדירה שלי, עיניו עצומות, ובבת אחת הרגשתי זקן ועייף.

ברגע שנעצרתי מולו הוא פקח את עיניו, חייך והושיט לי את ידו כדי שאמשוך אותו אלי. אחרי היסוס קל עשיתי זאת, בוחן אותו בקפידה, מחפש סימנים לשכרות, או גרוע מכך, אבל מבטו הכחול היה צלול והוא נראה נקי ומסודר, אם כי כרגיל, רזה מידי.
"מה שלומך בוריס?" שאל ונישק את לחיי, כורך יד דקה וזהובה סביב צווארי.
"בסדר, תודה, ואתה ארקאדי?"
"מצוין." קרן אלי, "התגעגעתי, ואתה?"
המהמתי משהו לא ברור בעודי מתעסק בפתיחת הדלת וקיללתי בליבי את דניס ששוב נעלם ומי יודע מתי ישוב, אם ישוב בכלל.
"ומה שלום ואניה שלנו?" שאל ארקאדי בחביבות והתיישב במטבח הקטן והמבולגן שלי.
"עדיין בברלין ולא יחזור כנראה לארץ."
"וחמי? עדיין עם הצייגענר המשוגע שלו?"
"לא." אמרתי, וכדי לא להביט בפניו התחלתי להדיח את הכלים למרות שאני שונא את העבודה הזו ואף פעם לא מצליח להשאיר אחרי כיור נקי וכלים שטופים כהלכה. אצלי תמיד נשברת איזה כוס או צלחת, קדמת חולצתי לעולם נרטבת ולמרות כל מאמצי הרצפה סביבי הופכת לשלולית.
"חמי ואהרון כבר לא ביחד." הוספתי כלאחר יד ומיד אחר כך נחפזתי לשאול מה שלום הוריו ולברר איך אימא שלו מרגישה. "היא בטח מאושרת לראות אותך." חייכתי אליו חיוך גדול ומזויף.
"אז חמי לבד עכשיו?" התעלם ארקאדי מהניסיון המגושם שלי להסיח את דעתו.
"לא. הוא לא לבד. יש לו מישהו חדש, בעצם לא חדש אלא … אני לא יודע אם אתה מכיר אותו. אחד ששמו משה מצקין. הוא חבר ותיק של חמי, בחור טוב, אתה זוכר אותו?"
לא. הוא בחור יפה?" שאל ארקאדי.
"לא כל כך." הודיתי, "אבל זה לא משנה."
ארקאדי צחק וניער את תלתליו ששוב היו ארוכים וזהובים כמו באותו קיץ רחוק שבו ראיתי אותו לראשונה, הקיץ ההוא שאני לא אוהב לחשוב עליו.
"בטח שזה משנה, ורוני? מה איתו? הוא בארץ?"
לא היה טעם לשקר לו, הוא היה מגלה את זה במוקדם או במאוחר. "אין רוני." אמרתי בפשטות.
"אין? מה זאת אומרת אין? הוא לא בארץ? בגלל זה הם נפרדו?"
"לא, הם נפרדו כי אהרון מת." אמרתי, ושוב הרגשתי שמץ מהתדהמה שהרגשתי ביום בו נודע לי שהבחור הכול כך חי, אנרגטי, סקסי וקופצני הזה מת. חמי סיפר לי שגם הוא מרגיש ככה כל בוקר כשהוא קם ונזכר כל פעם מחדש שרוני לא חי יותר.
"לא יכול להיות, אתה צוחק ממני?" בחן ארקאדי את פני כדי להיות בטוח שאני לא חומד לי לצון, "הכושי של חמי מת? איך זה יכול להיות שהוא מת?"
"עובדה." פסקתי, הסתובבתי בגבי אליו והמשכתי לשטוף את הכלים המלוכלכים, שובר תוך דקה שלוש צלחות שנדבקו זו לזו ופוצע את אצבעי, מה שנתן לי תירוץ מצוין לקלל ולכעוס במקום לבכות.
לא שזה הטעה את ארקאדי כמובן, אם יש משהו שהוא מבין בו זה תירוצים.
"איפה חמי גר עכשיו?" שאל בסקרנות ערנית שמתחה את עצבי.
"לא כאן. ניסיתי להישאר עמום ומשועמם.
"כן, אני רואה שהוא לא גר כאן." העביר ארקאדי מבט על הדירה המבולגנת שלי והביט בי בציפייה לתשובה מפורטת יותר.
"הוא גר רחוק מפה ויש לו את החיים שלו. עזוב."
"אני רק רוצה להגיד לו שלום בוריס, תפסיק להתנהג כמו אימא שלו."
החלפנו מבטים ואני השפלתי את מבטי ראשון. זכר הלילה ההוא, ליל כל הקדושים בבוסטון, עדיין העיק עלי, וגם עליו אני מניח, אם כי הוא מעולם לא דיבר על מה שקרה אז ואף פעם לא הודה שבגלל אותו לילה ניסה להתאבד.
"אני חושב שהכי טוב זה שתעזוב אותו לבד." אמרתי, מנסה להישמע אגבי ורגוע. "עבר עליו מספיק בזמן האחרון."
"דווקא בגלל זה אני רוצה …" מחה ארקאדי בעלבון, ואז הטלפון צלצל וזה היה חמי.
"זה אני." הוא אמר בעליזות, "קנינו המון ענבים ותפוחי עץ. אתה בבית? אני רוצה להשאיר אצלך קצת, להביא לך גם חלב?"
"דוצ'ינקה," אמרתי, "תשמע, אני קצת עסוק עכשיו, עדיף ש…."
"מה? דניס חזר?"
"לא, זה … אני אגיע אליכם מאוחר יותר, בסדר?"
"אבל אני ממש פה למטה." מחה חמי ופתאום התמלא דאגה לשלומי, "בוריס, הכול בסדר? אתה בסדר?"
מה אני עושה עם הפולנייה המרגיזה הזו? אם רק לא היה חשוב לי כל כך לא לפגוע שוב ברגשותיו…
"כן, בטח, זה רק ש…"
ארקאדי, זריז וערמומי כמו כייס, ניצל את היסוסי וחטף ממני את הטלפון. "חמי, זה אתה?"
"ארקאדי? כן, זה אני. מתי חזרת?"
"לפני כמה ימים. איזה מזל שבדיוק עכשיו התקשרת, קדימה, בוא, אנחנו מחכים לך." חייך אלי ארקאדי חיוך ניצחון מלאכי.
"אני בא, אבל אני לא לבד. אני מבקש ממך קאדיצ'קה, הפעם בלי תעלולים." אמר חמי ברוסית, "ותן לי את בוריס."
ארקאדי מסר לי את הטלפון והצטחק בלגלוג כשהתרחקתי ממנו והפניתי אליו את גבי.
"מה קורה איתו? הוא בסדר?" שאל חמי בקול חרישי.
"כן, הוא נראה טוב. יותר מידי טוב אם תשאל אותי." לא יכולתי למנוע משמץ מרירות להסתנן לקולי. "אתה עם מיצי?"
"כן."
"עדיף שהוא לא יעלה."
"אני יודע, אבל אין ברירה."
חשבתי על מיצי הנמוך והעגלגל שאהב את חמי בצורה נואשת מידי עומד מול ארקאדי שנראה כמו מלאך יפה תואר ועורפי החל להזיע. "חמי, זה לא ייגמר טוב." אמרתי, "אנחנו חייבים לעשות משהו. יש לך רעיון?"
"כן, להתחיל להתפלל." ענה חמי וסגר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il