כמה עצב יש באהבה – פרק ז'

14/07/2014

נרדמתי מול הטלוויזיה כמו זקן עייף – למה כמו בעצם? – והתעוררתי מבוהל לשמע דפיקות בדלת.
"רק רגע." צעקתי ונגררתי לעבר הדלת יחף כי לא הצלחתי למצוא את נעלי הבית שלי. לא הופתעתי לגלות את חמי מעבר לדלת, עוד לפני שפתחתי ניחשתי אותו לפי קצב הדפיקות והאופן התקיף בו טלטל את הידית.
"למה אתה נועל את הדלת?" התרגז עלי.
כי אני זקן ולבד חשבתי לעצמי, אבל שתקתי.
הנחתי לו להיכנס, הורדתי מעל כתפו את הצ'ימידאן העתיק שהוא גורר איתו עוד מהצבא ונעלתי את הדלת מאחוריו. הוא התיישב על כורסת הטלוויזיה שלי, השעין את ראשו על המסעד השחוק ועצם עיניים.
הוא לא היה מגולח ונראה אומלל וחסר מנוחה כמו אז, בהתחלה, כשרק פגשתי אותו – ילד שתקן ופגוע שרעד כשניסיתי לחבק אותו ובכה אחרי כל זיון.
הוא תמיד אמר שרק בזכותי הוא הצליח להתגבר על הזמנים הרעים של תקופת תל אביב שלו, אבל אני בטוח שגם בלעדי הוא היה מתאושש. למרות כל המשברים, הצרות והבעיות שלו היה בחמי משהו יציב ובריא שהצליח להחזיק מעמד ולחזור תמיד לתלם.

למזלו הוא נולד עם אופי מעשי והגיוני שמנע ממנו לעשות שטויות חסרות תקנה. הפעם ההיא בתל אביב הייתה הפעם היחידה שבה הוא התנהג בצורה אידיוטית והזיק לעצמו באופן בלתי הפיך וגם אז… אם אני חושב איך גמר הבחור ההוא שהיה איתו – והדביק אותו כנראה באיידס – אני מבין שזה היה עלול להיגמר הרבה יותר גרוע.
לפחות הוא למד לקח ומאז הוא נזהר מאוד לנפשו, שומר על עצמו וחי חיים רגועים ושלווים. תמיד חשבתי שרוני התעקש להידבק אליו דווקא בגלל מה שהוא קרא לו – חנוניות אשכנזית. רוני הסוער והרגשן היה זקוק לאדם יציב ורגוע כמו חמי שיהווה בשבילו עוגן, וחמי התאים לתפקיד הזה בשלמות ואהב אותו.
הם היו זוג מושלם – המריבות שלהם, הבלגנים, המשברים האהבה החזקה הגדולה מהחיים שהתגברה תמיד על הכול – הם היו מאושרים כל כך יחד. המוות הנורא של רוני בגיל צעיר כל כך טרף את כל הקלפים וזרק את חמי חזרה לתקופה האומללה של אחרי תל אביב כשהסתובב בעולם מבולבל ואומלל ומוכה רגשות אשמה.
"מה קרה דוצ'ינקה?" הנחתי יד על ברכו.
"ארקאדי ומיצי."
"מה אתם?"
"חזרתי הביתה מוקדם מידי ומצאתי אותם יחד במיטה."
"טוב, זה היה די צפוי, אתה לא חושב?"
"לא, אני לא חושב." התרגז חמי ופתח סוף סוף את העיניים, מביט בי בזעף. יש לו עיניים נהדרות, חומות בהירות עם פתיתים של ירוק וזהב צפים בתוכן.
"לא מתאים לך לקנא." הצטחקתי וניסיתי להניח יד על לחיו הלא מגולחת. הוא העיף אותה בזעם, מכאיב לפרק ידי. גם את הידיים שלו אני אוהב, גדולות כמעט כמו שלי, וחזקות מאוד.
"מיצי שייך לי, הוא החבר שלי ולארקאדי לא הייתה שום זכות…" הוא הכה באגרוף מוצק על מסעד הכורסא ועצם שוב את עיניו כדי להסתיר את הדמעות.
"מי שמכניס הביתה טיפוס כמו ארקאדי שלא יתפלא למצוא אותו במיטה עם החבר שלו." ניסיתי להרגיע.
דברי הכיבושין שלי לא פעלו את פעולתם על חמי, "עשיתי לו טובה והזמנתי אותו לגור אתנו כי הוא לא הסתדר עם אימא שלו," רטן, "לא ידעתי שהוא ינצל את ההזדמנות לדחוף את הזין שלו לפה של החבר שלי."
"אני בטוח שהוא לא הכריח את מיצי, ותודה שיש לו זין יפה שקשה להגיד לו לא."
"אני שמח שהצרות שלי משעשעות אותך בוריס." אמר חמי בקרירות, לקח את הצ'ימידאן שלו חצה את הסלון הקטן שלי בשלושה צעדים רחבים וכמעט פתח את דלת הכניסה.
"אל תהיה טיפש כזה מנחם." משכתי אותו חזרה לסלון והושבתי אותו על הספה.
"אל תגיד לי לא להיות טיפש ברוך, אין מה לעשות, אני טיפש ודי!" אמר חמי בעקשנות, הרפה מהידיות של הצ'ימידאן וכבש את פניו בכפות ידיו.
"מנחם." התיישבתי לצידו וכרכתי יד על כתפיו. "אתה אחד הבחורים הכי נבונים שאני מכיר, אבל להשאיר לבד אחד כמו ארקאדי עם מיצי … כל אחד היה אומר לך שזה לא ייגמר טוב."
"אתה אשם." ניסה חמי לנער את ידי מכתפיו, אבל הפעם לא הנחתי לו. דניס שוב נעלם, הייתי לבד כבר שבוע ונעמה לי תחושת גופו הגדול והחזק צמוד לשלי.
"למה אני אשם?" שאלתי והשכבתי אותו על הספה, נשכב לצידו.
"כי היית צריך להזמין את ארקאדי אליך. חיכיתי שתעשה את זה כשהוא התחיל לספר כמה קשה לו לגור עם אימא שלו."
"אני זקן מידי וחכם מידי בשביל לעשות דבר טיפשי כזה, היה לי מספיק ודי מהמלאך היפה שלך."
החלפנו מבט ושנינו השפלנו עיניים, נבוכים. אני לא חושב שאי פעם נצליח להתגבר על הסיפור המכוער הזה שקרה בין שלשתינו. כל זמן שארקאדי נשאר ברוב נוחות באירופה הצלחנו להתעלם ממה שקרה אז, אבל עכשיו, כשרוני מת וארקאדי שוב פה, יפה וזהוב תלתלים, מופרע וחסר שמץ מוסר או נאמנות, הכול צף ועלה שנית.
חמי ריפה את שריריו המתוחים, התרווח בתוך החיבוק שלי וכבש את פניו בכתפי. "אתה דוב רגזן ומכוער ברוך, אבל אתה המלאך האמיתי שלי." אמר ודחף יד לתוך מכנסי.
"חמי, אתה בטוח שזה רעיון טוב? אתה כועס ונעלב ו…"
"אם לא בא לך עלי תגיד ישר, לא צריך תירוצים."
"טיפש קטן שכמוך, תמיד בא לי עליך, אבל …"
"שום אבל, תביא קונדומים ותשתוק."
"אל תגיד לי לשתוק, חוצפן קטן שכמוך." הפכתי אותו על בטנו והצמדתי את ידיו מאחורי גבו. הוא צחק לתוך הכרית והניח לי לפשוט את מכנסיו, מעמיד פנים שהוא לא יכול להעיף אותי מעליו בתנועה אחת.
כשרק נפגשנו הוא היה רזה וחלש הרבה יותר ואני צעיר יותר. אז באמת הייתי חזק ממנו בהרבה, אבל כיום… הוא נהנה להעמיד פנים שעדיין אני חזק ממנו אבל ידעתי היטב שזה רק משחק.
טוב, אלו החיים. השנים חולפות ואנחנו מזדקנים, נחלשים והופכים לצל של עצמנו. זה יקרה לכולנו אם נחייה מספיק זמן. הדרך היחידה לחמוק מהגורל הזה הוא למות צעיר כמו המלך, או כמו רוני.
רק אחרי שחדרתי לגופו המשחק הפך להיות רציני והצחוק התחלף בגניחות. מאז שמלאו לי חמישים לפני כמעט שנה לא היינו יחד וזה היה כל כך טוב… הרגשתי שגם הוא נהנה. הוא ביקש שזה יהיה חזק יותר, ועוד יותר, וגמר כשהוא צועק אל תוך כף ידי שחסמה את פיו, וכשגם אני גמרתי, כמה דקות אחריו, נישק את כף ידי וחיבק אותי בכוח.
