לאהוב את המים – פרק יג'

17/10/2013

כשלימדו אותי לשחות, הכניסו אותי למים הרדודים עם מצופים, ואז הורידו מצוף, ואחריו מצוף שני, והעבירו לעמוקים, שוב עם מצופים… בקיצור, ניסו ללמד אותי לאהוב את המים, אבל עד היום אני לא יודע לשחות. את אחותי זרקו ישר לברכה ועד היום היא יודעת לשחות.

אנחנו אוכלים ביחד, כל המשפחה, בשישי בערב ובשבת בצהריים. בדרך כלל אני הולך לארוחות האלו בשמחה, אבל לפעמים יש בהן איזה רגע של צרימה, שאיני אוהב, למרות שבדרך כלל יש הרבה צחוק ושמחה. הן מזכירות לי קצת את קבלת השבת שאנחנו עורכים ביחידה כל יום חמישי, כאילו היה השולחן בחדר האוכל דומה לשולחן במשרדו הגדול של יורם, כאילו יורם וחווה הם אבי ואמי. אבל מי הן הדמויות המקבילות לאחי ולאחותי? ביחס לאיה איני מוצא תשובה טובה, אך ביחס לאחי – דורון אני קולט שההשוואה ההולמת ביותר היא דווקא ליוסי, למרות שהם שונים כל כך. יוסי אדם הרבה יותר מתוחכם ומצחיק בעיניי, והוא בוודאי מושך הרבה יותר. לאחי, אני חושב בהנאה דורסנית, אין דבר מיוחד להציע זולת פניו היפות.
בארוחת צהריים אחת, בשבת, איה מתלבטת בקול רם איך כדאי להכין את הדיאלוג לשיעור תיאטרון, היא עובדת עם אבנר, אבל הוא לא נראה לה מאוד רציני ולכן היא תחליט הכול לבד.
"תגידי," קוטע אותה דורון, "את חושבת שזה מעניין אותנו?"
אמי צוחקת. אחותי צועקת, "אותי זה מעניין!"
אבי מפנה אליה פנים כעוסות ואומר לה, "איה, די לצעוק בבקשה."
אחי מתחיל לחקות את אחותי, ואומר, "אני לא יודעת איך לעשות את הקטע כדי למצוא חן בעיניי יוני…"
ברגע שמזכירים את יוני, חיוך רחב מפציע על פניה של אחותי, והיא אומרת, "נכון, אז מה?"
אני נזכר בפעם ההיא שאמרה לי ולאמי שלעולם לא תוכל להתאהב, ותוהה – האם השתנה משהו ולא שמתי לב?
"הייתי רוצה שנפסיק לדבר על יוני הזה כל הזמן, ושתתחייל להתעסק גם בדברים אחרים חוץ מתיאטרון, זה מעבר לפרופורציות הנכונות." אומר אבא.
"נכון." אומר דורון.
"אתה שתוק." קובע אבי. בזמן שהוא מדבר, אמי מסתכלת עליו ומהנהנת. "אין שום רע בשיעור הזה, אבל אני אומר לך, את לא יכולה להגזים. יש גם דברים אחרים בחיים."
"לא, ואני לא משקיעה בכלל בדברים אחרים." אומרת איה בציניות.
"כן? אז למה אני לא שומע ממך כלום על הציונים שאת מקבלת במקצועות האחרים? מה קורה במתמטיקה, למשל?"
"לא קורה כלום. הכל בסדר."
"טוב," מתרגז אבא, "אבל אם אני אגלה שקורה משהו לא טוב שם, זה יטופל. את תעזבי את התיאטרון הזה אם יהיה צורך. נקודה."
"טוב, שמענו עלייך."
שתיקה כבדה נופלת עלינו. אבל איה יודעת על מה היא מדברת – אבא בחיים לא יוכל לגרום לה לעזוב את התיאטרון. בכלל, לאף אחד אין את היכולת לענות לאבא כמו שלה יש.
בסוף, האווירה העליזה חוזרת לשולחן בזכות דורון, שבוחן את צלחות האוכל שלי ושל אימא שלי ומזכיר שוב כמה אנחנו אוכלים לאט. שאר האנשים במשפחה אוכלים ומסיימים, אך שנינו מרגישים כל ביס וביס, בייחוד אימי – היא אוכלת את המנה העיקרית כשכולם כבר סיימו את הקינוח. זה בגלל שהיא לא מסוגלת לאכול ולדבר בו זמנית – אם היא אומרת משהו, היא מפסיקה את האכילה באותו רגע.
"אין לי כוח לחזור לעבודה," היא מתלוננת, "עומד להיות שבוע קשה. מחר החנוכת בית של ג'רי, ומחרתיים החתונה של הבת של סימה…"
"ג'רי? הוא גיי, נכון?" אומר דורון, וכולם מסביב צוחקים, כולל אימי, שמפסיקה לצחוק אחרי שנייה של חוסר נעימות, ואז משגרת אליי מבט קטן ומתנצל, בלתי נראה.
"ראיתי הומו השבוע באוטובוס." מספר אבא. מפתיע אותי שהוא בכלל אומר את המילה הזאת, על אף שהיא נהגית מפיו כאילו הייתה פרי אקזוטי. "פשוט היה ברור שהוא כזה, אתה רואה מההתנהגות שלו."
"אפשר לראות," אומר דורון, ומוסיף, שרוב ההומואים גם עובדים בעבודות נשיות, מעצבי שיער, רקדנים…
הדיבור כל כך סטריאוטיפי בעיניי עד שנדמה לי שהם צוחקים. אבל הם לא. הם דבקים בעמדתם. אימי ואחותי, שאך לפני רגע צחקו, מתווכחות איתם, ואני, גלגל חמישי, שותק.
אחר כך אני פונה לחדרי, סוגר ונועל את הדלת, כמו מאחוריי מסך. נכנס ליוטיוב ומשמיע עוד ועוד שירים – עברי לידר, רונה קינן, יהודית רביץ, כמו בני ברית. דרך השירה שלהם אני מאפשר לרגשות שלי לצאת, מרגיש את הדמעות בעיניים ומנסה לבכות, אבל כרגיל, רק שתיים, שלוש דמעות מטריחות את עצמן לצאת ולזלוג על הלחיים היבשות.
ואז, ידי נשלחת לעבר הילקוט ואני מוציא ערימה של דפים מקופלים. תחושת חום ממלאת את אזור הבטן התחתונה. השיחה שניהלתי עם יוסי בצ'ט, במהלך שעות העבודה, מספקת לי משום מה נחמה. טוב עשיתי שהדפסתי אותה.

