כמו מכת ברק – פרק ב'

10/08/2009

ארוחת ערב משותפת

"וואו!" קרלי קראה בהתלהבות. "אני לא מאמינה שקרייג סמית' הזמין אתכם לארוחת ערב!"
"שש…" ניסיתי להשתיק אותה אך זאת הייתה נלהבת מדי.
"ספרי לי איך זה קרה," ביקשה רובי ושוב נשכה את שפתה התחתונה שכבר הייתה אדומה.
"הם רק אמרו שזה לאות תודה על זה שאבא הציל את קייל ממוות או משהו," מלמלתי בזלזול.
"ובכן, ג'ורג' באמת הציל את קייל," התערבה סיידי.
"מה קרה לו בכלל?" שאלתי .
לפני שענו הן הביטו אחת על השנייה בחשדנות ובלעו רוק.
"זה היה בליל כל הקדושים," החלה סיידי.
"האחים סמית' לא התחפשו, כרגיל, אך הם גם לא יצאו לבלות כמו שאר האנשים בסידני.
לפי מה שקלרה סמית' סיפרה בחדשות, הגיעו ילדים לקבל ממתקים, איתם היה מבוגר שהשגיח עליהם ככל הנראה.
קייל היה זה שפתח את הדלת ובאכזריות צעק על הילדים שיתרחקו משטח ביתו.
המבוגר שהיה איתם לא אהב ככל הנראה את הצעקות על הילדים והתערב בשיחה,
אף אחד לא יודע מה הוא אמר לו, אבל כולם שמעו את ארבעת היריות שריסקו את גופו של קייל.
הוא היה במצב אנוש וכולנו היינו בטוחים שמשפחת סמית' עומדת לאבד את קייל. אבל אבא שלך, עם ידי הזהב שלו, הצליח לשקם אותו, והציל אותו ממוות"
סיימה סיידי לספר ונשמה עמוק.
"וואו," מלמלתי לשמיעת גורלו המר של קייל סמית'.
"כן," מלמלה קרלי. "סיפור קשה"
"אבל למה עכשיו?" שאלתי בנואשות. "הרי מאז ליל הקדושים עברה כמעט שנה. למה עכשיו הם מזמינים אותנו לארוחת ערב?"
"אחרי המקרה הזה משפחת סמית' נעלמה באופן מפתיע, כאילו לא הייתה!" רובי הסבירה. "ורק לפני חודשיים הם חזרו, עם קייל בריא ושלם."
"אני בטוחה שיהיה בסדר, בקה" רובי ליטפה את כתפיי כשראתה שאני עדיין מוטרדת מעניין ארוחת הערב ההיא.
"הם מפחידים אותי," מלמלתי בנואשות ברגע שראיתי את מבטו של קייל עוקץ אותי.
"אל תדאגי," סיידי חייכה. "אנחנו נבוא אלייך לפני שתצאי לארוחת הערב הזו ונדאג שתראי נורמלי."
"אני לא מתכוונת ללבוש בגדים מהודרים, סייד, זו רק ארוחת ערב." אמרתי בבירור וזאת הנהנה.
"נכון, אבל את עדיין צריכה להראות יפה, הרי כולנו ראינו איך כריסטיאן מסתכל עלייך." רובי קרצה לי וחטפה מבט זועף מקרלי.
נאנחתי בכבדות. עכשיו רק נשאר לי להתכונן לארוחת הערב הזו כמו שצריך, בלי לחץ ובלי פאניקה. סך-הכל ארוחת ערב, מה כבר יכול להשתבש?

"בקה, את מוכנה?" שמעתי את ג'ורג' מלמטה.
"כן, רק רגע אבא!" צעקתי אני והבטתי במראה.
רובי, סיידי וקרלי שכבו על מיטתי וכירסמו את הגרעינים שקנו בפיצוצייה מול בית הספר.
