לאהוב את המים – פרק כא'

14/11/2013

ופתאום כף ידו יורדת אט אט במורד עמוד השדרה לכיוון הגב התחתון, ועוצרת לכמה שניות מעל עצם הזנב, מעל הישבן. גופי רועד מהתרגשות גם מספר שניות לאחר מכן. אני יושב במשרד כשאנה לצידי ומעמיד פנים שאני עובד.

בתחילת חודש מרץ אני חוגג את יום הולדתי. יום הולדת זה תמיד תאריך טעון, והשנה, מסתבר, במיוחד. יום ראשון אפור מחכה לי כשאני יוצא מהבית בשש בבוקר, ושום שמחה של יום הולדת לא ניכרת בחוץ. במשרד, כמה אנשים שזכרו אומרים לי בוקר טוב, אבל אין עוגה ואין ברכות ואף אחד לא שר לי, "היום יום הולדת". אבל בשלב מסוים, כשאנחנו יוצאים מהתכנסות הבוקר הקבועה של היחידה, יוסי פתאום מקיף בזרועו את כתפי ואומר לי מזל טוב, וכשאני אומר "תודה" הוא משחרר את זרועו ופתאום כף ידו יורדת אט אט במורד עמוד השדרה לכיוון הגב התחתון, ועוצרת לכמה שניות מעל עצם הזנב, מעל הישבן. גופי רועד מהתרגשות גם מספר שניות לאחר מכן. אני יושב במשרד כשאנה לצידי ומעמיד פנים שאני עובד. האמת היא, שאני מרגיש מחולל, כאילו יוסי נתן לי איזה צ'ופר ליום ההולדת, להרגיש את מגע ידו על גופי, אבל במקום שמחה מעורר בי הדבר בלבול, אפילו גועל.
האם זו דרכו להגיד שהוא רוצה? אני לא בטוח. הוא נכנס לחדר, נעמד לידי ודורש לדעת מה עשיתי בסוף השבוע שלפני יום ההולדת. אני עונה שכלום, שום דבר מיוחד, והוא אומר, "יום הולדת! מה זאת אומרת שום דבר מיוחד?"
"אני לא רוצה לעשות כלום, וזהו." אני מסנן בעקשנות. "זה מה שמתאים לי."
"אבל זה יום ההולדת שלך," הוא מתעקש גם כן. "תלך לאכול עם חברים, תעשה על האש. משהו."
"עזוב אותי כבר, יוסי." אני מחלץ את עצמי לבסוף והוא אכן צועד צעד אחד לאחור. אבל זו רק נסיגה טקטית. "אנה, מה דעתך שאת, יונתן, אני והבחור כאן נלך ביום שלישי לאכול המבורגר לכבוד המאורע?"
אנה מהנהנת ואני מתמלא שנאה אליה, יושבת פה לידי כבר שבועות ולא מבינה דבר. הרחמים שיוסי מגלה כלפיי מעוררים בי זעם, ובא לי להגיד לו שישכח מזה, שלא נעשה כלום, אבל אני לא אומר דבר. מראה גופו עדיין מעורר בי תשוקה כמו תמיד.

