לא, זה לא זה – פרק ג'

לא, זה לא זה – פרק ג'

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: גוגיי, דת

24/09/2015

מתי זה קרה? באיזה רגע בדיוק התרחש המהפך והשכן ממול, הבחור הזה שבהתחלה רק תהית כלאחר יד על קנקנו ולא היית בטוח עדיין מה דעתך עליו, או אם יש לך בכלל דעה, הפך פתאום, אחרי שהחלפתם מספר חיוכים, מלאתם יחד טפסי הרשמה ללימודים, ושוטטתם להנאתכם בטכניון, משוחחים על סרט ישן שהוקרן אתמול בטלוויזיה, למישהו שנשאר במחשבותיך שעות אחרי שפניתם איש לעיסוקיו? איך הוא הצליח להתגנב ככה לליבך והשתלט על חלומותיך, ואיך יכול להיות שזה קרה עוד בטרם פענחת לגמרי את הרעיונות התמוהים שהוא השמיע באוזניך ואישרת לעצמך שהוא מתאים בכלל?

אתה לא נורמאלי מוני נזפתי בעצמי כשקמתי ונעלתי נעלי התעמלות בשעת בוקר מוקדמת להחריד רק כדי להצטרף לנועם לצעדת בוקר בשמורת הטבע הגובלת בקריה שלנו.

"לאן אתה יוצא כל כך מוקדם?" רדף אחרי קולה של אימא.

"אני ונועם עושים הליכת בוקר, חייבים לשמור על כושר." עניתי לה בקלילות, ורטנתי כשהיא התעקשה שאקח איתי בקבוק מים קרים, נתון בתוך נרתיק מרופד שתלתה על כתפי.

"יפה שאתה מקפיד על כושר, אבל בחום הזה חייבים לשתות הרבה שלא תתייבש." פסקה.

"אימא שלי והשטויות שלה." התנצלתי, נבוך, בפני נועם שחיכה לי בחצר.

"היא צודקת." השיב נועם להפתעתי, "תגיד לה תודה בשמי, ותחבוש בבקשה כובע." הגיש לי כובע מצחייה לבן, מקומט.

"נו, די, מה אני, ילד?" ניסיתי להשתמט, "וחוץ מזה, השמש עוד לא זרחה."

"היא תזרח בקרוב, ועד שנחזור יהיה ממש חם, קדימה, שים אותו שלא תחטוף לי מכת שמש."

"ומה אתך?" נכנעתי והיטבתי את הכובע על ראשי.

"גם לי יש אחד." שלף נועם כובע נוסף מתרמיל קטן שנשא על שכמו וחבש אותו על ראשו.

"מה יש לך בתרמיל הזה?" הסתקרנתי.

"טלפון נייד, עזרה ראשונה, שני סנדוויצ'ים ואולר שוויצרי, וגם גרביים להחלפה, ליתר ביטחון. קדימה, בוא נזוז."

"נועם, למה יש לך כיפה שחורה ולא כיפה סרוגה כמו לכולם?"

"כי… איזה שאלות קשות אתה שואל על הבוקר, יש לי את אותה הכיפה מאז הבר מצווה שלי, אף פעם לא הייתה לי כיפה סרוגה כי אני לא דתי לאומי."

"אבל אתה גם לא חרד."

"אני אולי לא חרד כמו הורי, אבל גם אני חרד לדבר השם." השיב לי נועם בכובד ראש.

"ובכל זאת אתה לומד לימודים חילוניים ועושה ספורט." המשכתי לנדנד, "ואמרת שאתה לא רוצה להתחתן, ומה יהיה על מצוות פרו ורבו?" קנטרתי אותו.

"הרי נאמר, חוכמה בגויים תאמין." ציטט נועם, "ובכלל, אני לומד לימודים חילוניים רק בשביל הפרנסה, וכדי לא להזדקק למתנת בשר ודם, וספורט אני עושה כי זה בריא, והרי כתוב, ונשמרתם לנפשותיכם מאוד מאוד. על חתונה ופרו ורבו אני מעדיף לא לדבר, אם לא אכפת לך."

דווקא כן אכפת לי, מאוד אכפת לי, חשבתי לעצמי, אבל שמרתי את מחשבותיי לעצמי ולנועם רק אמרתי, "סליחה, לא התכוונתי לחטט."

"אני יודע, ואתה צודק, אבל לפעמים אין ברירה וצריך לוותר על קיום מצווה פשוט כי זה בלתי אפשרי."

