כמו מכת ברק – פרק ג'

13/08/2009

איך שהזמן רץ

עברו שבועיים מאז ארוחת הערב המשותפת עם משפחת סמית'.
כמובן שלא סיפרתי לרובי, סיידי וקרלי על האיום של אודרי. הפחד היה גדול ממני וידעתי -אפילו בלי הזהרה מאודרי- שאסור לי לספר לאף אחד על האיום.
"בקה," שמעתי את קולה של רובי מאחוריי בדיוק כשנכנסתי לבית הספר.
"היי," חייכתי.
"מה נשמע?" היא שאלה והחלה ללכת לכיוון אולם הספורט.
מסתבר שגם היא הייתה בשיעור הספורט באותו יום שרק הגעתי לבית הספר, פשוט לא הבחנתי בה.
"הכל טוב," עניתי.
"את עושה משהו אחרי בית הספר?" שאלה בפזיזות.
"אמ, לא, למה?"
"בעוד שבוע יש את נשף 'ליל כל הקדושים' שהשכבה מארגנת, צריך לקנות תחפושות, תבואי איתנו אחר הצהריים?"
היא שאלה בהתרגשות לא מוסברת.
"בטח," חייכתי. קצת ריקודים לא יזיקו לי.
"מעולה," רובי צחקקה. "נלך אלייך אחרי בית הספר, תקחי כסף ונלך."
"אוקיי," צחקתי ונכנסתי לחדר ההלבשה.
עוד שיעור ספורט קשה ביותר עומד בפתח. אני לא אתפלא אם ירדתי 5 קילוגרם בשבועיים האחרונים.

"אז מה, ספורטאית," טומי התיישב מולי בקפיטריה. "הצלחת לעשות שכיבת שמיכה אחת?"
"היי!" נתתי לו מכה בכתף מה שגרם לי להתקפל בכאב מיידית.
"זה מזיק רק לך," הוא צחק.
"אני אצליח להכאיב לך בסוף!" אמרתי בהחלטיות וצחקתי. אני באמת אצליח יום אחד.
"אז מה את עושה אחרי בית הספר?" שאל בהתעניינות ולעס את הסנדוויץ' שלו.
"הולכת עם רובי, קרלי וסיידי לקנות תחפושת לנשף 'ליל כל הקדושים'." חייכתי.
"אתן באמת הולכות לשם?" הוא גיחך בזלזול.
"למה לא? יהיה כיף."
"מה יהיה כיף?" אוסטין צץ ממקום כלשהו והתיישב על-יד טומי.
"נשף 'ליל כל הקדושים'." אמרתי בהתרגשות. עכשיו הבנתי את רובי.
"טמיקה מכריחה אותי ללכת," הוא משך בכתפיו.
טמיקה היא החברה של אוסטין. הם ביחד כבר 3 שנים. ובכן, מי אמר שאהבת נעורים לא יכולה להיות מתוקה?
"מה עם קרטיס?" שאל טומי.
"הוא הולך עם טיפני," אוסטין צחק. "טיפני! היית מאמין?!"
"הם דווקא מתאימים" ציירתי בראשי את דמותו של קרטיס ואת דמותה של טיפני. נראה הגיוני לגמרי.
"עם מי את הולכת?" אוסטין שאל אותי ועם כך טומי היה זה שחיכה לתשובה מהירה.
"עם הבנות…" מלמלתי ומשכתי בכתפיי. למזלי בדיוק נשמע הצלצול.
"אני חייבת לזוז," קמתי במהירות והלכתי משם לכיוון כיתת הכימיה שהייתה פתוחה במקצת.
משם נשמעו קולות שונים, שניים מהם היו נורא מוכרים לי. קירבתי מעט את ראשי והקשבתי.
"כולם יהיו בנשף, זה יהיו מעולה!" קול עמוק נשמע.
"איפה נעשה את זה?" הפעם היה זה קול נשי.
"ביער, כמו תמיד." שוב נשמע הקול העמוק.
"אקדח או סכין?" קול עדין שהעלה בי זיכרון לא רחוק נשמע כעת.
