דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
12/10/2015
הורי היו אמורים לחזור מהטיול שלהם יומיים אחרי ראש חודש אלול. על פי בקשתם נסעתי לשדה התעופה לאסוף אותם. הטיסה עמדה לנחות בחמש בבוקר וחישבתי שעד שנגיע חזרה השעה כבר תהייה שמונה בבוקר – השעה שבה הייתה משי רגילה לצאת לטיול הבוקר שלה. נועם הבטיח לי שיישן בדירתי, ישגיח עליה ויצא איתה לטיול במקומי.
כמו שתכננתי קמתי בשתיים לפנות בוקר, וכמו שקורה אצלי תמיד התעוררתי דקה לפני שהשעון המעורר התחיל לזמזם. כיביתי אותו וקמתי בשקט להתארגן, במטרה להניח לנועם להמשיך לישון. רגע לפני שפתחתי את הדלת הוא בכל זאת התעורר וקרא לי בקול מנומנם. התנצלתי שהערתי אותו, נפרדתי ממנו בנשיקה ובחיבוק, הזכרתי לו שהמפתח שלו תלוי על הוו במטבח, אמרתי לו לחזור לישון, נעלתי את הדלת במפתח שלי ונסעתי.
למרות חששותיי שאסתבך ואלך לאיבוד הווייז היה דייקן ומועיל והכל דפק לפי התכנון – הגעתי בזמן, מצאתי חנייה והמתנתי בסבלנות להורי. הטיסה שלהם איחרה מעט, אבל בסופו של דבר הם נחתו כמעט בזמן, מצאו מיד את המזוודות שלהם, הפציעו בכניסה כמתוכנן ומיד נפלו על צווארי בנשיקות ובחיבוקים.
"אני מתפלאת שבאת בלי משי." הצטחקה אימא אחרי שבדקה שאני בסדר, לא מורעב ולא חולה, "מה שלומה?"
"מצוין, לא תאמיני כמה היא גדלה. השארתי אותה עם נועם, הוא גם יעשה איתה את הטיול של הבוקר."
"יפה מצידו, מה שלומו? הבנתי שביליתם הרבה זמן יחד."
"כן, ניצלנו את הזמן לטיולים ו… אה… מאוד התיידדנו."
"שמעתי שהוא גם ישן אצלך."
"אהה… כן, נכון. אנחנו… מי סיפר לכם?"
"הדודה שלו, זה קצת הפליא אותה, אפילו הדאיג." התערב אבא בשיחה.
ליבי התכווץ מפחד, "הדאיג?" צייצתי, "למה הדאיג?"
"תחשוב לבד." רטן אבא, ומאחר ולא ידעתי איך להתייחס להערה הזאת השתררה במכונית שתיקה לא נעימה, שתיקה שאימא הפרה אחרי כמה דקות מעיקות.
"מה שאבא מנסה לברר," הסבירה אימא בעליצות מורטת עצבים, "זה… אה…"
"אני רק רוצה להבין מה בדיוק הסיפור אתכם." קטע אותה אבא בקול זועף, "אם הוא היה בחורה אז הייתי מבין, אבל הוא לא, ובכל זאת אתם כל הזמן יחד, ישנים יחד למרות שיש לו דירה פרטית משלו, דבוקים אחד לשני כל הזמן, הולכים יחד לכל מקום, וגם כשהוא לא אתך אתם כל הזמן מדברים בטלפון. מה, אתה מאוהב בו?"
"כן." עניתי בלחש, מפתיע את הורי ואת עצמי, "וגם הוא בי." הוספתי, מתגבר על הפחד המשתק שהתחיל בבטני, והתפשט במהירות לכל גופי.
"אני מבין." אמר אבא במין שלווה מקפיאת דם, ושוב התפשטה שתיקה לא נוחה בחלל המכונית.
"אז אתה הומו?" קטע אבא את השתיקה, "בגלל זה עזבת את הישיבה?"
