לאונרדו

30/04/2008

בניגוד לאז, בגיל 20, היום אני יודע את מי נדב אהב באמת, ואת מי אני בסתר לבי אהבתי. איזו החמצה זו הייתה

הייתי בן שלושים, וישבתי במרפסת הגינה של הדיור המוגן שלי. מהסלון בטלוויזיה התנגנו להם שירים מהתוכנית "כוכב נולד". יתר השותפים לדיור שלי כבר לקחו את התרופות והלכו לישון, אך אני עוד חיכיתי קצת עם התרופות שלי. לפתע עלה לשיר מתמודד צעיר נער בן שבע-עשרה, שמונה-עשרה והחל לשיר את השיר של עברי לידר: "לאונרדו." השיר גרם לי להלם ולזעזוע קשה שטלטל אותי רגשית. בעוד השיר היפה מתנגן התכופפתי קדימה וכיסיתי את פניי בשני ידי והתחלתי לבכות חרישית. לבסוף כשהשיר נגמר והבכי פסק, לקול מחיאות הכפיים מצאתי את עצמי תשע שנים אחורה בפנימייה הירושלמית המוכרת.

אני בן עשרים ואחת. כל הלילה ירד שלג בירושלים, שכיסה את הכול בשכבה עבה לבנה. אני יוצא לטייל ברחובות הלבנים בשעת בוקר מוקדמת עם נדב, השותף לחדר שלי בפנימייה, והחבר הכי טוב שהיה לי אי פעם בחיים. אין אף רכב. הכבישים חסומים, המדרכות עמוסות שלג, חלקות, לבנות. אדים לבנים וקרים יוצאים לנו מהפה והנחיריים כשאנו נושמים. הלכנו לגן הציבורי הקרוב לפנימייה, ושם התחלנו לנסות לבנות איש שלג. לנדב היה יותר ניסיון כי אחרי הכל הוא נולד וגדל בארה"ב. אחרי זה התחלנו סתם לזרוק זה על זה כדורי שלג. נדב כמובן היה אלוף בזה. לבסוף נשכבנו על הדשא שהיה מכוסה בשלג עבה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת ואיש לא יצא החוצה. הרחובות והגן הציבורי היו ריקים לגמרי. נשכבנו בשלג ונדב לימד אותי כיצד עושים מלאכי שלג. בסוף כשהיינו כבר סחוטים מהכול וסתם שכבנו זה לצד זה בתוך השלג הקר מתנשפים אמר לי לפתע נדב: “אהרון הייתי רוצה לנסות להציל אותך. מה דעתך?”

לא ממש הבנתי אז למה הוא התכוון, אבל איך שהוא השבתי מבלי לחשוב יותר מדי. “נדב זה לא התפקיד שלך להציל אותי".

"“אני יודע. אני יודע אבל בכל זאת הייתי רוצה לנסות," ענה וחייך אלי חיוך מתוק. הוא היה בסך הכול בן תשע-עשרה אז. אני זוכר עד היום את השיחה שהייתה לנו באותו לילה אחרי כיבוי האורות. שוחחנו כמעט כל הלילה בחדר המשותף שלנו. הוא סיפר לי על ג'ק – אהבת חייו שנהרג בתאונת דרכים. הוא סיפר לי על האונס האכזרי שעבר. על הדיכאון והאשפוז בגהה, ועל טיפולי החשמל שעבר. על התקופה בה ניסה לחיות לבד ללא הצלחה ואיך בסופו של דבר הגיע לפנימייה השיקומית שבה היינו שנינו שותפים לחדר. אני סיפרתי לו על הילדות והנעורים המסויטים שלי בתור נער מבודד מוחרם ומנודה. על אחי הקטן שנימצא במוסד סגור למפגרים, ועל המשבר הנפשי שעברתי בטירונות. ספרתי לו על האשפוז בתל השומר שהוביל אותי בסופו של דבר לפנימייה ולחדרנו המשותף, ושעד עצם היום הזה לא היו לי חברים או חברה.
לפתע שאל אותי נדב: “ תגיד אהרון עם יד על הלב, איך היית מגיב אם היית מגלה שאתה הומו?”

ללא היסוס וללא מחשבה כמו קליע הנורה מאקדח או שורת מחץ מסרט שחור לבן עניתי: "הייתי מתאבד."

דממה הדהדה בחדר הקטן שלנו. אחרי כמה רגעים כשהתחלתי לחשוב על הדברים, ניסיתי לתקן את מה שאמרתי.

