לא, זה לא זה – פרק יא'

22/10/2015

כל השבוע אמרתי לעצמי שאין לי חשק, ואני בכלל לא טיפוס של מסיבות, וגם אם הייתי, מה הטעם ללכת בלי בן זוג? רק כמה שעות לפני המסיבה שיניתי את דעתי, פתאום החלטתי שאסור לי להיכנע לדיכאון, התלבשתי יפה והלכתי למסיבה, נחוש לשבת בצד, לא לשתות ולא לרקוד, ובטח לא להסתכל על בחורים. הצלחתי לעמוד בהחלטתי עד שעידן זינק עלי בהתלהבות, חיבק, נישק ומשך אותי לרקוד איתו ועם בחורה דקיקה וחייכנית אחת שהוא הציג בפני כאדווה – החברה הכי טובה שלו.

"אדווה היא הנפש התאומה שלי." השתפך, "היא יודעת עלי הכל." הצהיר, ואז נופף לו מישהו מהצד השני של האולם, והוא נופף לו חזרה, צלל בחדווה לתוך ההמון ונעלם, משאיר אותי להסתדר לבד עם נפשו התאומה.

"גם את לומדת בטכניון?" שאלתי את אדווה בביישנות.

היא חייכה, "כן, הנדסת מזון, ואתה?"

"כימיה, אני חושב, אני עוד לא בטוח ש… אני לא בטוח בכלום."

"אני מקווה שאתה בטוח בזה שאתה בעניין של בנים, כי לעידן יש קראש היסטרי עליך."

"באמת?" הסמקתי, "אבל נפגשנו רק פעם אחת."

"פעם אחת זה מספיק." הצטחקה אדווה, "אבל אל תיקח את זה יותר מידי ללב, אף קראש לא מחזיק אצלו מעמד יותר מידי זמן, בעוד חודש חודשיים הוא יידלק על מישהו אחר."

"הבנתי," הנהנתי, מחייך במבוכה, "אז… אהה…" רציתי לברר מה בדיוק טיב הקשר שלה עם עידן, אבל לא הספקתי כי עידן חזר, נלהב ומחייך, והציג בפני עוד כמה בחורים שהיו שייכים לדבריו לתא הגאה בטכניון.

"יש תא גאה בטכניון?" תהיתי בתום לב.

"בהחלט." השיב לי בחור רזה וממושקף אחד, "אנחנו מארגנים טיול לכרמל בסוף השבוע הבא, רוצה לבוא?"

"בטח שהוא רוצה." כרך עידן יד מגוננת על כתפי, והוסיף נשיקה, "אז מה החלטנו? איפה נעשה את הפיקניק, בחניון נחל כלח או בחניון רקפת?"

"לדעתי עדיף בחניון חורשת הארבעים." הערתי, נזכר בצער שלא הספקתי לטייל עם נועם ומשי בכרמל כמו שתכננתי, והוספתי שאני יכול להשאיל מאבא שלי את ג'יפ שיש בו מקרר קטן, ואם יש צורך אוכל לנדב גריל משוכלל.

"אחלה!" זרחו הפרצופים הידידותיים סביבי, מקילים בנוכחותם את משא הבדידות והצער שהכביד על ליבי מאז שאיבדתי את נועם.

חצי שנה אחר כך פסעתי במצעד הגאווה החיפאי, נושא דגל ענק, וסביבי הולכים כל חברי לתא הגאה, ושוב, כמו שקרה לי כמעט מידי יום, חשתי נקיפת צער על העדרו של נועם מחיי. הוא היה נהנה כל כך מהלימודים בטכניון, ומהפעילות בתא הגאה. הייתי בטוח שהוא היה פורח באווירת החברות הנעימה ונטולת הפוזה ששררה אצלנו, מהפיקניקים ומהטיולים, ובטח היה עושה חייל בלימודים. נפרדנו בשלהי הקיץ שעבר, עברתי חורף שלם בלעדיו, עוד מעט האביב מגיע לקיצו ושוב מתחיל להיות חם, ועדיין לא שמעתי ממנו מילה, והכאב על הפרידה החטופה והעלובה שלנו עדיין מעיק עלי.

מה לא עשיתי כדי להתקדם הלאה ולשכוח אותו? שקדתי ברצינות על לימודיי, ועם זאת לא נמנעתי ממסיבות ומבילויים, הייתי פעיל חרוץ בתא הגאה ואף מסטוצים לא משכתי את ידי. בשיא החורף, אחרי מסיבת חנוכה עליזה במיוחד, התחלתי אפילו לקיים זוגיות מהוססת עם קובי – סטז'ר לרפואה שעמד על סף יציאה מהארון.

חיבבתי אותו מאוד, והמאמץ שלו להפסיק לחיות בשקר, לא לפחד ולהתבייש בעצמו נגע מאוד לליבי. תמכתי בו, ועודדתי אותו, והבטחתי לו שיוכל לבוא לגור בדירתי עם חלילה הוריו יזרקו אותו מהבית. למרבה השמחה זה לא קרה, אחרי שהוא אזר עוז לגלות להם את סודו הם חיבקו אותו באהבה והבטיחו לו שהם מקבלים אותו כמו שהוא ויאהבו אותו גם אם לא יתחתן ויביא להם נכדים כמו אחיו הגדולים. כמה ימים אחר כך הוא נפרד ממני, לא לפני שהודה לי על התמיכה, והסביר שזה לא אני, זה הוא, ועכשיו, אחרי שיצא מהארון הוא פשוט חייב את זה לעצמו. יום אחר כך פתח לו פרופיל באטרף ופצח בהילולת סטוצים ומסיבות פרועה שנמשכת עד עצם היום הזה.

