דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/01/2014
כמה קשה לקום בבוקר. גם פעם וגם היום. אבל היום אף אחד לא מאיץ בו לקום. לא אבא ולא אימא. היום זה לגמרי בידיים שלו. יוסי השתרך מהמיטה, המדים היו תלויים מולו על הקולב. הוא לבש אותם. מרגיש איך הבד הנוקשה מציק לעורו. אחר כך נעל את הנעליים הכבדות, המציקות. כשצחצח שיניים הסתכל על עצמו במראה. המראה החיצוני שלו השתפר משמעותית בשנים האחרונות. הוא ידע שהפנים שלו יפות, עדינות, שיש לו חיוך יפה, שאפילו השיניים שלו נראות טובות וחזקות. אבל הגוף היה מכוער. הוא היה נמוך מדי, ומעל החגורה של המדים בצבצה לה כרס קטנה. פעם היה מקפיד יותר על אורח חיים ספורטיבי, וגם זלל פחות. משהו רע קרה לו בתקופה האחרונה, הוא לא היה מסוגל לעמוד בפני הפיתוי הזה של רוגלכים ובורקסים בשתיות של הצבא. וגם בבית היה את כל האוכל שאימא שלו בישלה ואפתה, ואת הטקס הקבוע שהקפיד עליו בכל יום שישי בצהריים – חלה מרוחה בשכבה עבה של שוקולד נוטלה. הוא לא זכר מתי המנהג הזה התחיל בדיוק, ולמה, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי להפסיק.
בצהריים הוא שאל את איתי אם הוא רוצה ללכת לאכול בחוץ.
"לא יודע, מה, לשלם עכשיו חמישים שקל על ארוחה?"
"קמצן אחד."
"קמצן? אם היית מקבל שלוש מאות חמישים שקל לחודש, נראה לי שגם אתה היית מתחיל לחסוך."
לאיתי היה לפעמים זיק בעיניים שרמז על חוש הומור, על חיוניות מסוימת, וגם על תשוקה – אבל לפעמים היה בו משהו כבוי ונבול, והוא גם נעלב מאוד בקלות.
"טוב, נו, אני אבוא איתך."
"אני יכולה גם לבוא איתכם?" שאלה אנה, שהופיעה פתאום. "אלא אם כן זאת איזו ארוחת צהריים אישית, ואני מפריעה."
"ברור שאת יכולה לבוא, אנושקה."
בסוף הגיעה גם מיכל. יוסי שמח שרונית נשארה לאכול במשרד את האוכל שהביאה מהבית. היא הייתה החיילת הכי קשה אצלם, וכולם ידעו את זה. יונתן, הקצין החדש, היה ביום חופש ולכן לא הגיע. יוסי חיבב אותו. הוא היה פשוט בחור זהב.
הם ישבו לאכול פיצה בחלק שפונה אל הרחוב. "איזה פיצה אתה רוצה, החייל האמיץ שוויק?" שאל המוכר את איתי, והוא, בתגובה, נרתע קצת לאחור. יוסי נשען על הדלפק, מקפיד על קומה זקופה.
אחרי כמה דקות ישבו לאכול.
"אנה, התחלת כבר להתכונן לחתונה?"
"כן, בשבוע הבא מתחילים לראות אולמות…"
"ומה עם שמלה?" שאלה מיכל.
אנה צחקה. "בקרוב…"
"תיקחי אותי איתך לבחור?"
יוסי הסתכל על איתי. התחשק לו לומר – אולי איתי יוכל לעזור לך, הוא בטח טוב בלבחור שמלות, אבל הוא שתק.
"הוסיפו טעמים מעולים לפיצה," אמרה אנה.
"חברה שלי עבד פה פעם," סיפר יוסי. זה לא היה לגמרי נכון, אבל גם לא שקר מוחלט – היא עבדה בפיצרייה מאותה רשת, אבל בעיר שלהם, בבת ים.
"חברה חברה, יוסי?"
"כן, מיכל, חברה חברה."
"ואתם עדיין ביחד?"
"לא, נפרדנו. היו לה סטנדרטים גבוהים מדי בתחום הניקיון…" אמר יוסי, וצחק.
"מה זה אומר?"
"סתם, זה לא עבד בסוף. אבל נחמד שהיה. הכרנו במחנה קיץ של התנועה. הייתי דלוק עליה. התברר שגם היא נדלקה עליי, וזה עבד לכמה חודשים."
הם חזרו למשרד. בדרך התפתה יוסי שלא לשאול את איתי משהו על הבחורות שהוא היה איתן. רק לפני שלושה ימים, בשבת, איתי סיפר לו שהוא הומו, וליוסי לקח קצת זמן להתאושש מזה. לא שהיה הומופוב, אבל זה קצת הרתיע אותו.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il