דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/11/2013
בחמישי בבוקר יוסי ואני לא מתייחסים אחד לשני. הוא מבין שאני עצמי מרוחק וכנראה שאין לו כוונה לנסות ולדובב אותי אחרי מה שקרה אתמול, אחרי שבעצם גירשתי אותו מהחדר שלי. אבל אין מה להמשיך עם זה. אני משתדל להימנע מעימותים, אבל כשאני כבר נקלע למערבולת של ריב עם מישהו אני זה שניגש ראשון ומנסה לפייס. תמיד, מימי ילדותי ועד היום.
אני מבצע איזו משימה מעצבנת, ותוך כדי ביצועה אני בעיקר חושב על יוסי, ועל כך שאין לי ברירה אחרת אלא לדבר איתו. להבהיר לו מה לדעתי עשה לא בסדר. אבל מה אם השיחה תתפתח כך שהוא יגלה שאני הומו? האם זה בהכרח רע? אולי זה ילחץ אותו להודות שגם הוא כזה?
אני נזכר לרגע ברונה, בכעס שהיה לה על תמר, המורה לתיאטרון, כשלמדנו בתיכון, ופתאום לא מעניין אותי אם כעסה היה צודק או לא. למה הייתי צריך להיות כל כך רציונאלי, אני מכה על חטא. למה לא אמרתי לה שהיא צודקת ושאני מבין הכול. הרי מנקודת מבטה היא בוודאי צודקת.
אני נכנס למשרדו של יוסי. "או, טוב שבאת!" הוא מכריז. "אני אסביר לך, אתה צריך לשבת מולה ולנשק אותה, ואז…"
אני מעווה את פניי. "יוסי, אנחנו צריכים לדבר."
"לא יכול עכשיו".
"מתי כן?"
"יש לי הצגה אחר הצהריים." הוא ניתק לרגע מהמחשב ומתבונן בי במבט מתגרה, כאומר – לי יש לוח זמנים צפוף בהרבה משלך. הוא נראה לי כמו קוף קטן.
"ואחר כך, תוכל?"
"תנסה אחר כך. אולי נוכל ללכת לארוחת ערב ביחד."
כן, יוסי לא יכול להגן על עצמו מהכעס שלי אז הוא מתקיף בחזרה. כשאני מבקש שישלח לי במייל קובץ מסוים שאני צריך הוא לא עושה זאת. אבל אחר כך, אחר הצהריים, אני שואל אותו אם אוכל לבוא להצגה שלו, שבה ישתתף גם ראש היחידה. הוא אומר: "כמובן", ובסופו של דבר מתגלגלים הדברים כך שאני מלווה אותו לאולם בו תיערך ההצגה. אנחנו נכנסים לאולם החשוך והוא מדליק את האור. בזמן שהוא עומד מול הצג ובודק שהכול מוכן, אני בוחן את התחת הנהדר שלו. הוא מסתובב. אני מעמיד פנים שכל הזמן הסתכלתי גם אני בצג. הוא חוזר לכוון את המקשים ואני שב לנעוץ מבט, והוא שוב מסתובב בפתאומיות ומנסה לתפוס אותי, אבל לא תופס, ואולי רק נדמה לי, אבל משהו מתחולל בו. אחר כך נכנס האורח הראשון והם מדברים. יוסי נעמד קרוב אליו, קרוב מדי, הוא לא יודע לדבר עם בן שיחו ולזהות מהו המרחק הנכון שצריך להיות ביניהם. אני מעביר את עיניי על גופו, איבר אחרי איבר, ומזהה שהזין שלו מבקש לפרוץ מהמכנסיים, ממש אפשר לדמיין את צורתו ואת גודלו מבעד לבד. בא לי להפשיט אותו, ואני עושה זאת במבטי. בפרץ של תושייה הוא מסתובב לעברי, זורק את ארנקו ומבקש ממני ללכת למכונה הקרובה, לקנות לו פחית קולה.