לפתע השתררה שתיקה. מה שהרגיז אותי וגרם לי להרים במהירות את ראשי.
הדלת הייתה פתוחה וכריסטיאן עמד בפתח והביט בי בשנאה ובכעס. צעדתי מעט לאחור אך קייל משך אותי אל תוך הכיתה ואודרי דאגה לסגור את הדלת.
"מה שמעת?!" קייל הצמיד אותי לקיר במכה שגרמה לי ליילל בכאב.
"תעזוב אותה," כריסטיאן אמר והפעם היה הוא זה שידיו הצמידו אותי לקיר.
הראייה המעולה שלי הפכה לטישטוש כתוצאה ממכת הראש המכאיבה שספגתי מקיר הבטון החזק.
"בקה, מה שמעת?" הוא הביט עמוקות בעיניי.
יכולתי לשים לב שהשינאה בעיניו התחלפה במשהו אחר. היה זה שוב העצב המוכר.
"כלום," לחשתי והשפלתי מבטי. "אני רק עכשיו הגעתי, אני נשבעת."
"את צריכה מים?" הוא שאל. ידיו, שקודם לכן הידקו אותי לקיר בחוזקה, החזיקו אותי בעדינות ושמרו שלא אפול.
"אוח, תפסיק לרחם עליה." אודרי דחפה אותו מהמקום ובשל כך אחיזתו השתחררה ואני נפלתי על הריצפה הקרה.
"מטומטמת, את רוצה להשאיר סימנים?!" שמעתי את כריסטיאן צועק ומיד לאחר מכן הייתי שוב על הרגליים.
הכיתה החלה להתמלא, אך אף אחד לא התייחס לצעקה של כריסטיאן.
"את בסדר?" הוא שאל ברגע הקצר שהאחים שלו דאגו לכך שאף אחד לא מתייחס אליהם.
הנהנתי באיטיות וצללתי אל העיניים הכחולות-ירוקות שלו.
הוא באמת היה מדהים. לפחות הפעם. גרם לי להרגיש שונה סביב ההמון ששרר בחדר.
לרגע קצר באמת הרגשתי שאנחנו לבד. נשימותיו חיממו את פניי בצורה מדהימה.
אך כמובן שהרגע היה חייב להסתיים והוא מיהר להתיישב במקומו.
החום שהיה על פניי -ועל שפתיי- הפך ליובש.
"בקה, את מתכוונת לשבת?" סאם שאל ברגע שנכנס לכיתה.
הבטתי רגע באודרי ששוב שלחה אליי מבטי אימה. "כן, סליחה." מלמלתי בלחש ומיהרתי למקומי על-יד טומי.
זו הייתה הפעם הראשונה שלא הקשבתי לשיעור המרתק של סאם.
השיחה שהייתה בין האחים לא יצאה לי מהראש.
במיוחד המילים של כריסטיאן. "אקדח או סכין?" קולו המתוק הדהד בראשי.
למה הוא התכוון? מה הם מתכוננים לעשות בליל כל הקדושים, כשכולם יהיו בנשף?

מיד אחרי הלימודים. אני, רובי, קרלי וסיידי קפצנו לרגע אליי הביתה בכדי לקחת כסף במהירות.
רצינו להספיק להגיע לחנויות לפני שכל התחפושות הטובות יימכרו.
בחנות הראשונה שעצרנו בה קרלי מיהרה למדוד את השימלה שהוצגה בחלון הראווה.
גם רובי ניסתה למצוא משהו באותה חנות אך לא אהבה כלום.
השימלה שקרלי בחרה הייתה תואמת בדיוק לגיזרת גופה והתאימה לצבע העור שלה.
היא לא הייתה קצרה מדי אך גם לא ארוכה דיו בכדי להסתיר את ברכיה.
לקרלי לא כל-כך היה אכפת מהתגובות והיא החליטה לקנות את השימלה.
בחנות השנייה הייתה זו סיידי שהתעכבה למצוא שימלה מתאימה לגודלה.