"כן, אבל לא רק בגלל זה. אני מצטער, אבל אני מרגיש שאני כבר לא מאמין יותר."
אימא התחילה לבכות חרש, ואבא שאל אם זה בגלל המיקו הזה שפגשתי בצבא?
"לא אבא, הוא סתם חבר טוב, אני פשוט… אני אוהב אתכם, אבל אני לא… סליחה אבא, מצטער אימא, בבקשה אל תבכי."
אבא נאנח, אמר שהוא עייף מידי והוא לא יכול לנהל שיחה רצינית על דת ואמונה באמצע הלילה, ובין כה וכה אני בן אדם בוגר והאמונה שלי היא עסקי הפרטי, והוא רק מקווה שגם אם אני לא שומר יותר מצוות אני עדיין אדם טוב.
"אני משתדל מאוד להיות בן אדם הגון אבא." הבטחתי.
"מה הגון? מה זה שייך בכלל? אז מה אם אתה הגון? מה זה יעזור לך אם אף פעם לא תתחתן וכל החיים תישאר בודד, בלי ילדים?" התפרצה אימא, "אחרי שאנחנו נלך לעולמנו אתה תישאר לבד כמו כלב." התייפחה.
"אימא, בבקשה, אני… זה לא שאני לא רוצה להתחתן, אני רוצה, אבל לא עם אישה, ובטח שמעת שכיום גם להומואים יש ילדים, יש פונדקאות ויש…. אני מצטער, הלוואי והייתי יכול לשנות את זה, להיות כמו כולם, אבל אני לא יכול."
"זה בסדר מוני, אנחנו יודעים." הרגיע אבא, "חבל שלא סיפרת לנו קודם."
"רציתי, אבל פחדתי, חשבתי שאולי, עם הזמן… אתה לא כועס עלי?"
"לא חמוד, מה יש לי לכעוס עליך? הרי לא עשית שום דבר רע, אני רק מקווה שאתה נזהר מאוד מוני."
"כן, אבא. אני נזהר."
"יופי, ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני אנסה לנמנם קצת." פיהק אבא, השעין את ראשו על כתפה של אימא, פקד עליה להירגע, ונרדם. כמה דקות אחר כך מחטה אימא את חוטמה, נשענה על אבא ונרדמה גם היא.
המשכתי לנהוג בזהירות, מציץ לעברם מידי פעם, ועד שמונה וחצי בבוקר כבר היינו בבית. בעודי עוזר לאבא להוציא את המזוודות מהמכונית שמעתי מלמטה את בכייה קורע הלב של משי שייבבה כמו תינוקת. רצתי למטה ומצאתי אותה נעולה בדירתי. ברגע שפתחתי את הדלת היא התפרצה החוצה בטיסה, השתינה מתחת לעץ הלימון ואחר כך רצה אלי חזרה וקפצה לחיקי, מייבבת ומתלוננת מרות.
נכנסתי לדירתי וגיליתי שנועם נעלם. לפני שהסתלק הוא סגר את דלת חדר השינה ולקח את שקית הזבל מהמטבח ככה שמשי לא הצליחה לעשות נזקים רציניים. אספתי עם מגבת נייר את גוש צואת הכלבים שהיא השאירה ליד דלת הכניסה, החזרתי לסלסלה שלה את השמיכה שהיא גררה לסלון, ונכנסתי לחדר השינה, מחפש הסבר להיעלמותו. הבחנתי מיד שהוא לקח את כפכפיו, ואת כובע המצחייה שלו שהיה תלוי על הקולב מאחורי הדלת, וכשפתחתי את מגרת ארון הלילה בצד שלו כדי לבדוק אם הוא לקח את תיק התפילין שלו מצאתי במקום תיק הקטיפה הכחולה הרקומה בחוטי כסף את המכתב שהשאיר לי.
