כמו מכת ברק – פרק ה'

19/08/2009

נשף ליל כל הקדושים

ישבנו בחדר ההמתנה של דוקטור מתרס וחיכינו שאמא תצא משם.
דוקטור אשלי מתרס הייתה אחת הפסיכולוגיות הטובות בסידני ולכן אבא החליט לרשום את אמא אליה.
חדר ההמתנה היה מסודר בצורה מדהימה.
הספות הרכות היו תואמות לצבע הבהיר של הקירות שנראה כאילו נצבע שעה קודם לכן.
השטיח האדום-לבן היה פרוש כמעט על כל הרחבה.
הטיפולים של אמא נערכו כבר כשבועיים והם עובדים מעולה.
אחרי כל טיפול אמא יוצאת מאושרת כאילו האונס מעולם לא התרחש.
"אז נשף עוד יומיים, הא קטנטונת?" איתן פרע את שיערי.
"אני זו שאמורה להתרגש, לא כך?" הוצאתי לשון בילדותיות.
"עם מי את הולכת?" אבא התערב בשיחה.
"רובי, קרלי וסיידי." מלמלתי. ידעתי שהם ציפו לשמוע שם של בן.
"את צוחקת?" איתן גיחך.
"תשתוק," מלמלתי כנעלבת. העובדה שאף אחד לא הזמין אותי לא כל-כך עניינה אותי. אבל את אחי כן.
"סטלה," שמעתי את קולו של ג'ורג' ומיד לאחר מכן אמא כבר הייתה טמונה בזרועותיו.
"אני צריכה לדבר איתך," דוקטור מתרס לחשה לאבא וזה הנהן.
"איתן, תיקח אותן הביתה, אני אגיע בקרוב." ג'ורג' פקד על אחי שנאנח וגלגל עיניים.
התיישבתי עם אמא במושב האחורי של הפיג'ו של איתן.
ידעתי שאחרי כל טיפול היא צריכה להוציא את כל מה שבליבה, ואני זאת שמקשיבה לה.
"איך היה אצל אשלי, אמא?" איתן שאל לאחר שתיקה מעמיקה בדרך הביתה.
"היה כל כך כיף!" היא התפרצה. "היא מתוקה וכל הזמן יודעת מה לענות!"
"זה התפקיד שלה." מלמלתי אני.
"רבקה, מותק!" היא חיבקה אותי לפתע. "עוד יומיים יש לך נשף!"
"נכון," מלמלתי באנחה וחיכיתי לשאלה המפורסמת.
"ומי הזמין אותך, נסיכה קטנה של אמא?" היא משכה בלחיי מה שהזכיר לי את שנות הילדות שלי.
"אף אחד אמא." התרחקתי מעט ושיפשפתי את לחיי שהרגע עברו כאב לא נורמלי.
"מה?!" היא נבהלה. "אף אחד לא הזמין את הבת שלי?!"
נאנחתי. אטמתי את עצמי במין חומה דמיונית. את התלונות של אמא לא שמעתי וכך גם את הנסיעה עצמה.
כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לעצום את עיניי ולשקוע במחשבות.
מחשבות על הנשף, על החברות החדשות שרחשתי כאן, על הבנים שהכרתי, ועליו.
המחשבה עליו הייתה תקועה אצלי הרבה זמן. למעשה, עד שאיתן צעק לי באוזן שהגענו הביתה.
עם כניסתי הביתה מיהרתי להסתגר בחדר ולשקוע שוב במחשבות.
למה אני לא מפסיקה לחשוב עליו ?
הייתי חייבת להבהיר את זה לעצמי לפני שאני מספרת על כך לאיתן.
הייתי חייבת לסדר בראשי את העדיפויות שקבעתי לי באותו בוקר שנחתתי בסידני.

אי אפשר היה שלא לשמוע את ההתרגשות ברחבי סידני לקראת 'ליל כל הקדושים'.
אך בשביל השכבה שלנו ההתרגשות הייתה כפולה, ללא ספק.
נעמדתי מול המראה בפעם האחרונה ובחנתי את עצמי.
התלתלים הפרועים שלי נראו הרבה יותר יפה לאחר שהקרם לחות נספג והתייבש.
השמלה השחורה שקניתי הייתה הרבה יותר יפה על גופי ממה שחשבתי.
החלק העליון היה הדוק עד שקו תפירה דק נתן לו חופשיות בחלק התחתון והשימלה פשוט נחה על רגליי.
אמא, שהצליחה להתעורר מעט מההלם, איפרה אותי במקצועיות.