רובי דווקא הצליחה למצוא כמה שמלות והשאירה אותי ואת קרלי לבד בזמן שהיא וסיידי מדדו.
"אז מה היה היום בכיתת הכימיה?" היא שאלה בהיסוס בלי להביט עליי.
"מה היה בכיתת הכימיה?" התחמקתי. נזכרתי שהיא מחבבת את כריסטיאן וחצי כיתה ראתה היום כמה קרוב הוא עמד אליי.
"את הראשונה ששמעה את הקול שלו…" היא מלמלה.
"אני מניחה," סיננתי במהירות. מקווה שהשיחה הזאת תסתיים כאן.
וכך קרה. קרלי לא דיברה איתי גם אחרי שמצאתי את התחפושת שרציתי.
"היי," רובי נעצרה בפתח אחת מחנויות התחפושות שהיינו בה קודם. "זה לא כריסטיאן סמית'?"
עיניי נפקחו לרווחה. הייתי חייבת לראות מה הוא עושה בחנות תחפושות.
"נדמה לי או שהוא באמת קונה תחפושת?" סיידי שאלה, פעורת פה כמונו.
"הוא מתכוון ללכת לנשף?" קרלי שאלה. ספק אם מתרגשת.
"בואו נלך מכאן." משכתי אותן משם לפני שכריסטיאן יבחין בנו.
חסר לי שהוא יחשוב שאני עוקבת אחריו.
השעה הייתה מאוחרת כשחזרתי הביתה. ג'ורג' כבר ישן.
תליתי את השימלה בארון ותחבתי את המסיכה התואמת, לאחת המגירות.
התקלחתי במהירות ושכבתי לישון. ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית, הכאב מאחור שוב תקף ומיד הזכיר לי את מה שקרה בכיתה.
הייתי חייבת לברר מה הם מתכוונים לעשות בנשף כל הקדושים ואיך זה קשור לסכין ואקדח.
המחשבות הללו התישו אותי ונרדמתי מיד.
זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ישנתי בסידני מאז אותה ארוחת ערב משותפת.
אך זה לא היה הכל. זו גם הייתה הפעם הראשונה שחלמתי בסידני מזה שבועיים.
עמדתי בגינה מטופחת בה הורדים פורחים בשלל צבעים ומפזרים ניחוחות ממכרים באוויר.
בכל ורד 5 עלי כותרת, 5 עלי גביע ואבקנים רבים. הם נתנו לי הרגשה של חופשיות, של רעננות ואושר.
כאן, בחלום הזה, אני מסוגלת להכל.
אבל אז הוא מופיע מולי. כמו רוח מצליח למוטט אותי ואת כל הביטחון לסלק, מפיל עליי חולשה כאילו הרגע היכה בי ברק עירום ידיים.
רק מבט קצר בעיניו מסחרר אותי כמשקה אלכוהול שלא שתיתי.
שפתיו המלאות פתוחות במקצת. יבשות מדי. גורמות למערבולת לא נורמאלית בבטן ומכריחות את ליבי להחסיר פעימה מדי פעם.
רעד גופי שמקביל לשלו מוכיח שהוא הסיבה לכך.
הוא מחייך במתיקות. העצב עדיין שורר בעיניו והריסים הארוכים שלו מתעגלים בכל פעם שנושך את שפתו התחתונה.
אבל אז הוא נעלם. משאיר אותי לבד בגינה שפתאום הפכה לריקנית וחסרת חיים. כל הורדים נבלו ועננים כבדים התנודדו מעליי ואיימו לתקוף.
פקחתי את עיניי בתקיפות.
קרני השמש הסתננו אל תוך חדרי בין התריסים המעטים שהיו פתוחים.
"בוקר טוב, ישנונית." נשמע קול מוכר שלא שמעתי תקופה ארוכה.
"איתן?" לחשתי והתרוממתי במהירות. וצדקתי, זה היה אחי המבוגר ממני רק בשנתיים בודדות. אפילו פחות.
