לא, זה לא זה – פרק ו'

לא, זה לא זה – פרק ו'

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: גוגיי, דת

05/10/2015

על פי התכנון המקורי מיקו היה אמור להישאר אצלי כל סוף השבוע, אבל כבר ביום שישי בבוקר, מיד אחרי שסיימנו לשתות קפה, הוא קיבל טלפון מלחיץ מהעבודה – התפתח ויכוח קצר ומריר, מיקו ניסה לטעון שהוא לא קיבל חופש כבר המון זמן, שיש לו תוכניות ושזה לא הוגן… אבל הוא לא הצליח להשלים אף משפט, הצד השני קטע אותו כל הזמן, ובסופו של דבר הוא פלט, "בסדר, בסדר…" חמצמץ, סגר והסתובב אלי, "אני חייב לחזור." הסביר את המובן מאליו.

"כן, ברור, אני מקווה שהם משלמים לך משכורת ממש יפה." הערתי בקנטרנות.

"למען האמת כן, אבל זה עדיין לא מספיק, אני לא חושב שאני אחדש את החוזה שלי אצלם."

"זה מה שאמרת גם בשנה שעברה, והנה, אתה עדיין באותו מקום, עבד הייטק נרצע."

"ואתה אמרת שתתחיל לעבוד על עצמך, תצא מהארון ותתחיל לחפש זוגיות, והנה אתה עדיין אצל ההורים, בארון ובמקום לתת סיכוי למישהו רציני אתה מתבחבש עם הדוס השרוט הזה." החל מיקו לארוז ברישול את בגדיו.

"נועם לא שרוט, וגם לא ממש דוס, אין לו זקן או פאות."

"זה שהוא מתגלח ואין לו פאות זה יפה מאוד, ואני הראשון שיודה שהוא ממש חמוד, אבל עדיין… אני מבין שאתה דלוק לו על התחת מוני, אבל תסכים איתי שזה לא זה, אתה מבזבז עליו את הזמן שלך שזה בסדר, בעיקר אם אתה רוצה להיות בארון כל החיים ולחלום במקום לזיין, אבל…" הוא סגר בנקישה החלטית את המזוודה שלו, ונעץ בי מבט תקיף. "אני באמת דביל, עכשיו אני מבין למה אתה מתאבסס דווקא עליו."

"מתאבסס? אני ממש לא מתאבסס." מחיתי, נרגז.

"אז למה אתה מסתובב עם בחור שבחיים לא יצא לך ממנו כלום? אני אגיד לך למה, כי ככה אתה לא צריך לספר להורים שלך שאין סיכוי שהם יובילו אותך יום אחד לחופה. בזכות נועם אתה יכול להמשיך להיות הילד הקטן הטוב והחמוד של הוריך."

"זה ממש לא נכון, אתה לגמרי טועה." התעצבנתי, יודע תוך כדי כך שלא הייתי מתרגז כל כך אם לא היה משהו בדבריו.

"באמת? אז למה אתה ממשיך לשתוק ולאונן עליו במקום לעשות משהו?"

"כי… כי… אני חייב להיות זהיר איתו, אחרת הוא ייבהל ויברח ממני."

"בחייך, איזה מין תירוץ דבילי זה?" נשא מיקו את מזוודתו למכוניתו, והשליך אותה על המושב האחורי.

"זה לא תירוץ דבילי, הוא לא מישהו שאפשר ישר להתנפל עליו, איתו צריך ללכת בזהירות, בעדינות."

"מוני, אתה מדבר שטויות. למרות שהוא דוס הוא לא איזה בתולה עדינה, אל תשכח שהוא קודם כל גבר והומו, יש לו צרכים בדיוק כמו לכל אחד, תעשה משהו או שבסוף הוא ימצא מישהו אחר, פחות מתחשב ממך, וזה באמת יהיה חבל כי נראה לי שאתם מתאימים מאוד."

"באמת? אתה באמת חושב ככה מיקו?" התרגשתי, "אתה חושב שיש לי סיכוי איתו? ואני לא מתכוון רק לאיזה סטוץ, אתה מכיר אותי, אני לא בנוי לסטוצים."

"אני יודע חמוד." התרככו פניו הזועפים של מיקו, "אבל אם לא תנסה לא תדע, נכון? טוב, אני חייב לעוף, יאללה, ביי נשמה." התניע ונסע.

