כמה עצב יש באהבה – פרק ט'

21/07/2014

כמה שבועות אחרי שחמי ומיצי חזרו לגור יחד ארקאדי צץ שוב בחיינו. הוא דפק על דלתי בשעת ערב מוקדמת בדיוק כשעמדתי להצית לי את הסיגריה הראשונה של היום – הגבלתי את עצמי לשלוש ביום ובדרך כלל הצלחתי לעמוד בהגבלה הזו – וכשדשדשתי יחף אל הדלת הנעולה הייתי בטוח שזה דניס, שכרגיל אחרי שבועיים בהם בילה בדירתי כשהוא ישן רוב הזמן, נעלם שוב.
הייתי יחף כי הוא לקח איתו את הכפכפים שלי וחשתי שהמרצפות הקרות שולחות גלי צינה אל כפות רגלי למרות שבמשך היום היה עדיין חם. ברור שהסתיו הגיע הרהרתי לעצמי ופתחתי את הדלת.
במקום לראות מולי את פרצופו המנומש של דניס גיליתי על סף דלתי את ארקאדי, רזה מתמיד, כמעט שקוף, מחייך אלי את חיוכו המלוכסן.
"מה שלומך בוריס?" שאל והושיט לי כף יד דקה וקרה. שערו הארוך היה מטונף ובגדיו נראו כאילו ישן בהם כמה ימים. היה משהו נואש בפניו – רקותיו היו שקועות וצללים סגולים הבליטו את הכחול שבעיניו.
הוא היה חולה, זה היה ברור. הכנסתי אותו פנימה, השכבתי אותו על הספה וניסיתי לשכנע אותו לשתות כוס קקאו חמימה.
למעני הוא עשה מאמץ, אבל הבחנתי שהוא מתכווץ כל פעם שניסה ללגום מהנוזל המתוק. "יש לי פצעים בפה בוריס." התלונן בקול ילדותי, "וכואב לי הראש. אני חושב שאני חולה."
נגעתי במצחו, הוא להט מחום.
"יש לך אקמול?" שאל בלחש.
"אהה… לא יודע." הודיתי. מאז שחמי הלך הדירה שלי חזרה למצבה המבולגן הרגיל, ולמרות שהוא נהג לקפוץ אלי מידי פעם לביקור שכלל שטיפת כלים ורצפה ואחר כך מקלחת משותפת שהובילה לבילוי מענג במיטה עדיין הבלגן חגג אצלי כמו תמיד.
"חמי בטח ידע." אמר ארקאדי בביטחון, "איפה הוא? אני צריך את החיבוק שלו."
"השתגעת?" נדהמתי, "אחרי כל מה שעשית לו אתה רוצה חיבוק?"
ארקאדי התעלם ממני. "חמי!" הוא צעק, "איפה אתה חמי? המלאך שלך צריך אותך."
לקח לי כמה שניות כדי להבין שהוא הוזה ואין טעם להתווכח איתו.
קפצתי למימי השכנה ולקחתי ממנה נורופן שהוא בלע בקושי עם קצת מים, הבטחתי לו שחמי מיד יגיע והתקשרתי לאמבולנס.
לשמחתי הפראמדיק שנכנס היה רוסי, הקולגה שלו היה אמנם ערבי, אבל גם הוא הבין רוסית. הסברתי להם בשקט את המצב ואמרתי שלדעתי זה איידס.
הם הנהנו בהבנה, הניחו בעדינות את גופו הדק של ארקאדי על אלונקה והרשו לי להתלוות אליו. התקשרתי לחמי מהאמבולנס ואחרי שהגענו למיון התקשרתי לאימא של ארקאדי.
חמי הגיע עם מיצי והיא הגיעה עם בעלה, שניהם בכו. הרופא שאשפז אותו בטיפול נמרץ אמר שהמצב שלו קשה והוא מתפלא איך הוא הצליח לעמוד עד היום על הרגלים.