אחר כך הלכנו להתקלח וחמי אמר שהוא רעב ומה דעתי על ארוחת ערב?
"אני מספיק שמן גם ככה." אמרתי, מביט במורת רוח בכרס השעירה שלי ששום התעמלות ודיאטה לא יצליחו להעלים.
"אתה בסדר גמור." הוא אמר, כמו שהיה אומר תמיד, ומעך אותי אליו בחיבוק.
"ואתה רזה מידי." צבטתי את ישבנו, "בוא נכין משהו לאכול, ואל תציק לי בגלל הבלגן במטבח. אתה יודע איך אני."
חמי סקר את הכיור עמוס הכלים והשולחן הדביק ונאנח. "בוריס, אתה צריך מישהו שיטפל בך."
"יש לי את דניס בשביל זה."
"דניס הוא שרמוטה קטנה ועצלנית. אני מדבר על מישהו רציני שבאמת יהיה לו אכפת ממך."
"מישהו כמוך?" שאלתי, משתדל להגיד את זה כמו שגבר בגילי אמור להגיד דברים כאלו – חצי בלגלוג חצי בצחוק כזה – כאילו שעצם הרעיון שאני וחמי… כאילו שאני לא מרגיש שוב את הכאב העתיק ההוא מועך לי את הלב.
הוא המשיך לשטוף את הכלים כשגבו אלי, אבל הבחנתי שגבו הזדקף וכתפיו נדרכו במתיחות. "כן מישהו כמוני, למה לא?" אמר חרש.
"חמי, בחייך… לא ניכנס לזה שוב. אתה יודע שאני ואתה … שאתה…"
"אם תגיד שוב שאני מבוגר רק בשנתיים מהבן שלך אני מעיף עליך צלחת." איים חמי.
"להעיף צלחות זה לא אתה חמי, זה היה הסגנון של אהרון, ואתה באמת צעיר מידי ויהודי מידי בשבילי. נו, די! אמרתי את זה כבר יותר מידי פעמים. רוצה חביתה?" הוצאתי כמה ביצים מהמקרר וטרפתי אותם יחד בקערית מרק.
"כן, עוד רגע. שב בשקט ואל תפריע." פקד עלי חמי והמשיך לשטוף את הכלים, ואחר כך טיגן את החביתה עם שאריות הגבינה הצהובה שמצא אצלי ותוך כדי ניגב את השיש ואת הדלת של המקרר שהתחילה להחליד, והצליח גם להפיק טוסטים סבירים מהלחם העבש שמצא בארגז הלחם ובאותה הזדמנות ניקה גם אותו.
"צריך לעשות קניות." אמר והתחיל לערוך את השולחן.
"טוב, בסדר, מחר. עכשיו כבר מאוחר."
"אז אני יכול להישאר אצלך כמה ימים? רק עד שאני אדע מה קורה איתי?" השפיל חמי מבט אל החביתה.
"בטח, אל תהיה טיפש." השתדלתי להישאר שווה נפש ולא לחייך.
"תודה בוריס."
"אני זה שצריך להגיד לך תודה ילד."
הוא הרים אלי מבט עצוב. "בוריס, אני כבר לא ילד. אולי הייתי כשנפגשנו, אבל מאז עבר הרבה זמן, קרו לי המון דברים ואני כבר לא ילד. מתי תבין את זה?"
"בשבילי תמיד תישאר ילד." אמרתי לו מה שאימא שלי הייתה אומרת לי תמיד, והוא צחק ושאל אם אימא שלו משלמת לי בונוס כדי להציק לו.
"אני לא מציק."
"אתה כן. תמיד אני נראה לך רזה מידי ולא מספיק מבוגר."
"שתוק כבר מנחם ותאכל את החביתה שלך." נזפתי בו.
"טוב סבתא ברכה." צחק חמי ולפני שהספקתי לחשוב על תגובה הולמת הנייד שלו צלצל.
זה היה מיצי. חמי דיבר איתו בקצרה ובקשיחות, קורא לו משה במלעיל, אומר שהכול בסדר אצלו, שהוא ישהה אצלי עד שימצא דירה ושאם הדברים שלו מפריעים הוא יבוא מחר לקחת אותם.
"הוא רוצה לדבר אתך." הגיש לי את המכשיר הפשוט, דור ראשון נטול אביזרים שסירב להחליף.
הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לדבר עם מיצי, אבל לא הייתה לי ברירה. לקחתי את הנייד והלכתי לסלון, משאיר את חמי במטבח.