שרקתי למשי שקיפצה אחרי בעליזות, והלכתי איתה לדירה של נועם. הוא ישב בחוץ, על הרחבה המרוצפת, ושתה קפה עם עוגיות.

"בוקר טוב." האיר לי פנים, "איפה מיקו?"

"נסע, התקשרו אליו מהעבודה ולחצו שיחזור מהר בגלל איזה ישיבה חשובה או משהו."

"אוי, נורא חבל, ומה יהיה עם הטיול לפארק הקישון?"

"ניסע בכל מקרה, אני אבקש את הג'יפ מאבא שלי."

"וניקח גם את הכלבה?" לכסן נועם מבט הססני אל משי שהשתעשעה על הדשא, רודפת אחרי כדור טניס.

"כן, בטח. אני אנהג ואתה תשב איתה מאחורה, ותשמור שהיא לא תקפוץ לנו מהחלון או משהו."

"כן, אבל… אולי עדיף שאני אנהג?"

"אבל אתה לא מכיר את הדרך."

"זה בסדר, אתה תגיד לי לאן לנסוע."

"אבל נועם, אין לך רישיון לרכב לא אוטומטי, ולג'יפ של אבא יש גיר ידני. מה הבעיה? אתה פוחד ממשי?"

הוא הסמיק, "לא." הכחיש, "מה פתאום? אבל היא לא אוהבת אותי, היא כל הזמן מנסה לנשוך אותי."

"היא רק גורה, היא נושכת הכל, זה רק משחק אצלה, קדימה, תן לה עוגייה ותראה איך היא מתאהבת בך מיד."

נועם אחז עוגייה בקצות אצבעותיו, אצבעות דקיקות וענוגות של תלמיד ישיבה, והגיש אותה לגורה השובבה, פושט את ידו הרחק ככל האפשר מגופו. משי חטפה ממנו את העוגייה בהתלהבות, וניסתה ללקק את אצבעותיו. כאילו הוכש על ידי נחש משך מוני בבהילות את ידו לחיקו, וכשהיא התחילה לנשוך את שרוכי נעליו קפץ על רגליו ונס פנימה.

"נועם, בחייך…" הלכתי אחריו, צוחק. "לא יכול להיות שאתה פוחד מגורה ששוקלת בקושי שלושה ק"ג, מה תעשה כשהיא תהיה גדולה?"

"אני לא פוחד ממנה." הכחיש נועם בעיקשות, פתח את הברז והחל לשטוף את ידיו בקפדנות בסבון הכלים. "אני רק… אתה לא תבין." שפשף במרץ את עורו שהאדים תחת המים החמים, "אני פשוט…"

"די לבזבז מים, היא בקושי נגעה בך." הדפתי אותו קלות לאחור, סגרתי את הברז והתחלתי לנגב את ידיו הנוטפות במגבת מטבח. "אתה לא יודע שלכלבים יש פחות חיידקים מאשר לבני אדם?" הוכחתי אותו, "מבחינה היגיינית בטוח יותר להתנשק עם כלב מאשר עם בן אדם."

"לא נכון." ניסה נועם להתרחק ממני, אבל הצלחתי ללכוד אותו בין גופי לבין השיש, ולפני שהספיק לחמוק אחזתי בכתפו ונישקתי אותו על פיו.

"מוני, מספיק! מה אתה עושה? די!" לחש נועם ועיניו התרחבו בבהלה.

"לא די." התעקשתי, כרכתי יד סביב מותניו, ונישקתי אותו שוב, "תחבק אותי." דרשתי.

הוא נצמד אלי לרגע, גופו חמים ורועד כנגד גופי, ומיד התרחק. "מוני, די." התחנן.

"למה די? אנחנו לא עושים שום דבר רע." אחזתי בזרועו כדי שלא יברח, והחלקתי את ידי מחזהו לעבר בטנו, ולמטה מזה. כמו שקיוויתי – זקפה נוקשה פעמה לה שם בשקט מתחת לבד הג'ינס העבה של מכנסיו. "עומד לך, גם לי עומד, תרגיש." נלחצתי אליו. הייתי גבוה ממנו בכמה ס"מ, ומבעד לבד הדק של מכנסי הקצרים יכולתי לחוש את קצה אברו מתחכך באשכי, בעוד הזקפה שלי נלחצת אל רוכסן מכנסיו. "למה אתה לובש ג'ינס עבה כזה?" התלוננתי ופתחתי את מכנסיו, את הכפתור קודם, ואחר כך את הרוכסן. לשמחתי הוא הפסיק להתנגד, לא עזר לי, אבל עמד בשקט, מתנשם ורועד קלות.