יוסי מקבל המון מחמאות על ההצגה הנהדרת, גם מראש היחידה וגם מצופים נוספים. אני רואה איך הוא הולך בזקיפות קומה כשאנחנו יוצאים מהאולם וזה מעורר בי רוגז, שביעות הרצון הזאת שלו. הייתי רוצה שייכשל. הוא כמובן מתרברב קצת בהצגה שלו ומספר לי איך התכונן ומה בדיוק עשה ומה הרגיש בזמן שהציג, אבל אני לא מתמסר לכל סיפורי הגבורה האלה. אנחנו הולכים לחדר האוכל והוא שואל אותי, "על מה רצית לדבר איתי?"
"נדבר בזמן האוכל." אני עונה לו. חדר האוכל כמעט ריק כשאנחנו נכנסים ומתיישבים ליד אחד השולחנות. האוכל פחות מוצלח ממה שהיה אתמול כשישבתי עם אנה, אני מציין לעצמי ואנחנו מתחילים לאכול. הוא גורס את הלזניה בין שיניו, וצורת האכילה שלו עדיין מעוררת בי משיכה של ממש. כשהייתי בן ארבע, סירב אחי הגדול לאכול איתי ארוחת צהריים באותו שולחן כי טען שאני אוכל בצורה מגעילה.
"אז על מה רצית לדבר איתי?"
אני מתחיל, "ביום שלישי, כשהלכנו להמבורגר, הייתי במצב רוח רע." אני מסביר לו. "הרגשתי לא טוב, ואתם ראיתם את זה, אבל הארוחה איתכם רק פגעה בי ולא עזרה."
"אוקיי."
"כן," אני אומר. "פגעת בי. אמרת כל מיני מילים שלא היית צריך להגיד".
"אילו מילים?"
"תחשוב לבד."
בסוף הוא מבין, ואומר לי, "זה היה בצחוק. אל תיעלב."
"כשאתה מדבר איתי, לא מקובל עליי שתשתמש במילים האלה. אני לא יודע אם אכפת לך, אבל זה לא מקובל עליי."
"ברור שאכפת לי." הוא עוצר לרגע מאכילתו ומתבונן בי, ועיניו ננעצות בעיניי, ושוב יש לו את המבט המקשיב הזה, אותו מבט שהיה לו כששאל אותי מה עשיתי בסוף השבוע שלפני יום ההולדת. "אני לא אעשה את זה יותר."
אני מרגיש ריקנות של ממש. התכוננתי לקרב, להתקפה. רציתי לחשוף את פרצופו האמיתי, להתנפל עליו, אבל הוא התנהג כמו שצריך.
אחר כך אנחנו הולכים לכיוון המשרדים, והוא שוב מדבר על כל מיני דברים משעממים שקשורים להצגה שלו ומתחיל לפרט לי על הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבין ראש היחידה למרות פערי הדרגות, אבל זה לא מעניין אותי ואני מסרב להתנתק מכל מה שדיברנו עליו קודם, לא מרפה. "אני פשוט לא מבין איך יכולת להתנהג ככה," אני אומר אחרי רגע של שתיקה. "אני לא אומר את זה בכעס או שופט אותך, רק מנסה להבין. למה בכלל אתה משתמש במילים כאלה?"
"זה פשוט היה בצחוק." הוא מתגונן.
"כן? לאח שלך היית מדבר ככה?" אני שואל כשאנחנו נכנסים לבניין ועולים במדרגות, אבל ברורה לי התשובה עוד לפני שאני מסיים לשאול.
"ברור. אבל זה בסדר שאצלך זה אחרת ושאתה מציב גבולות, מהסיבות שלך. כל אחד והסיבות שלו. אני מבין את המשמעות."
הנשימות שלו לידי, קצובות, מהירות, ואני חושב – הוא מבין את המשמעות, ואחר כך, עוד פעם – הוא מבין את המשמעות. המחשבה הזאת קצובה כמו הנשימה שלו. לשאוף לנשוף, לשאוף לנשוף, בקול רם. כמה זמן לא הייתי קרוב ככה למישהו, ועוד לגבר אחר. וכמה זה מפחיד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il