יוסי: אני לא מגיע בסוף לבאולינג. גיסתי בחדר לידה.
איתי: חבל…
יוסי: לא נורא.
יוסי: אגב, אם אנחנו כבר מדברים, יש לי שאלה אלייך.
איתי: כן?
יוסי: ישבתי איתך ברכבת בשבוע שעבר, והיה נדמה לי שסוף סוף הבנתי למה אתה לא רוצה לצאת לקצונה. יכול להיות שאתה מפחד להיכשל במבחנים? או שאתה מפחד מהקורס עצמו?
איתי: לא ממש. אני לא מפחד מהמבחנים. אעשה אותם ויהיה מה שיהיה. אבל אני מאוד נרתע מהעניין של בה"ד 1. בקטע הזה, אתה צודק.
יוסי: ואם אני מציע לך לצאת לקורס קצינים בלי לחתום עוד קבע?
איתי: אם כבר, עדיף להיפך – לחתום עוד קבע, לא לעשות קורס.
יוסי: אם יש משהו שאתה צריך לאישיות שלך, זה קורס קצינים.
איתי: לא נכון.
יוסי: כן נכון.
איתי: לא נכון.
יוסי: אני מכיר את הגישה הזאת של "האישיות שלי בסדר גמור ואני לא צריך שום דבר…"
גם לי לקח זמן להבין שהתפיסה הזאת לא נכונה, ואתה יודע מה, זה היה לא מזמן.
איתי: אתה לא מבין אותי נכון.
יוסי: מה אני לא מבין?
איתי: אני לא אומר שהאישיות שלי לא צריכה דברים. היא פשוט יכולה להשיג את הדברים שהיא צריכה במסגרות אחרות, בדרכים שונות, לא דרך קורס קצינים.
יוסי: ומה לדעתך האישיות שלך צריכה?
איתי: אני חושב, שאולי לא תזיק לי יכולת להתקרב יותר לאנשים, וגם להתעמת כשצריך.
יוסי: אבחנה מדויקת. ואני אוסיף – אתה נמצא בתוך קונכייה. אתה לא מתחבר לאנשים לא בגלל האופי שלך, אלא בגלל שנוח לך עם הלבד שלך. אתה בוחר לא להתעמת, כי יותר נוח כשיש שקט. וקורס קצינים יכריח אותך להתחבר, ולהתעמת. אתה תכיר אנשים מעל לרמתך, ברמתך ומתחת לרמתך. אתה תצא מהקונכייה בסוף.
איתי: אתה צודק, ובכל זאת, אני שוב אומר – יש עוד דרכים להשתנות. לא רק קורס קצינים.
יוסי: קודם כל, שתדע שהשתנית מאוד בחודשים האחרונים שאתה פה, ואם זה בזכותנו – חלקנו מובטח בעולם הבא.
איתי: אני עצמי לא השתניתי, פשוט הכרתי אתכם ונפתחתי קצת יותר.
יוסי: האהבה עיוורת, השכנים לא…
יוסי: ומצד שני, שתדע שאין לך דרך חוץ מקורס קצינים. כי אחרת מה תעשה בחייך? תשתחרר, תלמד באוניברסיטה איזה מקצוע, תלך לעבוד כשכיר וכל השאיפות שלך יתמצו בלהתקדם בתוך מקום העבודה. זאת גם המטרה של רוב האנשים בישראל, אני חושב. תדע לך, שיש שתי דרכים ללמוד לשחות.
איתי: ?
יוסי: כן. כשלימדו אותי לשחות, הכניסו אותי למים הרדודים עם מצופים, ואז הורידו מצוף, ואחריו מצוף שני, והעבירו לעמוקים, שוב עם מצופים, והורידו מצוף ואחר כך עוד מצוף… בקיצור, ניסו ללמד אותי לאהוב את המים, אבל עד היום אני לא יודע לשחות. את אחותי זרקו ישר לבריכה ועד היום היא יודעת לשחות.
איתי: אני מבין מה שאתה אומר, אבל…
יוסי: אבל מה?
איתי: יש בחיים אתגרים אחרים, דברים אחרים, שיפתחו אותי כאדם. ולא רק קורס קצינים.
יוסי: למה אתה מתכוון?
איתי: לא משנה עכשיו. הנקודה היא שיש כמה פלונטרים שאני צריך לפתור במשפחה שלי.
יוסי: נדבר אחר כך בארבע עיניים, אם תרצה. על כל פנים, אני מייעץ לך להיות דמות ראשית בחיים שלך, ולא דמות משנית במשפחה שלך.