את תחתוניו לא הצלחתי לצערי להסיר כי דודתו קראה לו מלמעלה, ולשמע קולה הוא התעשת, הדף אותי בבהלה, רכס את מכנסיו וברח, משאיר אותי חרמן ומתוסכל, נאבק בכוחות עצמי בזקפה מכאיבה.

כמה דקות אחר כך הוא חזר עם צידנית עמוסה כל טוב. "דודה יפה שואלת אם אנחנו רוצים שהיא תכין לנו גם תרמוס עם קפה?"

"לא, תודה. כבר שתיתי קפה." בחנתי את תוכן הצידנית בהתפעלות, "כמה אוכל, הדודה שלך יודעת שאנחנו יוצאים רק לחצי יום?"

"כן, אבל היא חושבת שנהיה שלושה, וחוץ מזה, אתה מכיר אותה, היא תמיד פוחדת שמישהו חס וחלילה יישאר רעב."

"עם כל כך הרבה אוכל? אין סיכוי. טוב, תחליף למכנס קצת יותר נוח כי הולך להיות חם."

"אבל אין לי מכנסיים קצרים."

"בסדר, אני אשאיל לך מכנסים משלי, קדימה, בוא נזוז."

אחרי שהפעלתי עליו קצת לחץ הצלחתי לשכנע את נועם ללבוש מכנסי גלישה שהגיעו עד לאמצע ירכיו הלבנבנות, ולשמור על משי שהסכימה לנמנם בתוך סל קש גדול ומרופד. היא ישנה במשך כל זמן הנסיעה הקצרה בעוד נועם יושב לצידה, פרקי ידיו מלבינים על ידית הסל.

"אתה חייב למרוח קרם שיזוף." הזהרתי את נועם, והחניתי את המכונית במגרש החנייה הריק. ברגע שדוממתי את המנוע הגורה התעוררה והתחילה ליבב. פתחתי לה את הדלת וחיברתי לקולר שלה רצועה ארוכה. "ככה היא תוכל להתרוצץ חופשייה, אבל נוכל להשגיח עליה שלא תלך לאיבוד." הכנסתי לתרמיל שני בקבוקי מים וקצת פירות, והגשתי לנועם כובע ושפופרת של קרם שיזוף. "לעזור לך למרוח?"

"אני אסתדר לבד." הסמיקו פניו הבהירות.

הבטתי איך הוא מורח בקרם את עור ירכיו ושוקיו הבהיר שהיה מכוסה שערות בלונדיניות כמעט שקופות, והתאפקתי בכל כוחי לא לגעת בו.

"אתה לא נמרח?" הבריג נועם בסבלנות את הפקק.

"רק על הפנים והעורף, ואגב, גם לך כדאי." לקחתי ממנו את השפופרת, ומרחתי את עצמי בזריזות רשלנית. עורי שחום מטבעו והשיזוף מהטיול בהודו עוד לא נעלם לגמרי אבל רציתי לתת לו דוגמא טובה, ואחר כך מרחתי בעדינות את עורפו הצר והלבן של נועם שהרכין את ראשו בהכנעה, מניח לי לפלוש באצבעותיי עד לשכמותיו.

ירדנו ממגרש החנייה אל חורשת איקליפטוסים ענקיים שצמחו על שפת הנחל, ומשם פנינו מערבה והלכנו לאט בשביל עפר שהתפתל לצידו של הקישון. הכלבה פיזזה סביבנו, מאושרת וסקרנית, עצי זית צעירים הצלו עלינו מהשמש הקופחת, ושפיריות צבעוניות ריחפו מעל המים, כנפיהן השקופות סובבות במהירות, נוצצות באור השמש.

"בוא נשב קצת לנוח בצל." התיישבתי על סלע גדול ושטוח, ומשכתי את נועם לשבת לצידי. "שים לב לשפיריות, אתה יודע שפרופלור של הליקופטר מחקה את תנועת הכנפיים שלהן?"

