דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
23/09/2013
כל סדר האירועים מתבלבל, כשאני בוחן אותו פתאום מנקודת מבטו של האדם שהתפתחתי להיות. האמת היא שיוסי בחר בי כחבר קרוב לפני שאני בחרתי בו. הסתדרתי יפה בלעדיו. אימא שלי אמרה לי – כאילו יוסי חיכה כל הזמן שתבוא.
היו לי קשרים אחרים ורצונות אחרים וחלומות אחרים, והוא זה שאסף אותי אליו. כמו אז, ביום חמישי רגוע אחד, שבו חשבתי על החזרה הביתה ונמלאתי שמחה. אנה ונוי בדיוק נעדרו מהחדר, ואני רק קראתי משהו בזמן שהוא ובני ניהלו שיחה, עד שהם פנו אליי. התחלנו לדבר על פוליטיקה. הם שאלו אותי מיהו שר התשתיות ושר התיירות ואיך קוראים לשרת התרבות, וכמה מנדטים היו לש"ס בבחירות 2009 ועם איזו קואליציה ניגש רבין להסכם אוסלו. ידעתי את רוב התשובות, ויוסי אמר בגאווה, "זה הבן שלי, זה הבן שלי." אמירה שחזר עליה עשרות פעמים מאז, באהבה כזו. גם בקבלת השבת שנערכה אז מדי שבוע, כל יום חמישי, שמעתי אותו מספר למישהו על האירוע הזה בהתרגשות, וחייכתי במבוכה.
לא לחלוטין הבנתי את השתלשלות האירועים, אבל שמחתי שנרקם הקשר הזה, שמחבבים אותי. אבל יוסי לא הבין אותי. הוא חשב שאני מתעניין בפוליטיקה משום שאני אדם ערכי, אכפתי ומעורב, אבל כל הדברים האלה לא נכונים לגבי כלל. אני מתעניין בפוליטיקה משום שאני מתעניין בעצמי. קורא בעיתונים על היחסים בין ראש הממשלה הנבחר ובין יושב ראש האופוזיציה שמנסה להפילו וחושב על מעמדי המקצועי. לפעמים אני נשאר במשרד עד שעות מאוחרות ומדמה את עצמי לאיזו פוליטיקאית חזקה כזו שהצליחה לחדור לעולמה של גברים. כמו אז, בבחירות 2009, כשאימא שלי ואני צפינו בתוצאות הבחירות, קדימה עקפה את הליכוד במנדט אחד, וחיים רמון אמר ש"ציפי לבני תוביל את הממשלה הבאה", ואני הרגשתי כאילו הדברים האלה נוגעים אליי ישירות.
ואחר כך אנחנו קובעים, יוסי ואני, ללכת לאפסנאות כדי להחליף את זוג המכנסיים הקטן שלי, שבו אני נראה כמו כוסית, בזוג מכנסיים נורמאלי. לפני זה אנחנו הולכים יחד לארוחת צהריים. אנחנו לוקחים אוכל מחדר האוכל ואוכלים בחוץ, על שולחן מעץ, כאילו אנחנו נמצאים בעיצומו של פיקניק. הוא אוכל בגסות. מנסה לחתוך את השניצל ושובר בטעות את המזלג החד-פעמי. גומע קולה שקנה מהמכונה בלגימות גדולות, בשרניות. משהק. אוסף את האורז וחלק מהגרגירים נופלים על השולחן. אוכל בפה פתוח ומשהו ירוק נתקע בשיניו. וכל זה לא מעורר בי דחייה. להיפך. כשאנחנו צועדים למבנה האפסנאות אני מבחין בכך שחולצת המדים שלו ספוגת זיעה. הוא לא לובש גופייה לבנה מתחת, כנהוג. זה מעורר בי סימני שאלה בנוגע להיגיינה שלו, אבל גם רצון פתאומי לקחת את אצבעי, להכניס אותה לתוך חולצתו, לטבול במרחץ הזיעה וללקק. אני שומר על ארשת פנים חתומה והוא לא מנחש על מה אני חושב. אילו היה מנחש.
"מה המידה של המכנסיים שהבאת?" שואל אותי יוסי. "שלושים ושמונה, נכון?"
אני מהנהן. "אז ניקח לך בינתיים ארבעים, אם אתה צריך יותר אז תגיד." אנחנו רואים בקרבת מבנה הלוגיסטיקה כמה חיילים מעשנים. על אחת הדלתות כתוב "מחסן". יוסי דופק על הדלת, ובאין תשובה פותח אותה בעצמו. החלל ריק. הוא מסתובב והולך לעבר חבורת החיילים. אני, שנשאר נטוע במקומי, קולט במעשיו את הניסיון לשדר סמכותיות. "מי אחראי פה?"
