לאהוב את המים – פרק כב'

18/11/2013

מזווית עיניי אני קולט את ישבנו היפה והעגלגל יוצא מהחדר. הוא נראה לי פתאום כמו חיה מוזנחת, כמו איזה עכברוש שבורח לביבים, ושמחת נקם מציפה אותי.

מגיע יום רביעי והוא מתברר כטעון לא פחות מהיום שקדם לו. עם יוסי אני לא מדבר, אומר לו שלום ביבושת בבוקר וזהו. שידע שאני כועס מאוד. אנה וגבריאל יושבים איתי באותו משרד ולא מתייחסים לכך שנפלו פניי. ייתכן שזה לא עד כדי כך בולט כפי שהייתי רוצה. הייתי רוצה שאנה תקיף אותי בתשומת לב, תשאל אותי על מה שהיה אתמול ועל מה שיהיה עכשיו, אבל היא עדיין מתעסקת בענייניה המקצועיים.
אומרים שהיא הקצינה הכי אנושית ביחידה. אז מה אם אומרים. בכל זאת אני מזמין אותה לארוחת צהריים פרטית, רק שנינו, לא עם כולם כמו תמיד. נדמה לי שאני כמו חולה והיא כמו האחות הרחמנייה שמטפלת בי וזה מעורר בי תחושה נעימה בין כל התחושות האחרות והכואבות. אנחנו חולפים ליד החדר של יוסי והיא מסבירה לו שהפעם אנחנו הולכים לבד. אני חולף על פניו בלי לומר מילה. ארוחת הצהריים טעימה יחסית לחדר האוכל הצבאי. שנינו מסכמים שהאוכל טוב, בייחוד אנחנו אוהבים את הקציצות בטחינה.
"מה קורה איתך, איתי?" שואלת אותי אנה בקולה הרך, הגבוה, והיא נראית לי פתאום כמו שבלול קטן וחמוד, ואני פחות כועס על מה שקרה אתמול בערב.
"אני מרגישה שעובר עלייך משהו ולא ברור לי מה." היא מסתכלת בי בעיניים מצפות.
"זה נכון," אני מאשר, ומרגיש כאילו אני מפיץ תגובה רשמית של דובר צה"ל. "משהו באמת עובר עליי. אבל אני לא רוצה לפרט. זה קשור לחיים האישיים שלי."
"כן?" היא שואלת, ומנסה בכל זאת, "זה לא קשור למשהו שקורה פה, אצלנו? אולי מישהו כאן הרגיז אותך?"
היא לא טיפשה. אני חש ברצון לענות לה, לספר ולהבהיר לה הכול, אבל מוותר. ממילא לא אוכל לספר הכול מההתחלה בזמן העומד לרשותנו, זה לא אפשרי. "לא. זה קשור לחיים האישיים, בהרבה דרכים, למשפחה שלי."
"טוב, אני לא אלחץ עלייך. אבל תזכור שהקשר בינינו הוא לא רק מקצועי, ושאני דואגת לך, ושאם תרצה לדבר איתי, אני פה."
אנחנו יוצאים מחדר האוכל ואני מודה לה, וברור לי שמה שלא נאמר בינינו עכשיו גם לא ייאמר אף פעם, ואולי יש כאן פספוס.

ועוד נשארת החזית נגד יוסי. אחר הצהריים שוב נוצרות הנסיבות שמובילות להתרוקנות המשרד שלנו ורק אני נשאר שם. יוסי נכנס לחדר ומשחק באיזו כוס עם מטבעות שנחה על השולחן. שואל אותי למה זה נועד, ואני מסביר לו ביבושת שזה כסף לקבלת-שבת הקרובה שאני מארגן ביום חמישי. "טוב," הוא אומר, "אז מה דעתך שאקח את הכסף לעצמי?"
"לא," אני אומר, נוטל את הכוס מידיו ומניח אותה לידי.
"אני סופר עד שלוש, ואם אתה לא…"
"יוסי," אני דורש, "אל תתחיל איתי."
הוא משתתק ברגע אחד. עיניי לא זזות, עדיין ממוקדות במחשב, אבל בא לי לבכות. בפעם הראשונה הבנתי מה זה בעצם אומר, "שתיקה רועמת". אני תוהה איך הוא יגיב, והוא – כמובן – חומק מהזירה אחרי כמה שניות. מתחמק מדיאלוג. מזווית עיניי אני קולט את ישבנו היפה והעגלגל יוצא מהחדר. הוא נראה לי פתאום כמו חיה מוזנחת, כמו איזה עכברוש שבורח לביבים, ושמחת נקם מציפה אותי.

אבל הוא מתאושש ועובר הלאה. אחרי שעה אני רואה אותו עומד בפתח הדלת של דרור ומיכל, מספר להם שהוא יוצא הערב לדייט, ובזמן שהוא מדבר הוא מכניס את כפות ידיו מתחת לחגורה, מאחור, ושוב התחת המדהים הזה ניצב מול עיניי. בתשע בערב הוא ואני היחידים שנותרנו במשרדנו. למרות הכול היה לי יום די פרודוקטיבי. הוא נכנס לחדרי כדי להיפרד, לובש חולצה בצבע טורקיז עם מחשוף. לא בחירה מוצלחת, אני חושב לעצמי, והוא מתחיל לדבר איתי על כך שהוא יוצא עכשיו לבלות, ושהוא מקווה שאלמד ממנו איך לשלב עבודה עם הנאה. אני שוב מהנהן ביבושת ומזכה אותו בברכת לילה טוב. לא יותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il