חמי שהה ליד מיטתו בעיקר בלילות כי הוא היה חייב ללכת לעבוד, ואילו אימו ישבה לידו במשך היום. אני, מיצי ואביו החורג היינו קופצים לביקור מידי פעם, אבל התקשינו לעמוד במראה ההידרדרות שלו והביקורים שלנו היו קצרים מאוד.
אחרי יומיים של עירויי אנטיביוטיקה הוא התאושש מעט, חומו ירד והוא דיבר קצת יותר לעניין. ביקש סליחה ממיצי, לחץ את ידי ונישק את אימו שבכתה וביקשה שוב ושוב את סליחתו. היא לא הסבירה על מה והוא לא שאל. אני מניח שהוא הבין. הוא סלח לה וזה מה שחשוב.
את הלילה האחרון שלו לפני שהוא שקע שוב בחוסר הכרה הוא בילה איתי ועם חמי, אימו המותשת חזרה הביתה, מיצי התנצל שהוא עייף מאוד אחרי יום לימודים עמוס ולא הגיע לביקור, וחמי – שהספיק כמובן להתיידד עם כל האחיות – הורשה לשבת לצידו גם אחרי שעות הביקור, ובזכותו הניחו גם לי להישאר.
היינו איתו לבד במשך כמה שעות שבהן הוא היה צלול להפליא, חלש, אבל ערני ואפילו עליז.
שוחחנו על הקיץ ההוא שבו נפגשנו שלושתנו וארקאדי נזכר בגעגועים באהבה שלו ושל חמי והבטיח לחמי שזו הייתה התקופה הכי יפה בחייו. "כשהייתי אתך הרגשתי כמו מלאך." חייך אל חמי שרכן ונשק על מצחו והבטיח לו שהוא תמיד יהיה המלאך היפה שלו.
השיחה המרגשת הזו עשתה לי צרבת. הם היו כל כך מתוקים וסלחניים זה אל זה, רק נגינת כינורות חסרה ברקע. "אם הכול היה כל כך מושלם למה עזבת את חמי והלכת להזדיין איתי?" התפרצתי בגסות לתוך האידיליה הסנטימנטאלית שלהם.
"כי אני דפוק." אמר ארקאדי בפשטות, ושתי דמעות גדולות זלגו על לחייו הצנומות. "לא הבנתי שכבר יש לי כל מה שאני צריך. רציתי כסף, פרסום, רציתי אמריקה, אבל טעיתי, ולמה אתה הסכמת ולקחת אותי מחמי?"
"כי אני דרעק." אמרתי, "סליחה חמי. הייתם כל כך צעירים ויפים, נורא קינאתי בכם. לידכם הרגשתי זקן מיובש ועלוב שזמנו עבר וארקאדי היה כל כך צעיר ויפה …"
חמי הנהן ועצם חזק את העיניים כדי לא לבכות. "כן, פעם היינו צעירים ויפים." אמר וברח למסדרון כדי לבכות לבד.
"סליחה שלא שמרתי עליך במסיבה ההיא ארקאדי, לא ידעתי מה באמת קורה שם עד שהיה מאוחר מידי."
הוא חייך. "זה לא חשוב, זה היה קורה בכל מקרה, אם לא שם אז במקום אחר. אני חיפשתי אנשים שיכאיבו לי וישפילו אותי, רציתי את זה ושום דבר שהיית עושה לא היה עוזר." הוא הניח אצבעות לוהטות מחום על פרק ידי, "גם חמי קצת כזה לפעמים, בעיקר כשהוא נמצא אתך. תשמור עליו בוריס."
"אני אשמור עליו. הבטחתי, "אני נשבע לך."
חמי חזר, עיניו אדומות מבכי ואמר לי שהאחיות מבקשות שאני אלך כי בלילות אסור שיהיה עם החולה יותר ממבקר אחד. "אולי תלך אתה." ביקשתי, "אתה נראה כל כך עייף, אתה לא יכול להמשיך לישון כל יום בבית חולים."
"אני אלך הביתה רק אחרי שהמצב של ארקאדי ישתפר. הלילה זה עוד מוקדם מידי." אמר חמי וליווה אותי לפתח המחלקה. נפרדנו בחיבוק, בלי לדעת שזה לא מוקדם מידי אלא מאוחר מידי.
כשהגעתי למחרת לבית החולים מצאתי את חמי יושב מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, מחבק את מיצי המתייפח. ארקאדי איבד את הכרתו במשך הלילה והיא לא שבה אליו יותר מעולם.
הוא נפטר מהעולם עוד באותו בערב וגופתו נשמרה בבית החולים עד שאימו מצאה אחרי יומיים בית קברות שהסכים לקבור אותו למרות שלא היה אזרח ישראלי.

הלוויה הייתה קטנה וצנועה מאוד. חוץ מאימו ואביו החורג של ארקאדי השתתפו חמי, מיצי, אני והחברים של חמי מקבוצת התמיכה שלו. למרות שהנפטר לא היה יהודי חמי חבש כיפה, קרא על קברו קדיש, ואחר כך הניח על הקבר הטרי אבן והבטיח לאימו הבוכייה שיקרא פרקי תהילים לעילוי נשמתו.