"הוא בסדר בוריס?" שאל מיצי בחרדה.
"אני נראה לך קורא מחשבות משה? מאין לי לדעת?"
"גם אתה כועס עלי? לא התכוונתי, פשוט נסחפתי ו… זה לא היה בכוונה. אתה יודע שאני נורא אוהב את חמי, לא רציתי לפגוע בו."
"אם אתה כל כך אוהב אותו למה הזדיינת עם ארקאדי?"
"כי אני מאוהב בו. נכון שהוא נורא יפה?"
"אין לי כוח לשטויות שלך משה."
"כאילו שאתה לא עשית אותן שטויות עם ארקאדי."
"כן, ושילמתי על זה ביוקר. ארקאדי דפוק לגמרי מיצי, תיזהר ממנו ושלא תעז לשכוח קונדום."
"אתה חושב שהוא נשא?" נדהם מיצי, "אבל הוא אמר לי…"
"הוא שקרן. אל תאמין לאף מילה שהוא אומר ושים לב לא להשאיר את הארנק שלך בלי השגחה."
"עכשיו כבר הגזמת לגמרי!" התרגז מיצי.
"מיצי, אתה תינוק. אתה חושב שכולם אנשים הגונים כמוך? ארקאדי גדל בעולם אחר לגמרי, עולם שאתה לא מבין. זה שהוא נראה כמו ילד יפה זה האסון הכי גדול שלו, אם הוא היה נראה מבחוץ כמו שהוא באמת מבפנים…"
"תפסיק לקשקש בוריס, אני לא ילד קטן ואני יודע להשגיח על עצמי, אני מצטער שזה נודע לחמי בצורה כזו, אבל אלו החיים, אני מקווה שאחרי שכולנו נירגע נשאר חברים."
"אני לא חושב שזה יקרה, אבל הכול יכול להיות. לילה טוב מיצי ותשגיח על עצמך."

חזרתי למטבח ונעמדתי בפתח, מביט בחמי ששטף את הרצפה.
"אל תדרוך לי על הרטוב." הוא אמר בלי להביט בפני.
"מיצי מוסר לך שתשמור על עצמך ומקווה שבסוף תוכלו להיות חברים."
"וואלה." הפטיר חמי ביובש והמשיך לנגב את המרצפות.
"אולי תספר לי מה בדיוק קרה היום?"
"חזרתי מהעבודה מוקדם ומצאתי אותם יחד במיטה, זה הכול, ואתה צודק, זו הייתה אשמתי. ראיתי איך מיצי מסתכל עליו, לא הייתי צריך להכניס אותו הביתה."
"שטויות."
"לא בוריס, זה לא שטויות. זו אשמתי, זה לא קרה כי ארקאדי כזה יפה אלא כי מיצי מרגיש שאני עדיין חושב על רוני ומתגעגע אליו. לא נתתי לו מה שהוא היה צריך אז הוא הלך וחיפש את זה אצל מישהו אחר."
"אני לא יודע מה מיצי מחפש, אבל בטוח שהוא לא ימצא את זה אצל ארקאדי."
"אני ואתה יודעים את זה, אבל מיצי… עד שהוא יגלה עם מי הוא הסתבך יעבור זמן. אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי."
"מאוחר מידי? למה אתה מתכוון?"
"אני די בטוח שארקאדי נשא. הוא סיפר לי קצת מה עבר עליו באיטליה ובצרפת. אתה יודע שהוא עבד כדוגמן?"
"לא, אבל זה לא מפליא אותי."
"הוא היה יותר נער ליווי וקישוט למסיבות מאשר דוגמן, וכמו שאני מכיר אותו הוא לא הקפיד על קונדום."
"למה לא לקחת אותו לבדיקה?"
"הוא לא הסכים. התחמק כל פעם שהעליתי את הנושא."
"היית צריך להתעקש."
"איך? הוא לא תינוק, אי אפשר לגרור אותו בכוח למרפאה. טוב, גמרתי לשטוף, אני הולך למיטה. אני יכול לישון אתך או שאתה מעדיף להיות לבד?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות חמי."
"למה טיפשיות?"
"ככה, בוא כבר למיטה."
במיטה ליטפתי את גבו והוא חייך אלי בישנוניות, התהפך על צידו ונדחק אלי. "תחבק אותי." ביקש, ודקה אחרי שכרכתי את ידי על מותניו נרדם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il