לאהוב את המים – פרק כה' (ואחרון)

28/11/2013

בבגדים שלבש היום הוא נראה הרבה יותר נמוך מהרגיל, ממש ננסי. כל הזמן הייתי מודע לכך שהוא נמוך ממני בכמה סנטימטרים, אבל היום במיוחד.

חודשיים חלפו, והקיץ מתקרב. את הקיץ הזה אעביר בקורס קצינים. לבסוף החלטתי שכן, ושהגיע הזמן. נותרו לי הרבה ימי חופש. ביום חמישי אחד אני נוסע למודיעין, שם מתגוררת מטפלת אלטרנטיבית ששמה דלית ששמעתי עליה המלצה. אני שוכב על ספה והיא מנחה אותי לנשום ברצף עשר דקות. מדי פעם אני מרגיש את כף ידה החמה על בטני, חזי, מצחי, מרגיעה אותי. אני שואף ונושף בקול, נזכר בכל מיני אירועים. נזכר ביוסי, והגוף שלי מתקשח פתאום, מתכונן למלחמה. אני מרגיש את זה באגן, בחזה, במצח, את המתח שמצטבר, את הרצון הבוער להוציא אותו משם, לסלק אותו מהמערכת. וירוס. ואז פתאום שלווה מפתיעה, חזיון אחר, אני יושב בחדר גדול בין הרבה אנשים, ואני יודע שאני קשור אליהם והם אליי, ושהם מזינים אותי במובן כלשהו ואני אותם, והגוף מתרכך, ואני יודע שכך זה צריך להיות מעתה והלאה, לתמיד.
ברכבת, ביציאה מביתה של דלית, משהו מהקסם שעטף אותי מתחיל להתפוגג, ואני לא מצליח לאחוז בו. אני מסכם במחברת את עיקרי המחשבות שעולות בי, אבל הכול חוזר להתנהל כמו קודם.
בסוף השבוע שלאחר מכן יש לי תורנות שמירה. יוסי גם כן בבסיס, במשרדו. בשישי אני נתקל בו, בבגדים אזרחיים, בחולצה אפורה צמודה ובמכנסיים בצבע חאקי. הוא נוהג בי חביבות כאילו לא צעק עליי לפני מספר שבועות, כאילו לא אמר לי, אין לי מילים, אני בשוק. הרי הוא בטח יודע גם עכשיו שאני רוצה את גופו העירום.
"אני שמח שאתה גם פה בסופ"ש," הוא אומר לי.
אני מחייך.
"שמעתי שהלכת למבחנים לקצונה ביום רביעי," הוא אומר, "בהתחלה כעסתי שלא אמרת לי, אבל אנה הרגיעה אותי שזה היה בהפתעה."
"נכון, לא ידעתי על זה מראש."
"ואיך היה?"
"נראה לי שבסדר," אני מחייך. "הכול היה בסדר, נראה לי."
בשעת השמירה, בחוץ, אני עובר רגע ליד הכיסא ונזכר בו, בבגדים שלבש היום הוא נראה הרבה יותר נמוך מהרגיל, ממש ננסי. כל הזמן הייתי מודע לכך שהוא נמוך ממני בכמה סנטימטרים, אבל היום במיוחד. באזור שבו אני שומר יש כיסא, אני נעצר לידו ולרגע מחכך בו את הזין דרך הבגדים. עד שהכרתי את יוסי לא ידעתי שהתשוקה המינית יכולה לתפוס חלק כל כך מרכזי מהחיים.
ונראה לי שהגיע הזמן לדבר, לסיים עם זה לפני שאני יוצא לקורס.

