דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
14/10/2013
את רונה הכרתי בחטיבת הביניים, בכיתה ז'. היא חיזרה אחרי ואני נעניתי לחיזורים – תמיד התקשרה אליי והציעה לי ללכת למקומות בילוי שונים, ואני – לפעמים הסכמתי ולפעמים לא. ידעתי שהקשר בינינו נראה לציבור הרחב, כלומר – לתלמידי השכבה ולבני משפחתנו – כמו קשר זוגי. אני זוכר את הפעם הראשונה שצלצלתי בפעמון ביתה ואחיה הגדול, מיכאל, פתח לי את הדלת. אחיה תמיד היה בחור מבריק וגם היום הוא כזה. אין לו חברה.
במובן מסוים, זו הייתה הזוגיות הראשונה שלי. אני זוכר שאבא שלי הסיע אותה לבית שלה אחרי איזו הצגה, ואימא שלה יצאה החוצה והודתה לו. וגם אני זוכר את הפעם ההיא שבאתי לבקר אותה בחופשת פורים, והיה כבר מזג אוויר אביב ונעים בחוץ, אני לבשתי בגדים קיציים וגם היא, וחשבתי את עצמי לאורי, הדמות מהספר של אסתר שטרייט וורצל, שנפגש עם חברתו עופרה באחד הפרקים. לקראת סוף כיתה ז' אפילו הצעתי לה חברות. בערך. היא סירבה לי. אני חושב שהייתה תחושה עמומה של כישלון, ובוודאי חמיצות, אבל בעצם התנהגתי כמו מישהו אחר וניסיתי לאלץ אותה להצטרף להצגה שלי, וטוב שסירבה. נשארנו חברים.
עכשיו, עמוק בתוך השירות הצבאי, יושב בחדרה על הפוף האדום והיא על הכיסא לצד המחשב שלה. הנה ספר הילדים שאימא שלה כתבה מונח ליד המיטה. הנה חדר הארונות הקטן, שבו נעלתי אותה בכיתה י', אחרי שהתעייפתי מהלימודים למבחן בהיסטוריה ורוח שטות אחזה בי. היא מגישה לי קערה עם חתיכות של תפוח. ואני אוכל, ונזכר בפירות הקיץ שחילקה לי בסוף כיתה י', משמש וענבים ומלון ואבטיח, אבל ישבנו אז במטבח ולא בחדר שלה. הייתה לנו שיחה ארוכה, דיברנו המון, עליה ואחר כך עליי, אבל לא הזכרתי את הנושא הזה בכלל. רק בסוף, כשכמעט סיימתי לאכול, היא שאלה אותי איך אני מתמודד עם זה. אמרתי לה שבסדר, שלא רע לי עם זה כמו שהיה פעם, שאימא שלי כבר יודעת, בערך, ומאותה נקודה, בזכות האומץ שלה, הנושא הכבד של נטייתי המינית הונח בינינו על השולחן, ממש כאילו היה קערת פירות, והיה אפשר לדבר בו באופן יומיומי ונינוח, לא כמו קודם. כשדיברנו על כך בכיתה ח' בטלפון, בפעם הראשונה, זה היה פתאומי כל כך, ספונטני ולא מתוכנן. "אני דואג שחושבים שאני הומו," אמרתי לה.
"לא נראה לי שזה ככה," היא ענתה לי, "אבל בעצם – מה אכפת לך אם כן?" ואני אולי חיכיתי שנייה אחת לפני שאמרתי, "כי אני הומו".
יושבים ביחד ומדברים, על דריה, שהייתה חברה שלנו בתיכון ועכשיו היא בארה"ב, לומדת לתואר השני במתמטיקה. לי לא מאוד אכפת מזה שהשתמטה. לפעמים, בשמירות, כשהנעליים הכבדות לוחצות על כפות רגליי, מתעורר בי איזה כעס, אבל לרוב איני כועס. רונה לא אוהבת את זה. היא פורשת בפניי את משנתה, מרצה לי בשטף, כאילו איני מכיר את דעתה, ואני חווה שוב את רגש האיבה שהיה לי אליה בתיכון, באותה תקופה שבה דימיתי אותה לגרושתי, שבה כל דבר שעשתה ואמרה היה בלתי נסבל בעיניי, בייחוד אצבעה המורמת אל על בשיעור ספרות, אצבע מזדקרת, ואחר כך שטף של מילים, עוד ועוד מילים שמרמזות על בקיאות ומומחיות רבה, וסיגל אהרונוביץ', המורה, מהנהנת ומתרשמת מאוד. ואני רוצה שהכול עוד ישתנה, שאני אהיה התלמיד הכי טוב במגמה.
בסוף י"ב קיבלתי את הפרס בלימודי הספרות. השגתי את מה שרציתי. בטקס הסיום, שבו מתקבל הפרס, אנחנו יושבים זה לצד זו. בהתחלה היא מחייכת ועושה את כל הדברים הנכונים, ואז היא מתייפחת, עטופה בשמלתה השחורה שנראית פתאום קטנה עד גיחוך. מתנצלת בפניי מפעם לפעם על בכיה.
ואז, מחוץ לאולם, אני מדבר עם סיגל, המורה לספרות, ופתאום היא ומשפחתה מופיעים, וכולם לובשים ארשת אחידה ופנים כעוסות. גם מיכאל.
ואז היא מספרת לי איזו התפתחות שהייתה לה עם תמר.
"היא שלחה לי הודעה בפייסבוק."
"נו, וענית לה?"
"לא. אין שום סיבה לדבר איתה. שלא תנסה אפילו."
בתחילה אני מקשיב לה בפנים חתומות. אבל כובד הראש שלה מעורר בי צחוק.
"אין לך מה לצחוק." היא אומרת. "היא פשוט מעצבנת אותי בהתייחסות שלה."
"תעזבי את זה. קרה מה שקרה, וזהו."
"לא, זה ממש לא נכון." היא אומרת ומתבוננת בחוץ. חורף קשה מתהווה בחוץ ואנחנו בתוך החדר המחומם. "אתה יודע מה? הייתי מסכימה לומר שקרה מה שקרה אם היא לא הייתה מנג'סת לי."
"כן? מנג'סת? אבל כמה פעמים בעצם היא שלחה לך הודעה מאז סוף התיכון?"
אני יודע, שמעצבן אותה שאני מסנגר על תמר. ובכל זאת אני ממשיך לעשות זאת בכל הזדמנות. עדיין לא לגמרי הבנתי, עד היום, מה בדיוק עשתה לה תמר, ונדמה לי שלעולם לא בדיוק אבין. ברור לי, שזה קשור לכך שהיא לא בחרה בה להיות במאית בהצגה של המגמה בי"ב. וכן, זה פוגע. אבל למה לא להיות קצת יותר רציונלית?
כשסבי מת, לא היה לי עצוב. הייתה קצת עצבות מסביב, אבל גם חגיגיות מסוימת, וריח של התחלה חדשה. סיפרתי לרונה שמת בטלפון, יום אחרי ההלוויה, והיא התקשרה אליי בכל אחד מימי השבעה כדי לבדוק מה שלומי. לא היה לי הרבה מה לומר. כשסבא שלה מת, היא התקשרה אליי עוד לפני ההלוויה, בוכייה, ודיברה בחודשים שלאחר מכן על משבר של ממש, ואני הקשבתי אבל דבריה היו לא מובנים לי, כאילו דיברה בשפה זרה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il