שלום מוני
אני מצטער שלא הספקתי לטייל עם משי. מה שקרה זה שבחמש לפנות בוקר קיבלתי טלפון דחוף מאימא. אבא הרגיש לא טוב באמצע הלילה, והיא הזעיקה אמבולנס. מתברר שהוא קיבל התקף לב והכניסו אותו לצנתור דחוף. הערתי את הדוד והדודה ובעוד דקה אנחנו נוסעים יחד לבית החולים הדסה. אני לא יכול להאריך יותר כי אנחנו ממהרים. מקווה שמשי לא תעשה יותר מידי נזקים.
להתראות, נועם
עליתי חזרה למעלה לבית ההורים, משי מדדה בעקבותיי, וסיפרתי להם שנועם והדודים שלו נסעו לירושלים כי אבא של נועם מאושפז עם התקף לב.
"זה נורא ואיום, תמסור לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה." אמר אבא, נאבק בפיהוק אדיר שכמעט קרע את לסתותיו.
"גם ממני!" צעקה אימא מהמקלחת, ופתחה שוב את הברז.
"טוב, אני רואה שאתם הרוסים מעייפות, לכו לנוח, אני הולך לטייל עם משי, להתראות בערב." הסתלקתי עם הכלבה, לופת את הנייד שלי בידי, בודק אותו באובססיביות כל כמה דקות, אך לשווא, נועם לא היה זמין ולא ענה למסרונים שלי.
עד ששמעתי ממנו עברה עלי יממה מהגיהינום, לא הצלחתי לישון, לא לנוח ולא להתרכז במשהו. היחידה שהצליחה לנחם אותי מעט הייתה משי המתוקה שחשה בחושיה הכלביים שאני עצוב ומודאג, וניסתה לשעשע אותי ולהצחיק אותי כמיטב יכולתה.
הדודים של נועם חזרו הביתה רק למחרת בערב, וברגע שירדו ממכוניתם הסתערתי עליהם בדרישה להסברים. הם הביטו בי בקרירות חמצמצה, וסיפרו בקצרה שאבא של נועם עבר בהצלחה את הניתוח, והוא מתאושש עכשיו בטיפול נמרץ בהדסה.
"ומה עם נועם, מתי הוא חוזר?" שאלתי, "התקשרתי אליו מליון פעמים, למה הוא לא עונה לטלפון?"
"אסור לדבר בנייד בטיפול נמרץ." השיב הדוד ביובש, נועץ בי מבט נוזף.
"נועם יישאר עם ההורים שלו כל זמן שהם יהיו זקוקים לו." הוסיפה הדודה בפסקנות, "ועדיף שתפסיק להטריד אותו, הוא עסוק מאוד עכשיו, שלום." סגרה את דלת הבית בפרצופי ההמום.
חזרתי הביתה כועס ועצבני. "אני נוסע אליו, אני חייב לראות מה איתו." אמרתי לאימא אחרי שסיפרתי לה איך התנהגו אלי הדודים של נועם.
"הם כנראה יודעים עליכם." הסיקה אימא באנחה, "תראה חמוד, אני מבינה שאתה מודאג וכועס, אבל לדעתי…"
"לא." הפסקתי אותה, "את לא מבינה אימא, אני פשוט חייב לראות אותו."
"ומה תעשה אם הוא יגיד לך שהוא שינה את דעתו, שהוא לא רוצה יותר להיות הומו, שהוא רוצה לחזור להיות דתי?"
"את לא קולטת שהוא אף פעם לא הפסיק להיות דתי." התרגזתי על אימא, "ושהוא לא יכול להפסיק להיות הומו, זו כל הבעיה שלו."
"ושלך לא?"
עצרתי לחשוב לרגע, "לא, שלי לא כי אני כבר לא דתי, ואגב, בדיוק כמוהו גם אני לא רוצה להיות הומו, אבל לצערי אין לי ברירה." הושטתי יד ללטף את כתפה, "את מבינה אימא?"
"אני חושבת שכן." ענתה אימא בעצב, ולמרות מחאתי נתנה לי כמה שטרות של מאה ₪, רק ליתר ביטחון.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il