אחר כך הוא הפסיק את השיחה כי הלך לאיזה דיון. אני, נפעם, שמרתי את השיחה והדפסתי אותה. למחרת דיברתי איתו, מופתע עדיין מהחוכמה ומהרגישות שהוא מסתיר כל הזמן מאחוריי הצחקוקים הקולניים, ועכשיו חשף בפניי.
"יוסי, תודה על השיחה," אני אומר לו אחר הצהריים, כשאני עובר ליד חדרו. "היה… מעניין."
"בכיף, חמוד שלי, תמיד אתה מוזמן לדבר איתי על מה שמציק. אתה הבן שלי הרי."
הבן שלו. מעניין אם גם דברים אחרים. "אני יכול לשאול אותך משהו?"
"כן."
"גם עם אנשים אחרים אתה מדבר ככה?"
גבות מורמות. "מה זאת אומרת ככה?"
"לא יודע, שאתה מייעץ להם ו… אולי אפשר להגיד…"
"דבר חופשי, זה בסדר."
"בכל השיחות אתה נותן משהו מעצמך?"
הוא מחייך. "התשובה היא לא. לא עם כולם אתה יכול לדבר על כל דבר… הבנת?"
"הבנתי."
אני פונה ללכת. "שתדע לך שבסך הכול אנחנו אותו דבר." הוא אומר לי לאט, לאט. "רק קצת שונים בסגנון, בדרך. ההומור שלי הוא פשוט דרך להרחיק אנשים."
חיוך קטן. "תודה, יוסי."
"אין על מה."
תהיתי למה הוא מסמן גבולות. מה יש לו להסתיר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il