כמו מכת ברק – פרק ד'

17/08/2009

שינוי לא נורמלי

הטלפון צלצל בלי הפסקה ואני מיהרתי לגשת לענות.
"הלו?"
"או, בקה," קולה של רובי נשמע מהצד השני."למה לקח לך זמן רב כל-כך לענות?"
"מצטערת," מלמלתי. "רצית משהו?"
"הו, כן," היא נזכרה לשם מה התקשרה. "אנחנו יוצאות לבלות הערב, רוצה להצטרף?"
"אמ, אוקיי," מלמלתי. מנסה להזכר אם יש לי משהו חשוב היום חוץ מלפנק את איתן.
"מעולה," צייצה רובי. "ניפגש."
היא ניתקה לפניי ואני הנחתי את השפורפרת.
"מי זה היה?" שאל ג'ורג' וחיטט במקרר.
"רובי. אני אצא לבלות הערב." הודעתי וזה הנהן להסכמה.
"באמת מגיע לך לבלות מעט אחרי הלימודים הקשים האלה"
לא רציתי להזכיר לו את נשף ליל כל הקדושים שמתקיים בשבוע הבא ולכן שתקתי.
"אתה עובד היום?" שאלתי.
"כן, אני כבר הולך," הוא חטף את התג שלו ששהה על המיקרוגל. "תטפלי באחיך."
פקד עליי ויצא.
"ברור," מלמלתי באנחה.
בדיוק כשהתכוונתי להתיישב ושוב לשקוע במחשבות על הערב, נשמעו דפיקות בדלת.
ניגשתי לפתוח.
"אמא?!" שאלתי מופתעת.
היא הייתה כל כך שונה מעצמה.
פניה צברו מעט קמטים שזרקו את שנות הטיפוח שלה לפח. היא נראתה נמוכה יותר כנראה מכיוון שלבשה מכנסיים וחולצת טי רגילה במקום שימלה ועקבים.
מתחת לעיניה נתלו שקיות כחולות ולא מחמיאות במיוחד.
"אמא?!" שאלתי שוב. לא מאמינה למראה עיניי.
"היי, מתוקה." האדישות שלה נשארה. היא נכנסה אל תוך הבית, סוחבת אחריה מזוודה.
אני מניחה שהתוכניות לבילוי הערב מבוטלות אוטומטית…
"מה את עושה כאן?" שאלתי בעודי טורקת את הדלת ועוזרת לה להתיישב. מה קרה לה?!
"אני לא רוצה לדבר על זה, תביאי לי מים." היא דרשה ואני מיהרתי לגשת למטבח.
"איתן?!" שמעתי את צעקתה. צעדתי בפזיזות עם כוס המים בידיי, מוודאת שלא תשפך טיפה אחרת ג'ורג' יהרוג אותי, יודעת שמה שקורה כרגע בסלון הוא צרה צרורה.
אמא לא יודעת שאיתן סולק מהקולג' והוא הולך לחטוף עכשיו. אבל ממש לחטוף.
"קחי אמא," נתנתי לה את הכוס עם המים וסימנתי בעיניי לאיתן שיעוף מהשטח לזמן מה.
"לאן הממזר הזה ברח?!" היא סיימה לשתות וצעקה בצורה לא נורמלית. איך היא השתנתה כל כך בשלושה שבועות בלבד?!
"אמא, עזבי אותו עכשיו, אני לא חושבת שאת במצב לריב, ספרי לי מה קרה." ביקשתי פעם נוספת. אך זאת נשארה עקשנית כמו שור ולא ירדה מהנושא.
"בקה, למה אחיך לא בלימודים?!"
"כי… סילקו אותו," מלמלתי במהירות.
"מה זאת אומרת סילקו אותו?!" היא צווחה בקולניות ואני מיהרתי לברוח לחדרי.
איתן יצא לדבר איתה ואני לעומת זאת התקשרתי לרובי והודעתי שאני לא אוכל להגיע.
נשענתי על הכרית האורטופדית שאבא קנה לי במיוחד בסיאטל לשם בואי, והקשבתי לצעקות של אמא ואיתן.
ניסיתי לנחש מה בדיוק קרה לה? למה היא השתנתה כל כך?
ידעתי שיש גורם לכך וידעתי שבסופו של דבר היא תספר לי עליו. אבל מתי?
צלצול הטלפון הצורב קטע את מחשבותיי.
"הלו?"
"בקה, מותק, הכל בסדר?" זה היה אבא.
"אמ… אמא הגיעה."
"סטלה? מה היא עושה בסידני?!" קולו לא נשמע מרוצה במיוחד.
היחסים בינו לבין אמא לא הסתדרו מאז שאני זוכרת את עצמי ולכן כשהייתי בוגרת מספיק, הם התגרשו.