בשבת בעשר בבוקר אני אצלו במשרד. הדלת פתוחה ומדי פעם גם חיילים אחרים באים להגיד שלום. אני מתעצבן בכל פעם שזה קורה, אבל שומר על ארשת פנים נעימה. בסוף, אחרי שאני מבין שזהו, אם לא עכשיו אז לא תהיה עוד הזדמנות בקרוב, אני מבקש ממנו לסגור את הדלת והוא עושה כמצוותי במבט תוהה. אני מעיף מבט בתחת הנהדר שלו בפעם האחרונה, מעכשיו כבר לא יהיה לי מותר.
"יוסי, אני…" אני מנסה למצוא את המילים אבל הכול מתערבב, מתמלמל, מתבלבל.
"מה, מה?" הוא שואל אותי ואני קולט בקולו את הלחץ שכבר מסתמן.
עצירה קלה. לאט לאט. "כל הבדיחות שלך על הנטייה המינית שלי היו נכונות." אני אומר ופתאום שלווה. הרגע הקשה מאחוריי ועכשיו תורו.
"הכול היה בצחוק," הוא יורה מיד, ואז עוצר לרגע, "המשפחה שלך יודעת?"
"חלקית. אימא שלי ואחותי יודעות. לשאר אני מתכוון להגיד בהמשך."
"ומאיזה גיל אתה יודע?"
"זה בא בשלבים. נראה לי שכבר בגיל אחת עשרה – שתיים עשרה, אבל עד שהבנתי את המשמעות של זה, ועד שקיבלתי את זה באמת…"
אני נהנה לענות על שאלות והוא צריך לשאול משהו כדי להראות שהכול בסדר. "טוב, אני באמת מוריד את הכובע על ההבנה שלך, על המודעות, לדעת מגיל אחת עשרה…" ואז נעצר לרגע, אומר, "אתה יודע שאצלנו בבת ים זה בכלל לא פשוט לצאת מהארון."
אני מהנהן.
"יש לך מישהו?"
"לא".
ואז הוא אומר, "יש לי חבר טוב מהתיכון, החבר הכי טוב, שהתברר שהוא הומו. בי"ב הייתה לי חברה והוא עוד היה לבד. בסוף התברר שהיה לו חבר כל הזמן הזה."
צחוק. שוב החיוך הזה היפה, צחור-השיניים. יוסי אומר בבירור שהוא סטרייט. תתמודד.
"אתה יודע שאתה יכול לצאת פה מהארון בקלות," הוא אומר. "אתה כנראה גם לא ממש תהיה היחיד."
"טוב, עוד לא הגיע הזמן. קודם שהמשפחה תדע."
שתיקה. יוסי מוזג לעצמו קולה. אני מקרב את הכוס החד פעמית שנתן לי קודם ומבקש שימזוג גם לי.
יוסי שואל: "החברים שלך יודעים?"
"כן, מהבחינה הזאת העניינים סגורים."
"יפה," הוא אומר ונראה קצת מופתע, מופתע לטובה. "אני לא מאמין באהבה." הוא אומר לי פתאום.
"מה זאת אומרת?"
"לא מאמין בזה. במערכות יחסים רומנטיות אבל גם בין חברים. זה הכול אינטרסים. בנות יכולות לאהוב אותי, למשל, כי אני מצחיק או כי אני handsome, אבל כשאפסיק להיות כזה הן ילכו."
"זה לא ממש נכון." אני אומר, ומרוב הפתעה שומע את עצמי עונה לו: "אם תתחתן עם אישה ותחלה, היא תישאר איתך."
"לא הייתי רוצה שהיא תישאר איתי רק כי היא חייבת." הוא חותך, ובצדק. זאת הייתה תשובה גרועה.
אבל אני באמת אוהב אותך.
אנחנו עוברים לשטחים בטוחים יותר. יוסי מפלס את דרכו בבטחה ואני בעקבותיו, ומחוגי השעון רצים לכיוון הצהריים. בהתחלה אני מתלונן על כך שהוא ואנה קרובים אחד לשני יותר ממה שאני קרוב אליהם. לא, לא ממש, הוא אומר לי. אנחנו יכולים לדבר בינינו על הכול גם כשאתה נמצא שם. זה לא לגמרי סימטרי, אני מנסה להסביר. אתה לא היית מספר לי את מה שסיפרתי לך. אני מתכוון מבחינת החשיבות של העניין, לא מבחינת הדבר עצמו.
על זה הוא אומר: נכון.
הוא מדי פעם מכניס את היד לחולצתו וחושף את עורו. סתם, בתנועה מקרית ולא מכוונת. מבטי כמעט נסוב לשם, לעורו השחום שבא לי לנשק, אבל לא. יוסי מעלה סוגיה שקשורה לפוליטיקה. האם נכון שאדם שנכנס לפוליטיקה ילך למפלגה שלא תואמת לגמרי לערכיו, רק מתוך הבנה שזאת הדרך הנכונה מבחינתו להתקדם מבחינה פוליטית. כן, אני אומר, ברור שכן, אבל השאלה לא מעניינת אותי ואני אומר: למה אתה רוצה להיות פוליטיקאי?
יוסי חולם שיום אחד הוא יהיה ראש הממשלה של מדינת ישראל.
"אני רוצה לעזור לאחרים," הוא מסביר לי.
אני מקשה: "יכול להיות שיש פה רצון להגיע לעמדת כוח."
"ברור שגם זה קיים. אבל אני באמת רוצה לעזור. אם החיים שלי לא הצליחו אז לפחות שבשביל אחרים…"
ועוד ועוד נושאים, כמו שתי וערב. למדתי הרבה על יוסי לאורך הדרך, בחודשים האחרונים. למדתי שהוא לא מצליח להירדם בלילה אלא אם כן הוא צופה בקטע באינטרנט לפני כן. למדתי עד כמה הוא קשור להוריו. פעם ראיתי אותם, אנשים עדינים. ידעתי שהוא גאוותם הגדולה. שהאחים שלו לא ככה. לא הצליחו לפרוץ קדימה כמוהו.
עכשיו רק ידעתי שהוא סטרייט, וצר היה לי שהכנסתי את עצמי למערבולת הזאת סתם, לחינם. והעובדה שקרא לעצמו handsome בביטחון כזה, נטול ספקות, הרגיזה אותי. כאילו התגרה בי.
"אני אלך עכשיו," אמרתי אחרי שלוש שעות של ישיבה משותפת. "עוד חצי שעה מתחילה השמירה, ובטח גם לך יש כל מיני דברים לעשות."
הוא חייך את חיוכו, שהפעם לא היה מתוק או יפה או צחור שיניים אלא אחר, קצת יותר רועד בקצוות, והניח לי לעבור. הרגשתי שהוא נזהר, מבקש לוודא שגופי לא יגע בו בטעות. לא הייתה לו סיבה לדאוג.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il