בשלישי אחר הצהריים, ביום המיועד, הוא ורונית שוב משתעממים במשרדים שלהם ובאים להטריד. רונית משחקת במהדק שעל שולחני והסיכות נופלות ממנו ומתפזרות על השולחן ועל הרצפה. יוסי, כהרגלו, פותח בשיחה שכל תכליתה לגמד אותי.
"את יודעת שאיתי יצא עם בחורה בסוף השבוע האחרון?" הוא פונה לרונית ואני נועץ בו מבט זועף, אבל הוא לא נרתע וממשיך בשלו, "סתם. בינתיים לא. אולי אם נרגיל אותו לרעיון, הוא ממש יעשה את זה בסוף."
הכעס מפעפע, אבל נשאר בינתיים מתחת לפני השטח. "אתה רוצה שאכיר לך מישהי?" שואלת רונית באכזריות האופיינית לה. "או אולי… מישהו?"
"רונית, אל תקלקלי לי את הילד!" נחרד יוסי.
אני נותן להם להשתעשע עוד קצת ואומר להם ללכת, אבל מרגיש שוב כעס. האם הם גילו שאני הומו? מה זה אומר עליי, שגילו עליי לפני שרציתי? שאני נשי? שאני חסר אופי ואין לי אומץ לצאת מהארון? מה הוא חושב עליי בעקבות זאת?
אני נשאר מכונס לתוך עצמי ומלא הרהורים דוקרניים גם כשארבעתנו הולכים לאכול המבורגר. יונתן שואל אותי בנימוס כל מיני שאלות על התפקיד, ואני עונה לו בנימוס ככל שכוחי מאפשר לי, אבל הם כולם מזהים שאני מבואס. אנה מניחה יד עדינה על כתפי ושואלת אם קרה משהו ואני מהמהם מבלי לפרט. ההמבורגריה עמוסה באנשים. מלצרית בלונדינית עם חזה שופע עוברת בין כולם, מצחקקת ונראית לי כמו חשפנית. על המסך, מול הכניסה, משודר משחק כדורגל. "איתי יכול לשבת לידך, אנה, הוא כוסית ולא אוהב כדורגל." אני רק מסתכל בו בכעס, אבל מתיישב לצידה כמו בצייתנות. הוא ויונתן מביטים במסך במן השתוקקות כזאת. אני נזכר במראה אבי ואחי, צופים ביחד בכדורגל אבל אף פעם לא מזמינים אותי להצטרף אליהם. אני זר להם וגם הם בטח חושבים שאני כוסית כמו שחושב יוסי. מסביב לשולחן מתפתחת שיחה. שואלים אותי למה אני עצוב ואני מספר על האופן שבו חגגו לי יום הולדת בבית. אבא שלי הגיש לי את המתנה – פלאפון חדש – והוא ואימא שלי הסבירו לי על כל האפליקציות בחיוך. הם ניסו לשמח אותי. אבל הרגשתי שזאת נתינה חומרנית בלבד ושאין מאחוריה דבר. אימא שלי יודעת עליי אבל כל השאר לא, אז מה זה בכלל שווה. אבל אני לא אומר את כל זה ליושבי השולחן אלא רק מספר על הרשמיות בה ניתנה לי המתנה.
אחר כך אני מנפח איזו בעיה מקצועית שהתעוררה, שיחשבו שזה מה שמטריד אותי ולא ההתנהגות של יוסי ורונית. יוסי תומך בי, אבל מסכם את האירוע בכך שאני עושה סיפור משטויות וחוזר שוב על המילה הזאת, "כוסית".
יונתן מסתכל עליי ואני רואה שהוא רוצה מאוד לצחוק אבל לא נעים לו. אחר כך אני אומר, "אתה בעצמך כוסית," אבל הוא לא מתרגש מדבריי שנאמרים בקול חלש וחיוכו קורן, והוא מתבונן באנה וגם היא מחייכת אליו, כאילו כלום לא קרה. היא לא פחות גרועה ממנו, כל הזמן הזה היא שיתפה אתו פעולה, אני מחליט בזעם. אנחנו יוצאים החוצה ונפרדים. הם הולכים לרכבת ואני ברגל, לדירה, עוד יותר מדוכא ממה שהייתי בהתחלה. לפני רגע הפרידה יוסי לוחץ את ידי ואומר לי שלא התכוון להעליב ושהכול בצחוק, ואני נזכר במילותיו של משה אלבז, שאחרי שנגע לי בתחת מול כל הכיתה, אמר לי בשקט, "אל תיקח את זה קשה, אחי, זה הכל בצחוק." ואני הנהנתי ואחר כך הלכתי לרכזת השכבה וסיפרתי לה בדיוק מה קרה. משה היה בחור מושך.
הגשם מתחיל לרדת ואני חובש את הכובע של המעיל. הכבישים הרחבים של נתיבי איילון נפרשים מולי. "חייל נדרס ע"י מכונית, פרטי האירוע בבדיקה". כך אני מדמיין את הכותרת בעיתון, את התגובה הרשמית של דובר צה"ל, את אנה, שלא תחייך יותר מהבדיחות של יוסי כמו שחייכה היום. מזמן לא חשבתי מחשבות כאלו, התאבדותיות. אני מוציא את הmp3 ומאזין לשירים שיר ועוד שיר ועוד שיר ועוד שיר, כמו בכל בוקר וכמו בכל ערב. אני מקשיב לשיר ששרים גידי גוב ומזי כהן. המחנך בכיתה י"ב אמר שהשיר על הטרדה מינית. אני מרגיש שהשירה של הבחורה נוגעת לי ונוגעת בי, בעיקר המילים:
"כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר…"
אני מתקרב לדירתי אבל לא רוצה לעלות לשם ולהתארגן לשינה. עוד ועוד שירים. רק שירים ורצון בוער לנקום. מיוסי אני רוצה להתנתק לגמרי. לא רוצה להיות בן זוג שלו בכלל, גם אם יתברר שהוא הומו ושהוא משתוקק להיות איתי. הוא לא מסוגל להיות חלק מקשר. הוא חסר רגישות ואני עוד אראה לו מה זה.
אני מתעורר באמצע הלילה וחושב שלא אירדם שוב. אבל אני נרדם ומצליח לתפוס תנומה קלה. אחד מקרעי החלומות מתפתח לכדי חלום צלול, מסוג החלומות שאתה מבין שאינך נמצא בסיטואציה מציאותית, ואיזה קול פנימי בתוכי שואל אותי ממה אני בעצם מפחד, ואני פתאום מוצא את עצמי צופה באולם גדול שבו שוכבים עשרות גברים, רובם מלוכסני עיניים, שמבצעים מעשים זה בזה, ואני יודע שהם פוגעים ומתעללים, ומבקש להתעורר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il