"אני לא בדיוק יודעת כי היא די עסוקה בלריב עם איתן… "
"אלוהים," הוא מלמל. "בקה,תקשיבי לי טוב מתוקה,"
"אוקיי," חייכתי לעצמי. תמיד יש לו תוכניות.
"תכיני לה את חדר האורחים, אני אגיע בלילה ואדבר איתה. כמו שאת מכירה אותה, הריב עם איתן יעייף אותה והיא תרצה לישון."
"נכון… "
"אני סומך עלייך מותק, תחכו לי ואל תדברו איתה. "
"אוקיי." מתקבל על דעתי.
ניתקתי ומילאתי את דבריו. מחכה שהריב יסתיים ומקווה שזה יקרה בקרוב.
"מה קרה לה?!" איתן הגיח לחדרי באותו רגע שהיא סיימה לצעוק.
"אין לי מושג." מלמלתי בדאגה ורצתי אליה. היא כבר שכבה על הספה וכף ידה כיסתה את עיניה.
"אמא, אני יודעת שאת עייפה, לכן הכנתי לך את חדר האורחים, תלכי לנוח." מלמלתי ועזרתי לה לקום .
"את מלאך, ילדונת, פשוט מלאך." היא אמרה ונזרקה בפראות על הספה שהכנתי לה.
"חלומות מתוקים," חייכתי וכיביתי את האור.
דאגתי לסגור את הדלת כך שלא תשמע וחזרתי לאיתן.
"מה עובר עליה?!" איתן התפרץ ברגע שסגרתי את הדלת.
"שש… ואני לא יודעת, אף פעם לא ראיתי אותה ככה."
"מה נעשה?" הוא שאל בהיסוס.
"נחכה לאבא… הוא אמר לא לדבר איתה בינתיים."
"בטוחה?"
הנהנתי.
"אוקיי," הוא מלמל ונזרק על מיטתי."נחכה לאבא."
הזמן שעבר באיטיות עייף בלי מאמץ אותי ואת איתן.
עצמתי אט-אט את עיניי ונתנתי לעייפות הכבדה ההיא להשפיע עליי.
עמדתי בחושך. קלועה סביב עצי אורן ירוקי עד.
הם היו הרבה. יותר מדי אפילו. קליפת העץ שלהם עבה ומחוספסת.
חיפשתי בעיניי אור או משהו שייתן לי סימן כלשהו כיצד אוכל לצאת החוצה מן התסבוכת הזו.
הלכתי קדימה כמה צעדים וחזרתי אחורה, פניתי שמאלה וחזרתי ימינה.
קראתי על זה פעם. 'ללכת קדימה עד שתראי אור' נזכרתי במילים של הספר.
הרי בכל אופן חייבת להיות כאן יציאה.
משום מה לא הצלחתי להתעורר מהחלום הטיפשי הזה. רק המשכתי ללכת ישר וישר…
לבסוף רגליי נכנעו והפילו אותי לאדמה שפתאום הפכה לבוץ.
כמה שניסיתי לקום, לא הצלחתי. גופי פשוט נחלש לפתע. אותה החולשה שהייתה לי בחלום הקודם.
אבל היא הופיעה רק כשהוא עמד לצידי.
הרמתי עיניי אל האופק, אך הוא לא היה שם. אפילו לא סימן אליו.
השפלתי שוב את ראשי. מה קורה לי בזמן האחרון?
"את בסדר?" נשמע קול מתוק. אותו אחד שחיכיתי לו.
הרמתי באיטיות את ראשי. מבטו כמו חץ חדר אל גופי ושוב גרם לו לרעוד, לליבי לרקוד ולמערבולת בבטן להתעורר מחדש.
הוא התכופף בזהירות כך שגובה עיניו מקביל לשלי.
"לעלבון השיבי בשתיקה." החל להגיד. "כשפוגעים בך, אל תשיבי באותה מטבע. אז תהיי ראויה לכבוד אמיתי, כבוד שהוא כבוד פנימי, כבוד הבא ממקור עליון."
שיננתי במהירות את המילים שאמר לפני שנעלם.
"בקה!" קולו של איתן נשמע מעליי.
פקחתי באיטיות את עיניי, נותנת להשפעת העייפות להעלם .
"אבא הגיע," איתן אמר כשהייתי לגמרי ערה.
חיכיתי להמשך.
"הוא דיבר איתה … ו-" הוא בלע את רוקו ונשם עמוק.
"מה קרה?"
"אמא נאנסה."
לא יכולתי לעצור את הדמעות שגלשו במורד פניי והרטיבו את צווארי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il