לבשתי חצאית – לא קצרה מידי וגם לא ארוכה מדי – שהשאילה לי רובי ואמרה שזה יראה מעולה עם אחת החולצות של קרלי,
ונעלתי סניקרס אדומות שתאמו לחולצה.
על ראשי הייתה קשת אדומה שרובי התנדבה להביא לי והפוני שלי – שהיה הדוק בסיכה רוב הזמן – היה מסורק יפה קדימה.
"את נראית מעולה," אמרה רובי וחייכה לעצמה בעוד עיניה מטיילות על גופי.
"נכון," סיידי הסכימה. "אני אוסרת עלייך להסתיר את הפוני שוב!"
צחקתי. "בסדר."
"אנחנו ננעל," קרלי צחקקה. "אדם סנדלר אצל ג'ון לנון, מה יכול להיות יותר טוב?"
"אוקיי," צחקתי ונשמתי עמוק. "אחלו לי בהצלחה."
אמרתי ויצאתי במהירות לכיוון החנייה של אבא. עכשיו רק צריך לתת לערב הזה הזדמנות.

הדרך לבית סמית' לא הייתה ארוכה אך עברה בשקט.
"זה כאן," מלמל ג'ורג' . "תחכי לי בחוץ, אני אחנה מאחור."
יצאתי מהרכב ונתתי לעיניי לרוץ במורד הבית.
הוא היה ענק בצורה יוצאת מן הכלל. צבעו היה לבן-וניל מושלם שנראה כאילו נצבע זה הרגע.
על החלונות הגנו סורגי ברזל שחורים ובוהקים.
הגג, שללא ספק היה זה שנתן לבית מראה ייחודי יותר, היה צבוע בחום שוקולד מדהים שהתעגל בקצוות העץ ונתן לו צורה של גג ארמון.
הירח, שהאיר את שטח הבית, היה מלא באותו ערב. השמיים היו נקיים מעננים ומלאים בכוכבים שרק הפכו את הנוף לחלומי יותר.
סביב הבית היה שביל שאת צידיו ליוו שורת פרחים ורודים ואדומים.
"מוכנה?" שאל ג'ורג' שהגיח מאחורי.
הנהנתי בחיוך והלכתי אחריו. ליבי לא מפסיק לפעום בחוזקה וגופי רועד.
אבא צלצל בפעמון ואחרי שנייה ארוכה הדלת נפתחה ובפתח עמדה קלרה. עם חיוך מתוק שחשף גומות חן עמוקות בלחייה.
"ג'ורג', רבקה." היא חייכה לעברי ופתחה את הדלת לרווחה.
"מה שלומך קלרה?" אבא חייך בהתרגשות.
הבטתי סביבי. מולנו היה חדר האורחים הענק שריצפתו הייתה מבריקה ונוצצת ונתנה לצבע הברונזה לעשות את העבודה ולהאיר את פני הסלון.
הרהיטים, שהיו תואמים לריצפה רק שצבעם היה כהה יותר, היו נקיים כאילו נקנו רק הרגע.
"תתקדמו בבקשה למטבח, ארוחת הערב בדיוק מוכנה." היא הובילה אותנו לעבר המטבח שהיה לא קטן מחדר האורחים.
שולחן ארוך מעץ עמד במרכז החדר וסביבו כיסאות תואמים.
ארבעת האחים כבר ישבו סביב השולחן ודאגו לשלוח לי מבטים מאיימים שיראו שהם לא כל-כך אוהבים את העובדה שאני כאן.
מיהרתי להשפיל את מבטי והתיישבתי על-יד אבא.
"מה שלומך, רבקה?" שאל קרייג שישב בראש השולחן, קרוב אליי.
"הכל טוב, תודה." חייכתי בנימוס, מנסה לא להתקל במבטו של כריסטיאן שישב מולי.
"סידני זה שינוי גדול עבורך?" הוא שאל בחיוך ועיניו הירוקות בחנו אותי.
"האמת שלא," צחקקתי. "הייתי כאן פעם."
"נכון," הוא חייך. "אבל היית מאוד קטנה אז, נהגת לשחק עם אודרי בביתכם."