אחרי הלוויה חמי חזר איתי לדירה שלי, שלח את מיצי הביתה ונשאר אצלי. למרות כעסו של הבוס שלו הוא התעקש לקחת שבוע חופש ובילה את כל אותו שבוע כשהוא יושב יחף ולא מגולח על השטיח בסלון שלי, לומד תורה וקורא תהילים.
החבר'ה שלו מקבוצת התמיכה באו לבקר אותו כמעט כל יום וגם מיצי, למרות שהתחיל כבר ללמוד והיה מאוד עסוק ולחוץ, הגיע כל ערב, וכל פעם ביקש מחדש מחמי שיניח לו לישון איתו וכל פעם חמי היה מגרש אותו הביתה.
"תעזוב אותו." ביקשתי, "תן לו להתאבל בדרך שלו. אחרי שבוע הוא יחזור הביתה."
"ומה אם לא? מה אני אעשה אם הוא לא יחזור?" נפל מיצי לזרועותיי וניגב את דמעותיו על חולצתי.
"הוא יחזור." אמרתי בביטחון, למרות שבעצם לא הייתי בטוח בכך כלל, "מיד אחרי שהוא יגמור את השבעה הוא יחזור."
"מה שבעה?" התרתח מיצי, "ארקאדי היה גוי גמור. זה פשוט אידיוטי."
"אני חושב שהוא יושב שבעה גם על רוני, הוא חולם עליו כל לילה." הלשנתי.
"איך אתה יודע על מה הוא חולם? התפלא מיצי, מביט בי במבט חשדני.
"הוא מדבר מתוך שינה ואין לילה שהוא לא קורא לאהרון."
אולי הייתי צריך לשמור את המידע הזה לעצמי, מיצי האומלל עלה שוב למעלה והתחנן לפני חמי שיחזור איתו הביתה, אבל חמי היה אטום להפצרותיו.

אני מכיר את העקשנות של חמי ולכן שתקתי והנחתי לו לעשות כרצונו, אבל את גולן שגם בא מרקע דתי זה הטריף. "מה אתה יושב שבעה על גוי?!" הוא צעק על חמי בערב הלפני האחרון של השבעה.
חמי משך בכתפיו באדישות ושתק.
"חמי מתאבל גם על רוני." ניסיתי להרגיע את הרוחות.
"אבל רוני לא היה קרוב משפחה שלו." אמר גולן ופניו האדימו מזעם
"אהרון היה קרוב אלי יותר מהמשפחה שלי." אמר חמי בשלווה.
"אבל…" התחיל גולן להתווכח שוב.
"שתוק כבר גולן!" צעק עליו פזי, "חמי צודק, ואם לא תשב עלי שבעה אחרי שאני אמות אני אחזור בתור רוח רפאים ואחתוך לך את הזין."
"תשתוק אתה!" התרגז גולן, "אני לא מסכים שאתה תמות לפני, אתה הרבה יותר צעיר ממני, מה פתאום שאתה תמות קודם?"
כל שערותיי סמרו לשמע הויכוח הזה. צעקתי עליהם שהם מטומטמים, העפתי אותם החוצה וחזרתי פנימה כדי לריב עם חמי.
"מחר, אחרי שהשבעה תיגמר אני רוצה שתחזור למיצי." הודעתי לו.
"ואם לא בא לי?" שאל חמי, קם סוף סוף מהרצפה ועבר לשבת על הספה.
"אז תמצא לך מקום אחר לגור בו. אני לא רוצה אותך אצלי יותר." הודעתי לו בתקיפות, והתיישבתי לצידו כי רגלי רעדו כל כך עד שהן לא נשאו אותי.
חמי הניח יד מפייסת על זרועי, "ממחר נוכל לישון שוב יחד."
"אני לא רוצה לישון אתך חמי, אני מעדיף לישון לבד." אמרתי ועצמתי את עיני כדי לא לראות את הבעת העלבון בעיניו היפות.
"אתה לא אוהב אותי יותר בוריס?" שאל חמי והניח את ראשו על כתפי.
חיבקתי אותו חזק והתאפקתי לא לבכות. "לא, אני לא אוהב אותך. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה, אתה צעיר מידי ויהודי מידי בשבילי."
חמי דחף יד מתחת לחולצתי, מסבך את אצבעותיו בשער שעל חזי. "באמת?"
"כן, באמת, וחוץ מזה דניס יחזור בקרוב. הדירה שלי קטנה מידי לשלושה אנשים."
"אני אזרוק אותו מהחלון." הציע חמי והתחיל להתעסק ברוכסן של מכנסי.
"אי אפשר, יש סורגים."
"אז אני אנעל אותו במרפסת." גלש חמי על ברכיו, נדחף בין רגלי ושלף את אברי מתחתוני.
"חמי, מספיק!" ביקשתי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הזזנו הצידה את ספרי התורה שהוא קרא בהם ופרקנו זה על זה את מטען החרמנות שצברנו כל כך הרבה זמן, מנצלים את השולחן בסלון כמיטה מאולתרת.
אחר כך הלכנו לישון יחד במיטה שלי. בלילה הוא שוב חלם על אהרון, צעק את שמו והתעורר, מזיע ורועד. העמדתי פנים שאני ישן ולא מרגיש איך הוא בורח למקלחת ובוכה שם כאילו ליבו נשבר בקרבו.