"באמת? התייעצת עם איזה רב?"

"לא." נאטמו פניו של נועם, "בעניין הזה הוצאתי את עצמי מהכלל ועשיתי דין לעצמי, אני יודע שזה לא מקובל, בעיקר בעדה שלנו, אבל בחרתי ברע במיעוטו."

"אני מבין." אמרתי.

"אני יודע, מהרגע שנפגשנו ידעתי שתבין." הוא הסתובב אלי והניח את ידו על זרועי, "בגלל זה העזתי וסיפרתי לך."

"אני מבין." התרגשתי מגילוי ליבו, אחזתי בכתפו ורציתי לנשק אותו, אבל הוא נרתע, "לא, מה אתה עושה? זה אסור!"

"מה אסור? אבל… אבל נועם… אל תגיד לי שאתה שומר נגיעה?"

"כן." נאנח נועם, "זה בדיוק מה שאני עושה." הוא נשא אלי מבט מלא אמון, "ידעתי שתבין."

"אבל… עד מתי?"

"לתמיד."

"מה לתמיד? איך אתה יכול? זאת אומרת, תראה, אני יודע ש… זאת אומרת… אבל רק חיבוק ונשיקה זה לא משכב זכר, זה רק… הרי אפילו דוד ויונתן התחבקו והתנשקו."

"נכון, אבל רק כידידים, ואני פוחד שאם אנחנו… אני מעדיף לשמור נגיעה ממך, אתה מבין?"

"לא, אני לא, איך אפשר לחיות ככה, אתה מתכוון להפוך לנזיר?"

"כן, אם אלוהים לא יעשה לי נס ויהפוך אותי בחזרה אז לא תהיה לי ברירה אלא להיות לבד כל החיים, ואני מבקש ממך לעזור לי לעמוד בניסיון." הוא תלה בי מבט מתחנן, "בבקשה מוני?"

"אתה לא נורמאלי, בן כמה אתה, עשרים ושתיים, שלוש?"

"עשרים וחמש."

"זאת אומרת שיש לך משהו בן שישים לשמונים שנה להתאפק ולשמור נגיעה, זה נראה לך הגיוני?"

"בעזרת השם." חייך נועם חיוך עצוב, היטיב את תרמילו על שכמו והמשיך ללכת.

הלכתי אחריו, מאמץ את מוחי בניסיון למצוא תירוץ כלשהו שישכנע אותו להתגמש קצת. כל טענותיי שאין איסור על אהבה ועל מגע בין גברים, רק על משכב זכר, ושיש טווח רחב בין המעשה האסור עצמו, לבין התנזרות מוחלטת, נפלו על אוזניים ערלות.

"אוף אתך נועם!" התרגזתי, "איזה דוס עקשן אתה, איך זה בכלל שקוראים לך נועם ולא מנחם מנדל, או משהו כזה?"

"נולדתי כנועם, אבל כשהייתי בן חצי שנה חליתי מאוד, והורי החליפו את שמי למאיר חיים והתחזקו מאוד בדת, ואחרי שהבראתי בעזרת השם הם עברו לירושלים. עד היום הם קוראים לי מאיר חיים. חזרתי להיות נועם רק אחרי שעזבתי את הישיבה." הוא התיישב על סלע שטוח מתחת לעץ אלה, קטף עלה ומולל אותו בין אצבעותיו. "תבין, המשיכה הזאת לגברים היא ניסיון שאלוהים מנסה אותי, ואני מתכוון לעמוד בו מוני, זה לא קל, ולפעמים זה נורא קשה, אבל גם להניח תפילין כל בוקר ולשמור שבת וכשרות זה לא תמיד נעים וקל, אבל הרי לא תפסיק לעשות את כל המצוות האלה רק כי קשה לך לקום מוקדם בבוקר?"

"האמת היא…" התחלתי, וכמעט שהתוודיתי שבעצם הפסקתי כבר מזמן להתפלל שחרית, ואני מניח תפילין רק כשאין לי ברירה וכדי לא לצער את הורי, וגם כשרות ושבת אני שומר רק בפרהסיה, וביני לביני הפסקתי להאמין באלוהים הקפדן והקנאי הזה שמשגיח עלי כל היום, וחשוב לו מה אני אוכל, ומה אני שותה, ומה אני אומר, עושה וחושב. מאסתי בו ובחשבונאות המתישה שלו, ובתוכי פנימה אני בעצם חילוני, ואולי אפילו אפיקורס, אבל יללה דקיקה ונוגה שבקעה מתוך הסבך הקוצני בצידי הדרך הפסיקה את הווידוי שלי בעודו באיבו.