"באמת?" שאלתי בבלבול.
"אודרי את זוכרת?" שאל קרייג את ביתו שישבה ליד קייל במרחק שלושה כיסאות מאיתנו.
"כן" ענתה אודרי בקצרה ושוב שלחה אליי מבט נרגז.
לאחר שתיקה מעמיקה קלרה נכנסה לחדר האוכל עם ארוחת הערב בידיה.
"אז ספרי לי, רבקה, במה את עוסקת אחרי הלימודים?" קלרה שאלה לאחר שדאגה שכל ילדיה מקבלים מנה שווה ושכולם מרוצים.
"בינתיים כלום, אבל אבא הבטיח שירשום אותי לכדור-יד השנה." חייכתי לעברה ושלחתי לאבא מבטים מרמזים.
"מעולה, לוגן בכדור-יד, אולי תהיו באותה קבוצה." קלרה קראה בשמחה וליטפה את פניו של בנה.
אוקיי, אז כדור-יד כבר לא ברשימה שלי. אולי אנסה טניס. עכשיו גם אצטרך להמציא תירוץ לג'ורג' על השינויים בתוכנית.
שאר הארוחה עברה בשקט. אף אחד לא מיהר לסיים לאכול וכך גם אני.
אך תקף אותי פחד כשעלתה בראשי המחשבה על מה אני עומדת לעשות אחרי הארוחה? אני בטוחה שקרייג יכריח את אבא להשאר עוד ולשוחח על החיים היפים שלהם.
אבל מה אני אעשה?
ראיתי שאודרי סיימה את הארוחה ראשונה וקיבלה אישור מאימה לקום מהשולחן.
"בקה, כשתסיימי את הארוחה תבואי לחדר שלי, הוא בסוף המסדרון." שמעתי אותה אומרת. מה שגרם לי לקפוא.
היא באמת דיברה אליי? הרי לפני רגעים ספורים היא עקצה אותי במבטים מאיימים וכעת קולה היה נינוח והיה נדמה לי שהיא אפילו חייכה לעברי.
"אוקיי," מלמלתי וחייכתי.
לפני שמבטי חזר לצלחת הכמעט נקייה שלי, הוא נתקע קודם במבטו של כריסטיאן שהפעם חייך אליי חיוך כובש ונשך שפתו התחתונה.
עיניו היו שונות משאר בני המשפחה. היה להן צבע ירוק-כחול יפייפה שמסיבה כלשהי תמיד נראו עצובות מידי, אפילו כשחייך ושידר שמחה.
חייכתי לעברו גם אני ומיהרתי להשפיל שוב את מבטי. מתאפקת שלא לצחוק מאושר.
סיימתי במהירות את הארוחה והודיתי לקלרה בנימוס.
היא הזכירה לי שהחדר של אודרי נמצא בסוף המסדרון ואני חייכתי ופניתי ללכת.
נעמדתי בראש המסדרון הארוך שאת דרכו ליווה שטיח אדום-חום עם צורות גאומטריות לא מובנות.
התחלתי ללכת באיטיות. הרגשתי כמו בסרט אימה. כל הדלתות היו בצבע אדום-יין, ועל כל דלת היה חרוט שם.
"איבדת את הדרך?" קול מתוק ונעים לאוזן, נשמע מאחוריי.
הסתובבתי בבהלה. זה היה כריסטיאן. גבוה ממני בכמה סנטימטרים בודדים, מחייך במתיקות וגורם לי לגמגם במבוכה.
"אני פשוט…" התחלתי למלמל. מהופנטת ממבטו העצוב ומחיוכו הכובש. מגופו נדף ריח ממכר שככל הנראה היה בושם ארמני מעורבב עם ריחו הטבעי שלו.
"בקה?" קולה הנינוח של אודרי נשמע מאחוריי והציל אותי מלעשות מעשה טיפשי או להגיד משהו לא קשור.
