לאהוב את המים – פרק יח'

04/11/2013

הוא נהנה להרצות לנו ולהראות את הידע הרב שלו. העמדתי פנים שאני מקשיב אבל הגוף שלי בער. אחרי שהלך יצאתי גם כן מהחדר והלכתי לשירותים.

"יוסי, תבוא איתי לשק"מ?"
בזמן שהוא שם את הארנק בכיסו אנחנו הולכים לשם כשני חברים – לקנות אוכל ושתייה לקראת הקבלת שבת. יום חמישי היום ועבר עליי שבוע מרגש. לפני כמה ימים יוסי נסע לאיזו פגישת עבודה בירושלים ולבש לכבוד המאורע חליפה. כשחזר בשעות אחר הצהריים פגשו בו כמה קצינות מהיחידה. "יוסי, תתפשט!" אמרה לו הנועזת שבהן. נעצתי את עיניי במחשב והעמדתי פנים שאני לא שומע דבר, שאני בכלל לא יודע שהגיע. ואז הוא נכנס למשרדנו ואמר שלום בביישנות כזו, ולחץ את ידי, ואחר כך, כשהעליתי עניין מקצועי שהטריד אותי הוא ישב איתי ועם גבריאל, ושולי החליפה הכחולה-כהה שלבש ליטפו את השולחן של אנה. הוא נהנה להרצות לנו ולהראות את הידע הרב שלו. העמדתי פנים שאני מקשיב אבל הגוף שלי בער. אחרי שהלך יצאתי גם כן מהחדר והלכתי לשירותים.
אבל בזמן שאנחנו הולכים לשק"מ הכול בסדר. כמו סתם שני חברים. מזג האוויר מעונן. עובד רס"ר אוסף את בדלי הסיגריות לתוך יעה. חבורת חיילות מגיעה מולנו. יוסי עוקף אותן אבל אני כמעט נתקע באחת מהן. היא מצחקקת במבוכה ואני עובר. יוסי מבחין בכך וזוקף גבה. הגבות שלו שחורות כשלי, אבל אינן מחוברות ואפילו חסרות לו כמה שיערות, סימן להסרה רשלנית של שיער. פעם העיר לי על כך שהגבות שלי מחוברות ואמר לי שהוא עצמו עשה פעם גבות. מיכל, שהקשיבה לשיחתנו אמרה, "יפה שאתם מעירים אחד לשני בענייני טיפוח." הנה, לפעמים מישהו מהאנשים בסביבה קלט שקורה בינינו משהו קצת שונה. למה מצא לנכון להעיר לי על הגבות שלי?
"מה נקנה בשק"מ?" שואל אותי יוסי, ואני שומע את השין השורקת שלו. פעם חיקיתי אותו והוא אמר לי שזאת "שין של פינוק", כמו שקוראים לה הוריו. במקום לענות אני אומר לו שהשין שלו חמודה בעיניי והוא צוחק. "תגיד ליצן," אני אומר, משום שפעם אחת ביטא את המילה כשתיאר את האופן שבו תופסים אותו ביחידה, והצחיק אותי באופן ההגייה שלו. הוא אומר "ליצן" בלי לבטא את האות יוד – "לצן". הוא עושה כמצוותי ואומר "לצן", אבל נרתע מעט. אנחנו נכנסים לשק"מ וחוזרים להתנהל כרגיל. בוחרים מוצרים לקבלת שבת – קולה, נסטי, במבה, ביסלי ועוגיות. התור לקופה ארוך מאוד. יוסי מזהה מכר שלו בדרגת סרן ומנופף לו לשלום בחביבות. נעמדים בתור לקופה. אני מנצל את ההפסקה שניתנה לי כדי לסרוק שוב את כל הגוף שלו. הוא מתבונן סתם כך בעוברים ובשבים ושפתיו נמתחות לחיוך יפה. סתם חיוך ללא פשר. אבל גומות החן יפות והשיניים מבהיקות, ואני אומר לו ברכות, בקול שקט, "אתה כל הזמן מחייך. בטח ההורים שלך שמחו כשהיית ילד."
"הייתי שונה אז." הוא אומר לי, גם כן בקול שקט. מגיע תורנו לקחת את המוצרים ואני מנהל את כל התהליך – מעביר למוכרת עם השיער המחומצן את המצרכים ונותן את הכסף, מקבל עודף ושם את מה שקנינו בשקיות ניילון. הוא עומד לידי ואני שומע את נשימותיו הקצובות ומריח את ריח הניחוח שלו. הוא כל הזמן נושם. אני מקרב אליו את השקיות בסמכותיות, שייקח אחת מהן, שיעזור לי. עיניו מתגלגלות בחוריהן והוא נראה טרוד. תחושת אשמה קלה עולה בי פתאום. בכל זאת טעיתי בו? אבל מהר מאוד הוא מוצא שוב את המילים ואנחנו מדברים על דברים של שגרה ולא על החיוך שלו. כל אחד צריך זמן עד שיצא מהקונכייה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il