“לא בעצם שום דבר לא שווה להתאבד בגללו. אם הייתי הומו הייתי מתנזר ממין, והולך להיות נזיר בודהיסטי או קתולי, או משהו כזה וחי את כל חיי בשקט באיזה מנזר"
נדב שתק לעוד כמה רגעים ואז שאל. “מה כל כך מפחיד אותך? מה שהאחרים יגידו?”
וכאן שוב פעם כמו שורת מחץ מסרט אפל. “נדב בעולם הזה זה לא חשוב כלל מי אתה פנימה ומה אתה מרגיש בפנים, אלא רק החיצוניות חשובה, ומי אתה משדר שאתה כלפי חוץ. זה מה שהעולם רואה ורק זה מה שחשוב לו."
נדב נאנח ואמר בקול חלש ועצוב: "אהרון זה לא נכון. מי שאתה ומה שאתה מרגיש בפנים חשובים לא פחות ואולי אף יותר ממה שהעולם בחוץ רואה עליך."
“אני לא ממש מאמין בזה," עניתי
“אני עייף בא נלך לישון," אמר נדב שלפתע נישמע עצוב, עייף וסחוט.
“רגע לפני שאנחנו הולכים לישון רציתי לשאול אותך: יש מישהו שאתה אוהב?” שאלתי בשובבות.
“כן יש, אבל הוא מתוסבך מאוד ו… לא מוכן עדיין… בוא נגיד שהמצב מסובך."
ניסיתי לדלות עוד פרטים, אבל נדב שקע בשינה ולא ענה.

כולנו בסוף סיימנו את מסלול השיקום של הפנימייה. אני עברתי לגור בדיור מוגן ועבדתי בעיר הולדתי. נדב יצא מהארון בפני כולם וכעבור כמה זמן החליט לנסוע לגור, לעבוד וללמוד בקליפורניה שבארה"ב. בהתחלה שמרנו על קשר במכתבים ובדואר אלקטרוני, אולם נדב השתנה מאז הפנימייה. הוא החל לספר לי שהוא מעשן סמים ושותה אלכוהול ומשתתף במסיבות אקסטזי שנמשכות לתוך הלילה. שנאתי כשהיה משוויץ בפני, בשיחות הטלפון שלנו, על כל ההרפתקאות והכיבושים המיניים שלו שם, רחוק בקליפורניה. הדבר לפעמים יכול היה כמעט להוציא אותי מהכלים. לבסוף נימאס לי ושלחתי לו מכתב זועם, משפיל ושופט בו אף קיללתי אותו ואת משפחתו. הוא השיב לי במכתב זועם לא פחות, והצהיר שאני יכול ללכת לעזאזל, ושלעולם לא אנסה לחדש איתו קשר, כי פשוט לא אקבל תשובה ובכך הסתיימה לה חברותינו.

אני ניסיתי להמשיך להשתקם, ולשכוח מהכול. מכל תקופת ירושלים, והפנימייה. אולם עם השנים בעל כורחי הייתי ניזכר בתקופה זו וחושב עליה. נזכר בו ומגיע למסקנה שאלה היו השנים הטובות והיפות ביותר בחיי. אז גלים של געגועים עזים היו מציפים אותי. לאחר כשש שנים החלטתי לכתוב לו מכתב התנצלות, ולשלוח לו אותו דרך אימו שהכתובת שלה עוד היתה שמורה עמי. כמובן שהזמן חלף ולא באה כל תשובה.

מאז עברתי עוד שני אשפוזים. בכל הקשור לשיקום אני כבר מבין שזהו תהליך סיזיפי שלא ייגמר אצלי לעולם.
אינני יודע היום אם נדב עוד חי, או שהסמים שם בקליפורניה הרגו אותו, כפי שהרגו את בת דודתו שמתה ממנת יתר כשהיה ילד צעיר. כיום אני יודע כמובן את מה שאז בגיל עשרים ואחת לא ידעתי. אני יודע את מי נדב אהב באמת, ואת מי אני בסתר לבי אהבתי. כמה טעיתי כאשר חשבתי שאין זה משנה, או חשוב כלל עד לנקודה בה אפילו לבי הסתתר ממני. כיום אני יודע ש טעיתי ונדב צדק, אך אינני יודע אם נדב באמת יכול היה להציל אותי ואיך לעזאזל היה עושה זאת?

מחיאות הכפיים הסוערות בכוכב נולד שקטו, והשופטים נתנו לנער/זמר החמוד מחמאות וציון עובר וגבוה שיעביר אותו לשלב הבא. אני לקחתי את התרופות שלי, כיביתי את הטלוויזיה ועליתי למיטתי לישון. בחלומי באותו לילה הופיע נדב כפי שהיה אז בשלג בגיל תשע-עשרה, מחייך אליי את חיוכו המלאכי והאוהב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il