המסיכה התואמת לשימלה הייתה בידיי. הרמתי אותה בעדינות לכיוון פניי, מנסה לא להרוס את העבודה של אמא.
הקשירה מאחורי הראש הייתה מסובכת מעט אך בסוף הסתדרתי.
ועכשיו, כשעיניי מאחורי מסיכה מהממת, לא הייתי דומה לעצמי כלל.
קרלי וסיידי חיכו לי בחוץ. רובי הוזמנה על ידי טוני, קפטן נבחרת הפוטבול בבית הספר.
נשמתי עמוק ויצאתי מהחדר. ידעתי שאמא, אבא ואיתן מחכים לי בסלון בכדי לראות את התחפושת.
איתן שם בעיקר כדי לצחוק עליי.
ירדתי באיטיות במדרגות. ובכן, זה מה שעושים בסרטים.
"וואו," שמעתי את איתן פולט. "מי את?"
צחקתי. "תשתוק"
"את נראית נהדר, מותק." אבא חיבק אותי בעדינות, מנסה לא להרוס את התסרוקת.
"הבת שלי גדלה לנסיכה," אמא התרגשה.
"בקה, את באה?" שמעתי את קרלי צועקת מחוץ לדלת.
"אני חייבת ללכת, לא אחזור מאוחר," חייכתי לעברם. "ביי."
קרלי וסיידי היו לבושות בתחפושות שקנו באותו יום, אך המסיכות שלהן היו אלה שהשלימו את המראה הייחודי להן.
"וואו, בקה," סיידי קיפצה לעברי. "את מהממת!"
"תודה," חייכתי בצניעות. "גם אתן."
"בואו נלך," קרלי נשמעה נואשת להגיע למסיבה. אולי מפני שראינו את כריסטיאן סמית' קונה תחפושת.
אבא של קרלי היה זה שהסיע אותנו לנשף. מסתבר שהוא הכיר את ג'ורג' ובמשך כל הנסיעה חקר אותי על שלומו.
אולם הנשף שהוזמן כבר היה מלא. המוזיקה הרעישה בקולי קולות וכולם נהנו וניצלו את הזמן.
"אני אלך לקחת פונץ', מישהי רוצה?" סיידי שאלה.
"אני," קרלי אמרה ונאנחה. לא מרוצה מהעובדה שתשאר איתי כמה דקות שלמות לבד.
"קרלי, אולי נדבר על זה?" התפרצתי לפתע. החברות איתה הייתה חשובה לי ולא רציתי שהיא תהרס בגלל מישהו-משהו לא נכון.
"על מה?" היא היתממה.
"בחייך…" מלמלתי. מקווה שהיא תפסיק עם ההצגה.
"אין מה לדבר, בקה." מלמלה ונעלמה ברחבת הריקודים סביב ההמון.
נאנחתי. הכל אבוד. אפילו את הנשף הזה הצלחתי להרוס לעצמי למשך כל הערב. סביר להניח שסיידי לא תמצא את הדרך לכאן.
ידעתי שבכל אולם חייבת להיות מרפסת בה אמצא יותר שקט וזמן לחשוב עם עצמי.
זה היה קשה אבל הצלחתי למצוא אותה. היא לא הייתה גדולה אבל גם לא קטנה מדי.
נשענתי על המעקה והבטתי בנוף ששרר מולי.
הסהר האיר את כל מה שהיה חשוך. הכוכבים היו מין נרות קטנים שנראו כאילו ייכבו כל רגע.
"את יכולה לבחור לברוח, את יכולה לבחור להתעלם- אבל בסופו של דבר תמיד תתעוררי לאותה מציאות."
נשמע קול מלטף לצידי. הפניתי במהירות את ראשי.
לצידי עמד נער שאת פניו כיסתה תחפושת זורו- ככל הנראה- אך את גופו עטף מעיל עור ארוך .
"נכון," צחקתי. המשפט היה בהחלט מוכר לי.
הוא חייך. "מה את אמורה להיות?"
נשכתי שפתיי. מה אני באמת?
"אני… פשוט אני," חייכתי. "ואתה, זורו?"
"נכון," הוא צחק. "אני לא דומה לזורו?"
"ובכן, זורו לבש גלימה לפי מה שאני יודעת, אבל בהחלט לא מעיל ארוך כזה, אולי אתה יותר בכיוון של קזנובה."
"הלילה עוד צעיר, אולי אהפוך לקזנובה בקרוב." הוא קרץ לי. משהו בעיניים שלו הצליח לתפוס את מבטי.
