דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
08/09/2016
אתה עם משפחתך
ואני, לכאורה חפשי לנפשי… הרי "אישרת לי"…
אבל אתה בראשי, בליבי,
ואני
מת לדבר איתך, לכתוב לך…
מנסח, נמנע, מתאפק..
מת
מת
מת
אמת, נראה לי קצת מוזר, כאשר בתום הפגישה הראשונה, הסתכלנו מסופקים האחד בשני, ביקשת / הזהרת שלא אתאהב בך.
מאז, עברו כמה וכמה חדשים, ואנחנו נפגשנו שוב, ושוב; אתמול, כך, משום מקום, אמרת שאתה חושד שלא שעיתי לעצתך.
ואני, האם באמת ובתמים, עמוק בתוכי מאוהב בך? אוהב, אבל ממש אוהב אותך?
– לא יודע, משתדל שלא
אבל… רק יודע שכל הזמן…
כל הזמן,
בן דמותך הנמצא במוחי
מעסיק אותי… אם אני רוצה, וגם אם לא…
מתרגש כששומע קולך (ואפילו אם זו רק ההקלטה במשיבון שלי או אפילו שלך)
מחסיר פעימה כשקורא מסרון,
כשרואה תמונתך
כשפגישה מתקרבת ובמהלכה…
מגיע לגירוי מיני עצום ונדיר
וגם לסיפוק
שוב ושוב… ואיני שבע ממך…
ואני, אני עם משפחתי… אך גם אתך,
בעיניים פקוחות (הרי בעצמי הזהרתי…)
פקוחות, אך – מצועפות…
עלי עוברות חוויות יונקות, שואבות, ממגנטות,
כשמעלה דמותך באוב
שרוע לפני, מתמסר
גברי, יפה ומתוק מצוף, כמו פרח הממתין לפרפר שלו שיתנה איתו אהבה;
פניך מביעות כמיהה.
אני נגמר, איני קיים.
הנהרה שנשקפת מפניך ברגעי ההתחברות…
והעונג ההדדי
לא יודע איך לתאר זאת, אבל בכל מגע הקשר מתהדק והולך
מתעצם והולך
ולא נשחק, ולא מתמצה.
נמשך, משתוקק אליך, אלינו, כמו פרפר לפרח
או אולי… כמו פרפר לאש
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il