דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
25/11/2013
אני שוכב במשרד הריק שצמוד למשרדו של יוסי. רק דלת מפרידה בינינו ואני בתחתונים. אני מנסה לישון, אבל לא מצליח, לא מצליח להירדם. כל הזמן שומע את קולו, את צחוקו, את דבריו. עוד לא החלטתי אם הוא נפלא או מטומטם. הוא עושה הרצאת חפיפה לקצינה חדשה, ואני שומע איך הוא מסביר לה, ומדמיין את גופו החנוט במדים האלה תוך כדי, ושוב זה מתחיל.
"למה ישנת פה?" שואלת אותי מיכל כשאני כבר לבוש בגדים אזרחיים ומוכן ליציאה, וגם אנה נעמדת לידה במבט שואל.
"החוזה על הדירה נגמר, ואני יוצא לבלות בתל אביב עכשיו."
"בסדר, מה אתה עושה אבל?"
רגע של התלבטות, אבל רגע קטן, קטן מאוד. "מבלה". אני אומר כמו כל שמתעקש להשאיר את פיו סגור ולא לוותר על עצם שתפס, כמו הכלב של רונה.
"טוב, אתה יודע מה, זה בכלל לא מעניין אותי מה אתה עושה." היא הודפת אותי פתאום מעליה. "תעשה מה שבא לך. כולם משוגעים פה על כל הראש, ואתה במיוחד."
אנה מסתכלת עליי ושוב מבצבץ חיוך קטן. אני קורא את המסר שמאחוריו – אני לא לגמרי יודעת מה לעשות אתך.
בחוץ, ברחובות החמים והלחים של תל אביב. פגישה בבית קפה. אחרי עשר דקות אני קולט שזה ממש לא מה שחיפשתי. הבחור, אמיר, מתרברב בהצלחותיו, אומר, בקולו הגבוה, שמהקול שלי ומהתנועות שלי אפשר להבין שאני הומו. אולי לא מיד, אבל בטח תוך זמן קצר.
כמה קל לשנוא את עצמך, את עצמך ואת האחרים. כמו קוביות של דומינו ראלי. בסוף הפגישה, מותש, אני הולך לתחנת האוטובוס. על יוסי אני לאט לאט מוותר. אני מתרגל למחשבה שהוא לא רוצה אותי, שהוא כנראה בכלל לא אוהב בנים. בשבת האחרונה חיפשתי באינטרנט דיונים בפורומים על התאהבות בסטרייטים. שמעתי שירים נוגים על פרידה מאהוב שאכזב. אבל גופי עדיין מסרב להרפות, מדבר בשפה אחרת, וכשאני רואה אותו אני בדיוק כמו קודם, רק יותר.
שוב המשרד שלי ריק. שוב אורות הפלורסנט מאירים. רק נורה אחת מהבהבת. ושוב הוא מופיע, מחליק לתוך החדר כמו נחש, זעמן מטבעות שחור. לפני כמה חודשים, כשהפלירטוטים שלנו היו בשיאם, קראתי לו ככה בלבי. הוא עמד מאחוריי והסתכל על המחשב שלי והניח יד על כתפי ונשם, נשם ושוב הקול של נשימתו נשמע, ואני הלכתי אחר כך למשרד שלו ולקחתי לו את המשקפיים. הוא אמר, עכשיו אני אצטרך לשים את המשקפיים של אחותי, אני נראה בהם כוסית, ואני אמרתי, זר לעצמי, טוב, במה זה שונה מהרגיל. אחר כך הוא חזר לחדרי והחל לחבוט בי על הגב, שאחזיר לו את המשקפיים, ואנה עלעלה בניירותיה וצחקקה, שוב אתם עם השטויות שלכם, ואני הישרתי אליו מבט והסתכלתי עמוק בעיניו. חום אל חום, במשך חצי דקה, עד שהוא הסיט את המבט, נבוך.
אלוהים, כמה שהייתי פרוץ אז.
עכשיו הוא פה שוב. אני משחק בדסקית שלי. מעביר אותה סביב האצבעות. "חייל," הוא שואל אותי, "למה הדסקית לא עליך?"
אני מחייך אליו. "בגללך, משכת לי אותה מהצוואר בכוח."
אני מרים את מבטי ורואה פתאום שהוא כועס, כועס מאוד. "מה אמרת?"
"לא אמרתי כלום," אני ממלמל, נבוך. "רק אמרתי שמשכת לי אותה…"
"אני בשוק." הוא אומר. "אין לי מה להגיד לך, אין לי מילים."
ויוצא מהחדר.
החיים ממשיכים כרגיל. רק למחרת זה שוקע ומכביד. אני לבד במשרד, מנסה להבין מה הוא חשב, האם חשב שאמרתי משהו אחר, עם אופי מיני? אולי שנשך לי את הצוואר? מה הוא הבין מדבריי? ואם הבין שאמרתי שנשך לי את הצוואר, הוא בטח חושב שהגזמתי לגמרי, ולא פלא שהגיב ככה. מה הוא חושב עליי? המצב הזה לא מאפשר לי להמשיך לעבוד כרגיל. יום חמישי היום ואין קבלת שבת, כבר כמה שבועות שהמנהג הזה לא מתקיים. אני עושה סדר במגירות. מארגן את השולחן. מטאטא את הרצפה. אפילו מביא דלי וסמרטוט ושוטף את הרצפה.
הדלת סגורה והמשרד ריק היום. מחוץ לחלון הקטן נשקפת אליי העיר. חמישי אחר הצהריים. כולם חיים ואני במחשבותיי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il