"אנחנו מכירים?" שאלתי, פי פעור מעט. עיניי עדיין לכודות במבטו.
"אם את סינדרלה, אז סביר להניח שכן." הוא חייך חיוך מדהים שחשף שורה ישרה להפליא של שיניים לבנות.
"אוקיי," גיכחתי. "אני לא סינדרלה."
"את תוכלי להיות יום אחד."
"אני לא חושבת שארצה לנקות אחרי אחיותי החורגות ולספוג עלבונות מאמא חורגת." גיכחתי.
"אבל תרצי לזכות בנסיך שלך." הוא אמר בהחלטיות. מה שברור לא היה שאלה.
ברור שארצה לזכות בנסיך שלי. אני גם ארצה לדעת מי הוא. קרוב לוודאי שבקרוב.
"ואני אזכה בו." החלטתי לשחק לפי החוקים שלו.
"אף נסיכה, היא לא באמת נסיכה בלי הנסיך שלה." הוא אמר באיטיות. כל מילה שיוצאת מפיו מראה שחשב עליה טוב לפני שאמר אותה.
התבלבלתי מעט אבל הצלחתי להבין למה הוא התכוון.
"לא כל נסיכה לובשת שימלה מפוארת שעולה הון." אמרתי אני ונתנתי לריח השושן הצחור למלא את נחיריי.
הוא הנהן אך שתק. נושך מדי פעם את שפתו התחתונה ונאנח בכבדות.
"משהו מפריע לך, זורו?" שאלתי עם מעט התחכמות במילה האחרונה.
"תירקדי איתי?" שאל לפתע. מתעלם משאלתי ולא מחכה לתשובתי, מושך אותי בידיי אל תוך האולם היכן שהאור הייתה בסך הכל אלקטרוניקה.
בקלות רבה הצליח להצמיד את גופי אל גופו החם. עיניו שוב שוקעות עמוק בשלי.
המוזיקה האיטית שנשמעה ברקע אטמה לגמרי את אוזניי ומיקמה אותי בעולם משלי. שלי ושל אותו 'זורו'.
עיניו מילכדו את עיניי כך שאפילו למצמץ לא היה לי אומץ.
תנועות הריקוד שלו היו חדות מאוד, הוא שמר שלא אפול וחלילה לא אמעד.
ידו עטפה חזק את מותניי ונתנה לי תחושה של הגנה, של ביטחון. כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות.
המוזיקה סיימה את יצירתה באיטיות ובשקט וכך גם הסתיים הריקוד.
עיניי עדיין לכודות בשלו. למה הוא נראה לי מוכר כל-כך? למה אני מרגישה שאני מכירה אותו כל החיים ולא רק דקות ספורות?
משום מה המוזיקה הקודמת חזרה לנגן באוזניי. זה החליש אותי.
יכולתי לטבוע בעיניו כרגע ולא להצטער על כך. יכולתי בקלות להתמוטט בזרועותיו ולא לפחד ליפול.
הרגשתי את נשימותיו החלשות שחיממו את שפתיי בצורה מדהימה.
זה הרגיש כמו דז'ה וו.
כל-כך רציתי לדעת מי הוא. מה המטרה שלו? אם הוא כאן סימן שהוא מהשכבה שלי. שהוא מכיר אותי.
באותו רגע, כל הרוע בעולם כבר לא היה קיים מבחינתי.
יכולתי לנשום פעם אחרונה ולהנות מכל רגע. מבטו היה ממכר. חיוכו עוד יותר.
הוא נתן לי הרגשה של חופש, הגנה. הרגשה שאני יכולה לשלוט בכל פתאום.
שפתיו המלאות היו כל-כך קרובות כעת. נשאר בינינו רק קו דימיוני דק שהיה ניתן לקרוע בהנפת יד.
ואז זה קרה. הוא השלים את המרחק הקצר ההוא בין שפתיו ובלע את הקו הדמיוני.
נתן לכל הרגשת ההגנה להתפוגג לה כך סתם. החולשה הכבידה על גופי עוד יותר, אך ידיו החזיקו אותי קרוב לגופו.
הנשיקה נמשכה לא מעט זמן אך גם לא הרבה כפי שקוויתי. הוא הפסיק אותה לפתע ושוב מילכד את עיניי.
"אני מצטער, סינדרלה." הוא מלמל ונעלם משם.
זרועותיו לא היו שם כעת בשביל להחזיק אותי מליפול. נתתי לגופי להתמוטט על הריצפה ועל החולשה לגבור עליי.
פשוט עצמתי את עיניי, ונתנתי לערפל לקלוע אותי אל תוך השינה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il