עידן ואדווה, חברי הטובים והקרובים ביותר בטכניון, היו מלאי אהדה, ובעצה אחת עם מיקו עשו כל מאמץ לעודד אותי ולהסיח את דעתי מהפרידה. לפליאתם הרבה הם הצליחו בכך להפליא – בלי יותר מידי כאבי לב התגברתי בקלות על הפרידה מקובי, וכשנפגשנו במסיבה שנערכה לכבוד חופשת האביב לחצתי בחמימות את ידו, הוספתי אפילו נשיקה על לחיו, ואיחלתי לו בכנות כל טוב ובהצלחה.

אדווה ועידן התפעלו מקור רוחי, ושיבחו בכל פה את התנהגותי. "ככה צריך להתנהג עם אקסים, בקוליות גמורה." הכריזה אדווה, וסיפרה לנו בפעם המאה איך ברחה ממסיבה בגלל שהאקסית שלה הופיעה בה עם מישהי, ואיך בכתה אחר כך כל הלילה וקמה בבוקר עם עיניים נפוחות ואף אדום. "אתה בטח לא תבכה הלילה." התפעלה ממני בשמץ קנאה.

"לא, בטח שלא." חייכתי בשחצנות, אבל בסתר ליבי ידעתי שהתנהגותי נובעת מאדישות, לא מאומץ, ושאם הייתי נפגש עם נועם הייתי מתנהג לגמרי אחרת. לא הייתי נשאר קר רוח ובטח שלא מחייך, אבל כמובן שלא היה לי סיכוי לפגוש בו בטכניון, או בכל מקום אחר בו נהגתי לבלות. נועם היה בירושלים, לומד בישיבה של הרב הפסיכולוג דוד בן ישי, בטח מאורס, אולי כבר נשוי. משפחת ברקוביץ, הדודים שלו, שכניהם של הורי, שמרו על שתיקה מסתורית בנוגע אליו, ולאימא לא היה נעים לחטט.

מיקו היה היחיד שידע משהו על הכאב הסודי שלי. "כמה זמן עובר עד שמתגברים על מישהו?" שאלתי אותו ערב אחד, כשחזרנו יחד, שיכורים מהתחת אחרי שבילינו בבכורה של ליין מסיבות גברים חדש, שהיה משעמם וצפוי בדיוק כמו הליינים הקודמים בהם היינו.

"המומחים אומרים שזה חודש אבל על כל שנה של זוגיות." גילה לי מיקו את הנוסחה.

"אבל מה אם היינו יחד רק שלושה חודשים, ואני לא מפסיק להתגעגע למרות שעברה כבר שנה?"

הוא סקר אותי במבט חומל, "נועם?"

"כן."

"לא שמעת ממנו שום דבר מאז?"

"אפילו לא מילה, והדודים שלו מתחמקים כששואלים אותם מה שלומו, אולי הוא כבר נשוי, לך תדע?"

"מה שאתה צריך זה להתאהב בבחור חדש."

"אני מנסה, למה אתה חושב שאני מגיע לתל אביב בשיא הקיץ, והולך לבזבז את הזמן והכסף שאין לי בכל המסיבות המשעממות האלה?"

"בחייך, אי אפשר לפגוש בחורים במסיבות, כולם עסוקים מידי בעשיית פוזות, וגם אם תפגוש בן אדם סביר לא תוכל לדבר איתו כי הרעש חזק מידי."

"אז איפה אפשר לפגוש בחורים, באטרף?"

"חס ושלום, כולם שם מטורפים עם קבלות, מניאקים אחד אחד."

"אז איפה מיקו?"

"מאין לי לדעת? אתה חושב שהייתי מבזבז זמן באטרף ובמסיבות אם הייתי יודע?" גיחך מיקו בעליצות שיכורים.

"מצחיק מאוד." הזעפתי פנים, בניגוד אליו לא הייתי מספיק שיכור למצוא משהו מצחיק במצב כפי שהוא תיאר אותו.

"נו, די." ניחם אותי מיקו, "אתה לפחות התאהבת פעם אחת, ואהבו אותך חזרה, היו לך כמה חודשים מאושרים, יש כאלה שאפילו זה לא היה להם."

"כן, כן, שמעתי על זה, עדיף לאהוב ולאבד במקום לא לאהוב בכלל." קצרה רוחי, "אני לא בטוח שזה נכון, עברה כבר שנה ואני לא מצליח לשכוח אותו, זה כמו פצע בלב שמסרב להתרפא, לא משנה מה אני עושה, זה כואב גם כשאני מבלה ואמור להיות מרוצה מהחיים. הגעגועים אליו פשוט לא עוברים, החיסרון שלו מציק לי גם כשאני אמור להיות בשיא השמחה והכיף. לפעמים אני חושב שעדיף שהוא היה מת, הייתי מתאבל כמה שצריך וממשיך הלאה, אבל כל זמן שאני יודע שהוא מסתובב בעולם, מדבר ומחייך ונוגע באחרים… סליחה, באחרות, כי בישיבה בטח כבר ריפאו אותו מלהיות הומו, אני רוצה לצרוח ולבכות ולהרביץ למישהו…." הכנסתי אגרוף לקיר ודמעות של כאב עלו בעיני, דמעות שרק עכשיו, כשהייתי שיכור, הרשיתי לעצמי להזיל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il