דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/10/2013
בכל יום חמישי אנחנו עורכים קבלת שבת במשרדו של יורם, כל החיילים, הקצינים והרמ"דים יושבים שם. ביום חמישי אחד בסוף חודש ספטמבר התיישבתי כמה כיסאות רחוק מיוסי, ואז עברתי לשבת לידו, משום שישב ליד השולחן עם כל הכיבוד. יוסי אמר, "טוב שהאדון בחר לשבת פה," ואני עניתי בזעף מדומה, "זה ממש לא בגללך." ויורם צחק בהפתעה, כאילו לא ציפה ממני להגיד משהו פוגעני, אפילו בתור בדיחה, לאדם אחר.
כולם מגיעים למשרדו של יורם. אפילו חווה, הרמ"דית שלי, טורחת לצאת ממשרדה. אנה מתיישבת לידי מהצד השני. גבריאל, המחליף של נוי, מוכן להגיד דבר תורה. הוא מדבר בקול שקט כאילו דבריו מופנים לרצפת החדר. כשרונית פונה אליו כדי לשאול שאלה על הפרשה – הוא מסמיק ועונה לה מבלי להסתכל לה בעיניים.
פעם יוסי ישב איתי בחדר כשהיו שם גם אנה וגבריאל ואמר, "איתי, יש לי בחורה בשבילך.", ואני אמרתי, "טוב שאתה אומר לי מול כולם. למה שלא נעשה על זה ישיבה בפורום יותר גדול?" וגבריאל הסמיק עד קצות אוזניו ורעד מרוב צחוק.
יוסי אומר לרונית שהשאלה שלה מטומטמת, ורונית אומרת לו, "אתה בעצמך מטומטם!" ואנה אומרת, "די, נו, תפסיקו שניכם," ויוסי פורץ בצחוק ומתחיל לחקות אותה, ומדגים איך אמרה את דבריה במבטא רוסי, ואנה צוחקת אבל אני בטוח שנעלבה קצת. יורם מציץ בשעונו, מתחשק לו לחתום את השבוע הזה, ללכת הביתה כדי להיות עם הבנות שלו, להקריא לבת הגדולה סיפור לפני השינה, להחליף חיתול לקטנה ולהשכיב אותה לישון. אין ליורם בנים. אני הייתי רוצה להיות אבא כמוהו כשאהיה גדול. פעם אחת היה לו יום הולדת והוא הביא עוגת שוקולד צנועה, וסיפר שאשתו, אביגיל, הכינה אותה.
יורם רוצה לספר לנו את הסיפור "העץ הנדיב", ויוסי לא יכול שלא להידחף ולהעיר – "מה קשור העץ הנדיב עכשיו? זה לא שהגיע ט"ו בשבט" – ושוב פורץ בצחוק, ויורם קוטע אותו ואומר לו, בקולו הגבוה, "יוסף, יש לך עוד הערות או שאפשר להתחיל?" ויוסי משתתק ומחייך אליו את חיוכו המתוק ביותר.
אחר כך מתחיל יורם להקריא את "העץ הנדיב" מהספר שבידיו, ומספר על הילד, שעולה על העץ ומטפס עליו ומתחכך בגזע שלו, ויוסי מתחיל לצחקק, ואיש לא מתייחס אליו, ורק אני מחייך חיוך קטן לעצמי. כשיוסי צוחק כל הגוף שלו רועד ואני רואה איך השרירים זעים בין קפליה של חולצת המדים, ולרגע בא לי להיות היא, לנוח על גופו, לרפרף על חזהו ועל בטנו, להיתחב לתוך המכנסיים. ובזמן שאני שקוע במחשבותיי יורם מתקדם בהקראת הסיפור, והילד הולך וגדל, ומשתמש בענפי העץ כדי להקים לו בית, ולוקח את פירותיו של העץ, ואחר כך חוזר אליו כאיש זקן וחסר-כל, והעץ אומר בעצב שלא נשאר לו דבר לתת לו, שנשאר רק הגזע, והילד, שהוא למעשה כבר איש זקן, נשען על הגזע ומת.
הסיפור הזה מעורר אי נוחות בחדר. יורם שואל אותנו מה קרה בעצם בסיפור הזה. מי יצר את הדינאמיקה הזאת, מי אשם במה שקרה, ואז מספר שבאנגלית קוראים לסיפור The Giving Tree (יוסי שוב פורץ בצחוק ופניה של אנה מאדימות), ושואל: "אין לכם מה לומר? נכון, שבכל ט"ו בשבט, יוסי, אומרים שהילד אשם במצבו של העץ, כדי להדגים איך אנחנו צריכים להתייחס לעץ. אבל יש גם מקום לפרשנות אחרת. שימו לב שהעץ הוא האשם במצבו של הילד. הוא לא מאפשר לו להתפתח, לגדול וללמוד, גורם לילד לחזור אליו עוד פעם ועוד פעם ומשאיר אותו נזקק. נקודה למחשבה, לכולם ובוודאי למפקדים שבינינו."
ואז מגיע ראש השנה, חופש של ארבעה ימים משתרע לפני – מרביעי עד שבת. בבית אני צופה בקליפ "בראש השנה" של שוקולד מנטה מסטיק. הן שרות על השנה החדשה שתבוא ומשהו בשירתן מעורר בי רגש. יש לי הרגשה שהשנה הזאת תביא איתה המון הצלחה, תהיה טובה יותר מכל מה שהיה עד כה. ביום ראשון חוזרים לבסיס ונכנסים לשגרה חדשה. אני אומר ליוסי שלום והוא אומר לי שלום בחזרה, ומפתיע אותי לראות אותו מולי פתאום, חי וקיים וממשי, אחרי שמצאתי את עצמי חושב עליו קצת בזמן החג.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il