לאהוב את המים – פרק יט'

07/11/2013

הוא לוחץ את ידי לשלום והולך, אבל אחרי כמה שניות שוב מבצבץ ראשו בפתח המשרד והוא אומר לי, "לא התכוונתי לפגוע." ואחר כך, "אני אוהב אותך."

יוסי משחק איתי משחקים ומתנהג באופן שקשה לי לפענח. יושבים בחדר שלו והוא אומר לי, "אני מקווה שיום אחד תמצא אהבה גדולה, כשתכיר מישהי, או מישהו, אני לא שופט."
אני קולט את המסר ותוהה – זה נאמר סתם? או שיש פה איזו הבנה? ואם יש הבנה – אז מה לגביו? האם גם הוא מחפש מישהי, או שמא מישהו? מדי פעם הוא ואנה מסתודדים זה עם זו ואני קולט שיש איזו ענבר אחת שהם מדברים עליה שעושה כך ועושה אחרת, אבל לא ברור מי זאת בכלל. אולי הוא רק ממציא את הענבר הזאת כדי שלא נחשוד. הוא באופן כללי מתבל את ההליכה המשותפת לחדר האוכל בכל מיני סיפורים על בנות שהיו איתו, מנסה להיראות דון ז'ואן. וגם היחס שלו אליי מאוד לא עקבי. ביום שני הוא ניגש אליי ומספר לי שייתן לי את מעיל הקצינים שלו אם אצא לקצונה, בתור מחווה.
אני אומר, "זה מרגש," והוא קורץ לי ואומר, "כל דבר מרגש אותך."
אבל ביום שלישי הוא פתאום אחר. משהו שונה בהתנהלות שלו. אני פונה אליו מדי פעם בתוכנת הצ'ט של היחידה והוא מגיב באופן לקוני, כאילו לא נהלנו בצ'ט הזה את אחת השיחות החשובות ביותר שהיו לי בחיי. אני הולך הביתה כי נקבע שהיום מיכל תישאר במדור עד מאוחר ולא אני. כך אנחנו מסכמים בינינו. כשאני עומד לצאת ברבע לשמונה יוסי עדיין נמצא במשרדו שלו. הוא נראה עייף. "מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי.
"סתם, נשארתי לסגור כמה דברים. בכל אופן, מיכל תישאר היום עד מאוחר ואני בפעם הבאה."
הוא מניח את זוג רגליו הקצרות על השולחן וגופו זולג על כיסא המנהלים. פניו מעוכות מרוב עייפות. אני נזכר במילותיה של רונה, שטוענת שהוא אלים, ופתאום מבין למה היא מתכונת.
"למה היא נשארת עד מאוחר ולא אתה?" הוא שואל אותי בחיוך זדוני. "נהיית ראש קטן, איתיק'ה?"
אני מחייך במבוכה. אין לי הרבה מה לומר ובכל זאת אני רוצה להדוף את ההאשמה. "לא," אני אומר, "אני רק רוצה לתת לאחרים את ההזדמנות להיות ראש גדול."
"זה מגעיל אותי, איך שאתה מנסה להאדיר את עצמך דרך אחרים." הוא זורק. "לתת לאחרים את ההזדמנות להיות ראש גדול," הוא מחקה אותי בלגלוג, ואז משתתק ועדיין מונח בכיסאו בדיוק באותה תנוחה. "לילה טוב, איתי."
אני מבין שהוא מסלק אותי. אני מברך אותו ב"לילה טוב" תואם והולך משם. המסדרון, הבניין, הבסיס, הרחוב החשוך, כולם מלאי עצבות קודרת. אני רואה את האוטובוס שלי מגיע לתחנה ואין בכוחי לרוץ אליו. הוא חשף אותי, הראה שיש לי יחס של התנשאות כלפיי מיכל. על כולם אני מצליח לעשות רושם, להעמיד פני צנוע, אבל על יוסי זה בכלל לא עובד. תחנת האוטובוס ריקה מאדם כשאני מגיע, האוטובוס כבר נסע והשאיר אותי לבד. הלוואי שהייתי יכול לדבר עם יוסי ולהסביר לו שלא להתנשא התכוונתי. ושגם אם בטעות התנשאתי, עדיין אני בן אדם טוב.