"למה את ישנה כל-כך הרבה, אה?" הוא צחק. כל כך התגעגעתי לצחוק הזה ולעיני הטופז האלה שקרנו לכיווני ברגע זה.
"חזרתי מאוחר אתמול," הסברתי בקצרה. "מתי הגעת?"
"לפני כמה שעות, סולקתי מהקולג'." הוא ענה במשיכת כתפיים ונזרק על מיטתי.
"אתה מה?! איתן!" גערתי בו.
אחרי שהשקיע כל כך הרבה ברק להתקבל לשם ולממן את כל הכסף הוא סולק?!
"הייתה לי מריבה קטנה עם המנהל," הוא צחקק. "אבל עזבי את זה, מה איתך?"
"אמ, איתי מצוין" נאנחתי והתיישבתי על ידו. מנסה לא לחשוף את החיוך שעלה על פני ברגע שנזכרתי בחלום. ברגע שנזכרתי בו…
"אני מכיר את המבט הזה." אמר איתן והיכה חלושות את כתפי. מבקש הסבר.
"איזה מבט?" נשארתי אדישה. אני יודעת להיות שחקנית כשאני רוצה.
"קדימה בקה, מי זה?" הוא צחק. "ספרי כבר, את מותחת אותי."
"אף אחד, איתן" מלמלתי. נזכרת באיום של אודרי.
"את יודעת שתהיי חייבת לספר לי בסוף." הוא אמר.
זה נכון, אני מספרת לו הכל. הוא התחליף שלי לחברה טובה. כמובן שאנחנו רבים, כמו כל אח ואחות. אבל הוא בחיים לא חשף את הסודות שלי.
"בסופו של דבר, כן," אמרתי והרמתי גבות. "אבל לא עכשיו, אני עדיין לא בטוחה בזה…"
"שמעתי נכון? רבקה מתאהבת?" הוא התגרה והחל לקפץ בחדר.
"תפסיק מפגר, אבא בטח ישן." גערתי בו.
"הוא כבר התעורר מזמן,יש לו שתי משמרות היום." הוא צחק והביט בי במבט מנצח.
"נכון," נזכרתי. "אתה רעב?"
"גווע." הוא אמר וטפח על ביטנו.
"אני אכין חביתה." נאנחתי ומיהרתי לרדת למטבח. מתחמקת מהשאלה הקודמת שלו שהציקה גם לי.
הייתי חייבת תשובות גם לעצמי.
למה בכל פעם שהוא עובר / עומד לידי גופי 'מתעורר' לחיים? או שליבי מתחיל לדפוק בקצב מהיר דיו שגורם לי לאבד שליטה.
הכנתי לאיתן חביתה וננעלתי בחדר, מחטטת בכל מיני מגירות, לא מבינה מה אני מחפשת.
עד שזה נקלע לידיי. היומן שכתבתי בכיתה ו'.
פתחתי בעמוד הראשון, בו היה כתובים כל הפרטים עליי שחלקם נשארו נכונים.
בעמוד השני תיארתי את משפחתי ואיך אני מסתדרת איתם.
ובעמוד השלישי… בעמוד השלישי היה מה שחיפשתי. התכונות שאני מחפשת באהוב ליבי, צחקקתי לעצמי ונשמתי עמוק.
'את אהוב ליבי הייתי מתארת כבן אדם מסתורי,
כזה שמדבר ומשאיר מתח בדבריו.
קולו עדין ומתוק שנותן לי תחושה של הגנה וביטחון.
עיניו-בעיניו אני רוצה לצלול לאושר. להרגיש כאילו רק אנחנו קיימים בעולם ויותר מושלם מזה לא יכול להיות.
בכל פעם שיעמוד מולי ארגיש דחף לצחוק, או לחייך בלי שום סיבה.
אני רוצה שליבי ירקוד מבפנים ברגע שידבר אליי. שגופי יפרח כוורד בעונת אביב מסנוורת.
שיאהב אותי כמו שאני. לא חשוב לי היופי. העיקר שיידע לכבד את מי שאני.
בשבילי יהיה זה האביר על הסוס הלבן.'

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il