אחד החיילים מתנדב לענות לו. "אורין אחראית."
"היא פה?"
החייל נאנח, הולך לחלק האחורי של המבנה ומביא איתו בחורה עם שיער פזור, שמתבוננת בנו בעיניים מצומצמות וכועסות. היא מכניסה אותי ואת יוסי למחסן בשתיקה. אני מוציא את זוג המכנסיים הקטן מהשקית. יוסי צועד צעד אחורה כאומר, "מעכשיו אתה לבד". אני שואל אותה, "אפשר מידה ארבעים?"
"מה זה אצלך?"
"זה שלושים ושמונה."
"תביא."
אני מקפל את המכנסיים ומגיש לה. היא לוקחת אותם ובודקת שכל הכפתורים במקומם, שניתן לסגור את הכיסים, שאין איזה כתם בשום מקום.
"אין לנו עכשיו מידה ארבעים. נזמין לך."
היא כבר עומדת לשלח אותנו משם, ואז יוסי שואל, "בטוח שאין לכם מידה ארבעים בשום מחסן פה?"
היא מתבוננת בנו במבט חדש, ונראית דרוכה יותר, כאילו זיהתה איום חדש בשדה הראייה שלה. חוזרת ואומרת, מדגישה כל מילה, "אין לנו עכשיו ארבעים".
"תנסי במחסן בכל זאת," הוא מתרה בה, "או שתחזירי את המכנסיים שאיתי הביא לך."
נחיריה מתרחבים. נדמה לי שהיא עומדת לזרוק עליי, או עליו, את זוג המכנסיים הקטן. אבל זה לא מה שקורה. בלי לומר מילה היא לוקחת מפתח והולכת למחסן השני. יוסי טופח על הכתף שלי ולוחש, "עוד תראה שהיא תביא את מה שאנחנו מבקשים."
אחרי בערך חצי דקה היא חוזרת, ולא בידיים ריקות. "קח." היא מגישה לי אותם בפנים חתומות.
"תבדוק אותם." יוסי לוחש, ואני פורס אותם מולי ונוהג כמו שעשתה קודם אורין, יש כפתורים, יש כיסים, אין כתמים, ואחר כך מקפל ומכניס לשקית.
אנחנו חוזרים למשרד, שם הוא מתרברב בפני כולם ש"השגתי לבן שלי מכנסיים". אנה, שתמהה לפשר היעדרותי, מקשיבה במשך חמש דקות לסיפורים שלו ומצחקקת מדי פעם. אני נכנס למשרד ושותה כוס מים צוננים. אבי ידע עליי הכול כשהייתי בבית הספר היסודי, לקח אותי לכל המקומות ועשה בשבילי את כל הבדיקות, בחטיבת הביניים התפצלו דרכינו והצלחתי לחמוק מהשגחתו. אבל ביום הראשון של כיתה ז' הוא עוד ערך לי נסיעת מבחן לפני נסיעתי הראשונה באוטובוס, ביקש לדעת שאדע לרדת בתחנה הנכונה. פעם, בחופש הגדול, נחרדתי להתעורר למשמע צעקותיו, מתנפל על איזו פקידה תמימה בקופת החולים שאתרע מזלה, ענתה לו בטלפון ואמרה איזו בדיחה לא מוצלחת. יוסי אומר בזמן האחרון שהוא אבא שלי, אבל הוא לא דומה לו. אולי לסבא, שהיה אדם מלא שמחת חיים. תזזיתי. כל היום צוחק בקולו הרם, דוחק את סבתי.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו בוכה, הייתי עם אחותי בבית של סבתא והוא בכה בכי תמרורים בגלל שאיזה אדם ששנא שלח לו משלוח מנות והוא ראה בכך פחיתות כבוד. כמה ימים אחר כך נפגע באיזו תאונה דרכים קלה, שולית, אבל הפסיק לנהוג. ואז הגיעה המחלה, והדעיכה האיטית, ואני זוכר שראיתי אותו שבועיים לפני מותו יושב על כיסא גלגלים בפנים חתומות, מתאמץ להתעניין בשלומי ובשלום בני הבית האחרים. אני חושב שהכרנו את סבי בתקופת מחלתו כמו שלא הכרנו אותו קודם, כי כל שמחת החיים הזאת הייתה בכלל הצגה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il