כעבור יומיים אני מגשש בזהירות. אנה ויוסי מדברים ביניהם ומתעורר בי כעס סתום עליהם, על זה שהם מדברים בכלל. יוסי אדם פתוח מדי. מדבר עם כולם כל היום, מנופף בידיו הקטנות והיפות, ומספר בדיחות וצוחק מהן אחר כך צחוק גדול. קצין חדש הגיע ליחידה במקום בני שעזב כבר, שמו יונתן, והוא התיידד במהירות שיא עם יוסי, ושניהם נדברו עם אנה שילכו איתה לבאולינג בשבוע הבא. אנה הציעה לי לבוא, וכשאמרתי שלא, שאלה, "למה לא?" הסברתי לה שאני לא קשור לחבורה הזאת שלהם. היא משכה בכתפיה ואמרה: "אני לא חושבת שאתה צודק." אבל היא סתם אמרה את זה מתוך נימוס.
אחרי שיוסי מסיים לפטפט עם אנה הוא מתפנה אליי. "מה המצב, איתיק'ה?" שואל אותי פתאום ונותן לי כיף. אני מחייך אליו. "הכל טוב?"
"כן, אתה יודע…"
"מה, מה העצבות הזאת פתאום, אה, יא הומו? אתה יודע איך יורם שיבח אותך בישיבה האחרונה?"
אנה מחייכת אליו, והוא קורץ לה כאומר, "אז סיפרתי, אז מה".
"יופי." אמרתי.
"מה יש? זה לא מספיק בשבילך? אתה רוצה מדליה?" הוא שואל וצוחק בקול רם, כאילו אמר את הדבר הכי מצחיק בעולם. "הוא כבר לא כועס עלייך על התקלה ההיא שהייתה בשבת."
"יש דברים חשובים יותר בחיים."
"מה למשל?"
"למשל, לדעת שאנשים מסביב מעריכים אותי כאדם."
"מעריכים, למה לא? נכון, אנה, שמעריכים?"
"נראה לי שכן," מגיבה אנה ואני מזהה בפניה חיוך שובב, דומה במקצת לחיוכו שלו.
"אז מה עם מה שאמרת לי ביום שלישי?" אני מקשה.
"מה?"
"כלום, לא משנה." אני משיב והוא חוזר ושואל אותי, אבל לא מקבל תשובה. אני כמו חומה בצורה והוא לא ישמע ממני דבר. אחר כך, אחרי שגבריאל חוזר הביתה כי אשתו חולה היום, ואנה יוצאת לרגע מהמשרד, הוא חוזר ושואל אותי, "למה התכוונת קודם?"
הוא נראה נרעש, אני מציין לעצמי, ומספר את השתלשלות השיחה כפי שאני זוכר אותה. "אה, זה היה ביום ההוא שהתנהגתי כמו דרמה קווין. סתם התבדחתי."
אני מחייך אליו בתחושת הקלה. משהו בנפשי זע, מתקומם על היחס שלו אליי, אבל אני לא נותן לזה ביטוי. לפנות ערב, כשהמשרדים כבר מתרוקנים, הוא לוקח את הכיסא של גבריאל ומתיישב לידי. הבטן שלי משמיעה רעשים עזים, ואני נבהל, אבל הוא לא נרתע וממשיך לשבת לידי, שואל מה שלומי. אני מרכל איתו על הרמ"דית שלי, חווה, שהיא כוחנית מדי לטעמי ועכשיו בדיוק הסתכסכה עם אחת הרמ"דיות האחרות. "מפתיע אותי שהיא מתנהגת ככה." אני אומר. "חשבתי תמיד שנשים עדינות יותר אחת עם השנייה."
"ממש לא," הוא משיב לי, "שים שש נשים בחדר ותקבל שבע קבוצות שלא מדברות אחת עם השנייה…"
אני מרגיש פתאום כאילו נוצרה בינינו אחווה גברית. הוא לוחץ את ידי לשלום והולך, אבל אחרי כמה שניות שוב מבצבץ ראשו בפתח המשרד והוא אומר לי, "לא התכוונתי לפגוע." ואחר כך, "אני אוהב אותך."
ואני? מחייך אליו במבוכה, כמעט בביטול, וצוחק בשקט, והוא נפנה משם, נרעש כנראה מחשיפת רגשותיו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il