"הייתי בדרך לחדר שלך," אמרתי בצירוף תנועות ידיים לא מובנות.
אודרי חייכה. "בואי." הכניסה אותי לחדרה וסגרה את הדלת.
החדר היה בגודל נורמלי ומתאים לבת-נוער. המיטה שלה הייתה בפינה ולא הפריעה לשולחן המחשב שעמד סמוך אליו.
גם כאן, כמו בחדר האורחים, הייתה ריצפת ברונז שמחצית ממנה הייתה עטופה בשטיח קטן למדי בצבע אדום ולבן.
בפינה השנייה בסוף החדר עמדו שתי כורסאות ומולן טלוויזיה קטנה.
"שבי," היא הצביע על אחת הכורסאות ומיד לאחר מכן התיישבה גם.
בלעתי את גוש הרוק שהצטבר בגרוני ונשמתי עמוק בלי שאודרי תשים לב. מנסה להרגיע את דפיקות הלב המהירות שאיימו לצאת מחוץ לגופי.
"למה הגעת לסידני?" היא שאלה כבדרך אגב.
"כי אמא שלי קיבלה עבודה חדשה בפנמה ולא היה לה זמן אליי." משכתי בכתפיי.
"יש לך אחים?"
"אמ כן," מלמלתי. נזכרת באח שלומד כרגע בקולג'. "הוא לומד"
"איך קוראים לו?" שאלה בפזיזות.
"איתן," עניתי בקצרה. מעט בפחד. הייתה לי הרגשה שהיא חוקרת אותי.
כשחושבים על זה, זה יכול להיות הגיוני.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב," היא התרוממה מהכיסא ושלחה לעברי אצבע מאיימת. מה שגרם לי להתקפל מעט אחורה.
"מה שלא יהיה, את מתרחקת מכריסטיאן."
"מה?"
"תפסיקי לשחק משחקים, ראיתי איך הוא מסתכל עלייך." היא גיכחה.
"לא נכון" עניתי במהירות ופחד. לא נותנת לשלולית הרוק בפי לצאת החוצה.
"את לא מדברת איתו, ולא יוצרת איתו שום קשר, אחרת תשלמי על זה בדרכים כואבות, מובן?" שאלה ולבסוף חייכה בנבזיות.
אני לעומת זאת הנהנתי במהירות ומיהרתי לקום.
"מעולה." אודרי קרצה לי ובעיניה שוב הופיעה השנאה.
איך יכולתי לחשוב שהיא -רק חשבתי- תנסה להתחבר אליי?
גיכחתי לעצמי בשקט ועצרתי את הדמעות שניסו לפרוץ החוצה. אני לא מאמינה שאני כל-כך רגישה!
"בקה?" קולו של אבא נשמע מאחורי הדלת.
פתחתי את הדלת וחייכתי אליו. מנסה להסתיר את העצב וההשפלה שעברתי כרגע.
"מוכנה ללכת?" שאל ג'ורג' בחיוך אמיתי, לעומת שלי כמובן.
"בטח," חייכתי ויצאתי במהירות מהחדר.
"את לא רוצה להפרד מאודרי?" הוא שאל בבילבול.
"כבר נפרדנו," מלמלתי ומיהרתי לצאת ממבוך המסדרון שנקלעתי אליו.
"מכאן," ג'ורג' משך אותי לכיוון חדר האורחים.
"תודה על הארוחה, קלרה." ג'ורג' פנה לקלרה ולקרייג בזמן שאני ברחתי לחפש את המכונית של אבא.
לאחר שמצאתי אותה נשענתי בעדינות על דלת הנוסע.
גופי רועד כפי שלא רעד בחיים וליבי דופק בעוצמה לא נורמלית.
למה הייתי חייבת לספוג את האיום הזה מאודרי?
אני לא אומרת שהיה משהו ביני לבין כריסטיאן. כלומר,רק הכרנו! ואפילו לא דיברנו אחת עם השני!
את ארוחת הערב המשותפת הזו אני בחיים לא אשכח.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il