בארוחת הבוקר הוא שאל מה יהיה אם הוא יצליח לשכנע את מיצי לוותר עליו.
"לא תצליח. הוא צריך אותך."
"ואתה לא צריך אותי?"
"מיצי צריך אותך יותר."
"אם לא תרשה לי להישאר אני לא אבוא אליך יותר לביקורים." איים חמי.
"אל תאיים עלי ילד." התרגזתי ודחפתי אותו.
"אל תקרא לי ילד." התרגז חמי ודחף אותי בחזרה.
התנפלנו זה על זה כמו שני דובים כועסים ו… כן. שוב היה סקס על השולחן, הפעם במטבח. כל כך התלהבנו עד שכמעט שכחנו קונדום.
אחר כך הוא שוב ביקש שארשה לו לגור איתו ואני שוב סירבתי, זה היה קשה נורא, אבל בכל זאת הצלחתי להגיד לא.
"אבל למה?!" צעק חמי, מתוסכל, "לא היה לך כיף לגור איתי? לא טיפלתי בך יפה?"
"שיגעת אותי עם הניקיונות והסדר שלך. כמעט שהפכת אותי לבורגני משעמם כמוך, אם לא היית מסתלק הייתי מעיף אותך בבעיטה." אמרתי ברשעות.
"שקרן, אני לא מאמין לך." אמר חמי, "יאללה, לך לעבודה ותן לי לנקות את הבית בשקט."
הלכתי לעבודה וכשחזרתי מצאתי את מיצי מתווכח בעוז עם חמי שניסה לשכנע אותו בעדינות שאולי עדיף שהוא ימצא לו חבר פחות בעייתי.
"לא." אמר מיצי בתקיפות ורקע ברגלו על הרצפה. "בשום פנים ואופן לא! אתה חוזר איתי הביתה."
"אבל מיצי…" ביקש חמי בקול רך, "תבין מיצי…"
"לא רוצה להבין כלום. אם אתה לא חוזר איתי הביתה אני נשאר אתך פה."
"מיצי, אני אוהב אותך מאוד, אבל כדאי שתדע שאני ובוריס… שאנחנו…"
"אני יודע, יש לכם הבנות. בוריס סיפר לי וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה. לא אכפת לי שתבינו זה את זה מידי פעם, אבל אני מבקש חמי, תחזור הביתה, בבקשה, אני אומלל בלעדיך. אני לא יכול לחיות בלעדיך, הרי אתה לא רוצה לשבת שבעה גם עלי, נכון?"
חמי הביט בי חסר ישע ואני הנהנתי, "לך כבר!" גירשתי אותו בתנועת יד.
הוא נעץ בי מבט ארוך ואומלל וניסה להגיד משהו, אבל מיצי משך את שרוולו בקוצר רוח. "נו, חמי, בוא כבר." והוא נכנע והלך איתו, מסובב את ראשו מידי פעם להביט בי ומקבל ממני שוב את אותו נפנוף יד המורה לו להסתלק.
אחרי שהמכונית של מיצי נעלמה מעבר לפינה שלפתי את בקבוק הוודקה שהחבאתי בפריז'ר מאחורי העוף הקפוא והשתכרתי כמו חזיר.
נרדמתי על השטיח ומזל שדניס שחזר סוף סוף הביתה מצא אותי וגרר אותי למיטה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il