"לא, לא ידעתי." השיב נועם בתמימות ילדותית, ונרעד כשהנחתי את כפי על ברכו החשופה. "לא, תפסיק, כולם יכולים לראות אותנו." לחש בבעתה, וניסה לקום.

"אנחנו לבד פה, תרגיע ושב בשקט." פקדתי עליו, וכרכתי את זרועי סביב כתפיו, "תביא נשיקה." דרשתי, מפגין ביטחון עצמי מזויף שלמרבה הפלא שכנע אותו להירגע ולהחזיר לי נשיקה.

אחרי הליכה של כשעה סטינו מהשביל ומצאנו חלקת עשב חבויה מתחת לעץ איקליפטוס עבות. שתינו מים לרוויה, והשקינו גם את משי שהותשה מהטיול הממושך, ונרדמה בצל העץ. נשכבנו לידה, ראשו מונח על זרועי, והתחלנו להתלטף ולהתנשק.

נועם החמוד, בהתחלה הוא היה כל כך תמים ולא מנוסה, הוא לא ידע איך להתנשק ומה לעשות עם ידיו, אבל הוא למד מהר, ונהניתי לראות איך הוא נאבק בפחדיו, מתגבר עליהם ונכנע במתיקות, לעצמו ולי.

אחרי שעה מענגת מאוד של ליטופים ומאבקים, נשיקות ומחאות חנוקות, הוא לא הצליח להתאפק יותר, גמר בכף ידי, השמיע גניחה שכאילו פרצה ממעמקי ליבו, ופרץ בבכי.

"נו, די חמוד, מספיק." ניסיתי לנחם אותו, והצעתי לו חבילה של נגבונים לחים, מבושמים. "הנה, תתנגב, ובבקשה, תפסיק לבכות, לא קרה שום דבר."

"כן קרה." קרצף נועם את בטנו החשופה ואת אברו הוורוד החמוד, "קרה משהו נורא, והכל באשמתך." הטיח בי, מתייפח.

"אבל נועם… נו, די חמוד, אתה פוצע את עצמך, מספיק." הוצאתי מכפו את חופן הנגבונים המעוכים, נישקתי קלות את בטנו ומשכתי עליו את התחתונים. "אני יודע שלימדו אותך ששז"ל זה איום ונורא, ושזה אסור, אבל…."

"אבל מה? כאילו שאותך לא לימדו אותו דבר."

"כן, גם לי ניסו לעשות רגשות אשמה בגלל שפיכת זרע לשווא, והייתה תקופה שבאמת הרגשתי כמו פושע וחוטא, אבל אחרי שהתבגרתי קצת הבנתי מה הם מנסים לעשות, עליתי על המזימה שלהם והפסקתי להתרגש מהטיפשות הזו."

"מזימה? איזה מזימה?" נדהם נועם.

"אתה לא מבין חמוד שאין גבר שלא חוטא בשז"ל? הומו או סטרייט, זה קורה לכולם וזה נורמאלי וטבעי. בלתי אפשרי להתנגד כל החיים לדרישות של הגוף, ודווקא בגלל זה הם דורשים מאיתנו דרישה כל כך לא אפשרית, כדי שתמיד נרגיש אשמים וחוטאים, ככה הם מנסים לשלוט בנו, אבל ברגע שאתה מבין את הראש שלהם ומסרב להרגיש אשם בגלל התפקוד הטבעי של הגוף שלך, גוף שאלוהים ברא, הכל נעשה פשוט וקל יותר."

"מה פשוט וקל? החיים לא צריכים להיות פשוטים וקלים." נהם נועם בזעף.

"הם כן. התורה היא תורת חיים, ומה שהם קוראים שז"ל הוא חלק מהחיים, וזו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה, והניסיון לדכא את היצר הטבעי שלנו הוא מרושע וסדיסטי, ואני לא מוכן להיכנע לזה יותר. אתה מבין מה אני אומר נועם?"

הוא הנהן, "כן." אמר, "אני מבין."

"אז מה דעתך? אני צודק או לא?"

"לא יודע מוני." הוא לקח את בקבוק המים, בירך חרש, ולגם לגימה ממושכת. אחר כך מחה את עיניו הלחות, וביקש שנחזור הביתה כי הוא עייף וכואב לו הראש.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן