דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
11/11/2013
יונתן, הקצין החדש שהתיידד עם יוסי במהירות שיא, הוא בחור נחמד ואין לי שום דבר נגדו. רק נגד יוסי יש לי. הנה פתאום בארוחת הבוקר מישהו מביא עוגת שוקולד לכבוד יום ההולדת שלו ויוסי חותך שתי פרוסות, אחת בשבילו ואחת ליונתן, מגיש ליונתן ואומר, "בשבילך, אתה הרי הבן שלי." ואני מה?
ועוד רגע אחד, יושבים במשרד ביום רביעי אחר הצהרים ויוסי מלביש את יונתן במעיל הקצינים שלו, אותו מעיל שהבטיח לתת לי אם אצא לקורס. והוא מלביש ממש, יד אחת לשרוול הזה ויד שנייה לשרוול השני, ויש חיוכים נבוכים וצחקוקים, ואני יושב מול המחשב ומצהיב ונרקב, ונדמה לי שהוא עושה את זה בכוונה, ובעיקר חוסר הרגישות וחוסר המחשבה מעוררים בי רוגז, במקרה הטוב הוא חושב שזה לא ישנה לי ולכן עושה זאת, במקרה הרע הוא מחפש לפגוע, ואני פולט, "אבל יוסי, הבטחת!" והוא ויונתן מסתכלים בי בפליאה, והעצב שלי טהור ומתוק וחבל לי על יונתן, שמבין שקורה פה משהו ונראה לא נינוח.
ואחר כך אני נכנס לחדר הכושר של היחידה ורואה את יוסי ואת אנה, שניהם על ההליכונים, ואנה מזמינה אותי להתקרב, אבל אני הולך, לא רוצה לראות אותם בכלל, בטח לא אותו. חדר הכושר מוסב פתאום לחדר יולדות בדמיון שלי, ואנה הרתה תינוק, אומרים שכשהייתי ילד אימא שלי הייתה בשמירת הריון עם אחותי בבטן ואני פחדתי ממנה ולא רציתי להתקרב כשביקרנו בבית החולים, ונדמה לי שזאת הייתה תקופה נורא עצובה. מה עשינו בכל השעות האלה שם בבית, אבא שלי, אחי ואנוכי, כשאימא לא הייתה שם? אחר כך יוסי ואנה מתיישבים לידי במשרד ואני מתייסר מישיבתם המשותפת שם, מהשמחה שלהם, משיחת הרכילות שלהם. הם משוויצים ומתחילים להגיד כל מיני דברים ולבקר כל מיני קולגות ואני ממשיך להצהיב, ושותק, ורואה את רגליו השמנמנות של יוסי במכנסיים הקצרים ואת גופו המלא שחמדתי לעצמי, לזרועותיי.
"מה קורה אתך, איתי?" שואלת אותי אנה פתאום, עוצרת את זרם המחשבות.
"לא קורה כלום." אני משיב.
"אני חושבת שכן קורה." היא אומרת ומסתכלת על יוסי במבט קצר. "למה אתה לא מדבר אתנו? אתה כועס עלינו?"
"לא ממש." אני אומר. ואחרי הפוגה קצרה, "זה פשוט שיוסי ראש כרוב."
יוסי לא מסתכל עליי ורק מגחך. "למה ראש כרוב?" שואלת אנה.
"הוא הבטיח לתת לי את המעיל קצינים ונתן אותו בסוף ליונתן." אני אומר, "ככה, מול העיניים שלי."
שקט מתוח משתרר בחדר. "מי לדעתך צודק, אנה, אני או הוא?"
"לדעתי, אתה צודק." משיבה אנה לאחר מחשבה. "בעצם, לא משנה… שניכם צודקים."
הפלאפון של אנה מצלצל והיא יוצאת לרגע מהחדר. יוסי מנצל את ההזדמנות ובודק לרגע משהו במחשב שלה. "אתה ראש כרוב, יוסי." אני אומר לו שוב.
הוא לא עונה לי. אחר כך מתנתק מהמחשב, מישיר מבט לעיניי. "אתה בעצמך ראש כרוב." ככה הוא אומר לי, אבל קולו רועד.
בחוץ, אנה שוקעת בשיחת הטלפון, מדברת ברוסית עם אימא שלה. אני כבר יודע קצת רוסית בגללה.
"יוסי, היא דואגת לי?" אני שואל.
"מה אתה רוצה, שלא תדאג לך?" הוא מגביר מעט את קולו. "אתה מסתובב פה בפנים עצובות, משהו קורה לך, זה ברור."
"מה זה עניינה." אני אומר. "זה לא קשור לפה, לא קשור לעניינים המקצועיים."
"אז תגיד לה את זה, שתירגע." הוא מייעץ לי.
בחוץ קר וגשום ואני שונא אותו ללא הפסק, שונא אותו כל כך עד שלא נותרות מילים בפי ופניי מצהיבות עוד יותר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il