דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/10/2013
ביום רביעי אחד בשעות אחר הצהריים קורה לפתע משהו אחר. בהתחלה ההתרחשות רגילה. אנחנו נאספים בחדר של דרור ומיכל ברגע קשה שבו אף אחד לא מצליח לעבוד. בהתחלה מופיעה רונית, החיילת של יוסי. היא מדברת עם מיכל על איזו תערוכה שהייתה בה, לא תערוכה במוזיאון אלא תערוכת רחוב.
"באמת, לא אוהבת את הדברים האלה." אומרת מיכל באותו טון עייף ויגע שבו היא אומרת כל דבר בזמן האחרון. "זה סתם קשקוש."
"זה לא קשקוש!" אומרת רונית, וגם צורת הדיבור שלה בלתי נסבלת לאוזניי.
אני יושב בחדר שלי מול המחשב ונאנח. אין לי כוח לזה. אנה יושבת במחשב שלה, ומתקתקת במרץ על המקלדת, ועיניה נראות אטומות פתאום. נדמה לי שאם אדבר איתה היא בכלל לא תשים לב. לי עצמי אין כוח לעבוד. שוב אני צריך ללכת לשירותים למרות שהייתי שם רק לפני שעה וחצי. לכן, כשיוסי מופיע בחדר השני וגם גבריאל מגיע לשם בדרכו חזרה מהתפילה, אני מצטרף אליהם.
"רונית, נעלמת לי מהמשרד." מכריז יוסי מול כולם, והיא, "מה אתה רוצה, נחים קצת."
יוסי צוחק. "אבל אם ככה את מדברת, אז שתדעי שהיום את לא יוצאת לחוג ציור שלך. את צריכה להישאר לגרוס לי כמה דפים."
"זובי."
"ככה? אז את גם נשארת שבת."
מיכל שואלת את רונית מה זה החוג שלה, ורונית מתחילה לספר בתנועות ידיים נלהבות ובמילים רבות, על הקורס שהיא הולכת אליו, ומיכל מהנהנת בפניו עייפות ולי עצמי כבר אין כוח להקשיב. יוסי קולט את מבטי העייף שמשוטט לו על המרצפות, בין הכבלים של מחשב, ואומר, "רונית, די לחפור, תראי איך את מעייפת את איתי."
אני מחייך קלות. רונית מביטה ביוסי בעלבון.
"יוסי, אין לך זכות לדבר בשמי." אני אומר.
"הכל יש לי זכות. בלעדיי לא היית מי שאתה בכלל."
הדברים שלו מעוררים בי מחאה. אבל במקום להתנהג כמו תמיד, לקחת את המילים שאמר פנימה, ולהבין אותן, לפרש, לפרק לגורמים, לחשוב למה התכוון ומה זה אומר ומה אני חושב, אני מגיב החוצה, מהבטן, מיד, בלי לחשוב. "יוסי, תזכור שבלי מדים אנחנו אותו דבר."
שתיקה קצרה נופלת על החדר. תוך שאני אומר את המילים האלו אני מבין שאני מדמיין אותו ואותי נטולי מדים, בגופייה לבנה ובתחתונים, וצהלה קלה בוקעת מגרונו כשהוא צוחק בקול רם ואומר: "לא בקול רם, איתיק'ה!"
אני לא חוזר למחשבות על הסיטואציה הזרה הזאת עד שאני יושב במוצאי שבת עם רונה, שוב בבית שלה, שוב על הפוך האדום, ומספר לה על יוסי פתאום, בפעם הראשונה אבל בהחלט לא האחרונה.
"לדעתי זה מגניב." היא פוסקת. "ממש… נפתחת באיזושהי צורה. זאת ההרגשה שלי."
"נכון. פשוט המשפט הזה שאמרתי גרם לי להרגיש לא נוח, הוא הבין לדעתי, אולי, שהיה שם משהו מיני."
"זה דווקא ממש פלירטוט עדין, מגניב כזה." היא אומרת, והמחשבה על עצמי מפלרטט עם מישהו מעוררת בי ריגוש, כאילו יצא מתוכי אדם אחר פתאום, בבושקה קטנה מתוך בבושקה גדולה יותר. זה לא יקרה שוב, אני מבטיח לעצמי כשאני יוצא מהבית של רונה אל החצר ופותח את השער שצבעו תכול. אחר כך אני מכניס את הmp3 לאוזניים והשירים מתחילים להתנגן. אני שומע להקה צבאית בשיר, "יונה עם עלה של זית"
"יש לי תמונה בבית / של יונה עם עלה זית"
הזמרים בשיר מייחלים שיבוא שלום. אני מייחל באותה מידה ליציאה מהארון. כבר אז, בעשרים ביוני, כשנגמר הטקס בבית הספר, ואני סיימתי את תפקידי כמפיק הצגת הסיום ואת כל חובותיי הלימודיות והחברתיות, נעמדתי מול אימא במגרש החניה ומוללתי בידיי את ערימת הדפים שחילקו לנו. ידעתי שמשהו חדש נכנס לחיים שלי היום.
אני רוצה לצאת מהארון, לספר כבר לכולם, כמו שאמר לי יוסי – להיות שחקן ראשי בחיים שלי עצמי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il