"מה זה?" קפצנו שנינו בבהלה, "זה נשמע כמו שד." לחש נועם בדרמטיות.

"שטויות, תפסיק להיות ילד." נזפתי בו, "אין רוחות רפאים." הכרזתי ופסעתי באומץ לתוך חורשה דלילה של כליל החורש ועצי לבנה, ושם מצאתי אותה, כלבה קטנה, שחורה, צנומה עד כאב, חוט חשמל כרוך סביב צווארה, ונמשך משם עד לגזע של עץ לבנה. רגליה הדקות רעדו מחולשה, פרוותה המדובללת הייתה מנומרת בקוצים וכולה נראתה גוועת למחצה מצמא ורעב.

"איזה מסכנונת קטנה, מישהו קשר אותה לעץ והסתלק. מי יכול לעשות דבר נורא כזה?" שלפתי בזריזות את בקבוק המים, קיערתי את כף ידי ומזגתי לתוכה מהמים, מניח לכלבלבונת האומללה ללגום לרוויה.

"זה צער בעלי חיים, צריך לחתוך את החוט הזה מהצוואר שלה." הגיש לי נועם את האולר השוויצרי שלו, אבל שמר מרחק ביטחון מהכלבה. נחפזתי וחתכתי את החוט הדק שפצע את עורה הרך, ונשאתי אותה על כפיים אל הסלע עליו ישבנו קודם.

"יש לך משהו לאכול נועם?"

הוא שלף כריך עם גבינה וטונה והגיש לי. הכלבה הסתערה בלהיטות על המזון, זנבה הדק, הנחמד, מכשכש בהתלהבות בעוד היא משביעה את תאבונה בנגיסות גדולות.

"היא ממש חמודה, אבל נורא מלוכלכת, מה נעשה איתה? אולי ניתן אותה לצער בעלי חיים?"

"בשום פנים ואופן לא, אני מצאתי אותה והיא שלי, דבר ראשון צריך לקחת אותה לווטרינר, לתת לה חיסונים, לבדוק אם יש לה שבב…" השקיתי אותה שוב עד שסיימה את כל המים, ואז הנחתי אותה בתוך התרמיל של נועם, רגליה אסופות תחתיה בנוחיות, ראשה מבצבץ מהפתח, ורציתי לתלות אותו על גבו. הוא נרתע בבהלה, "לא!" צעק בבהלה.

"מה, אתה פוחד ממנה? אבל זו רק גורה חמודה, הנה, תלטף אותה, אחזתי בכפו והנחתי אותה בעדינות על ראשה החלקלק של הגורה. "היא לברדור מעורב עם משהו, אולי רועה גרמני."

"חשבתי שללברדור יש צבע לבן." ליטף נועם בזהירות את הפרווה הרכה, והחליק אצבע דקה וארוכה על אוזני המשי הרכות שלה.

"יש גם לברדורים שחורים." הפגנתי את בקיאותי בענייני כלבים, מלקט קוצים מפרוותה. "מה דעתך שנקרא לה משי?"

הוא משך בכתפיו וניגב את כפות ידיו במכנסיו, "נגעתי בחיה טמאה, אני חייב לשטוף ידיים."

"אידיוט!" כעסתי, "אין שום דבר טמא בכלב, וחוץ מזה, אם הכלבה טמאה אז מה איתנו? גם אנחנו נחשבים להומואים טמאים." נעצתי בו מבט זועם.

הוא השפיל את עיניו והתנצל, "לא התכוונתי, ובאמת, רחמנות על המסכנה הזאת, אני שמח שהצלנו אותה, אבל ככה חינכו אותי, שכלבים הם טמאים, וקשה לי להתגבר על הדעה הזאת."

"אני יודע אבל אולי הגיע הזמן שתתגבר על הדעה הקדומה הזאת של דוסים פרימיטיביים שחושבים שרק הם צודקים, וכל מי שלא מתנהג כמוהם… אוף! לפעמים אני מצטער שנולדתי יהודי."

"כן, אני יודע למה אתה מתכוון, גם אני לפעמים… בוא נלך הביתה מוני." הפציר בי נועם, ועזר לי, נזהר מאוד לא לגעת בכלבה, להעמיס על גבי את התרמיל עם משי שעצמה את עיניה ונמנמה בתוכו, שבעה ורגועה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן