לב של לסביות

09/01/2011

"תורידי את החולצה" הוא אמר לי. "קדימה! אחת, שתיים! אין לי את כל היום. יש לי מטופל אחר עוד חצי שעה. זה יום קשה, תעשי לי טובה."
צייתתי לפקודתו והתפשטתי באיטיות.
"בינתיים תספרי לי קצת על עצמך. כמה זמן היית בקשר?"
"שנתיים וחצי."
"שנה וחצי ביחד זה לא מעט זמן." הוא פיהק. "וכמה אהבת את החבר הזה שלך?"
זה לא היה הזמן לתקן אותו. איך אני בכלל יכולה להתחיל להסביר לו? אהבה, שנאה, כעס, תקווה, רגעי שיא, מפלות, הכל היה לנו בשפע. אבל אף פעם לא חשבתי שנפרד, שאני ארגיש דחויה כל כך ושאפילו לא יהיה לי אצל מי להתנחם. הפגיעה הייתה גדולה מדי. רק עצם הניסיון להזכר היה פותח מחדש את הפצעים שלי ומשאיר אותי חסרת אונים.
הוא הניח את ידו על החזה שלי והחל למשש, חודר לפרטיות שלי באותה קלות שהיה מעביר להב מנתחים דרך העור. הוא כחכח בגרונו וסידר את משקפיו הקטנות על קצה אפו. "יש לך שבר לב רציני. אפשר לראות את הבליטות ממש. זה אומר שיש רק פיתרון אחד."
"ניתוח?" החשש הגדול שלי התגשם?
"לא. אין צורך בניתוח. אני רושם לך אנטיביוטיקה שיכולה לעזור. חוץ מזה כל מה שאת צריכה לעשות זה להפסיק להתרועע עם גברים. הלב שלך לא יעמוד בעוד פרידה."
"אני בטח יכולה… לפחות קצת. חברה שלי עינת יעצה לי את ההפך, לעבור הלאה, לא להתבוסס בדם של קשר שמת."
"את לא מתבוססת. את מתנקה." הוא הנחית את החותמת שלו בצורה חד משמעית על המרשם. "החברה הזו שלך היא דוקטור?"
"למען האמת כן, ד"ר למיניות ויחסים בין אישיים."
"אבל היא רופאה?" הוא שאל בהרמת גבה.
"לא."
"אז תקשיבי לד"ר שלך. הוא יודע מה טוב בשבילך."
"ומתי אני אוכל לחזור לשוק האהבה?"
"אף פעם. הוא הכה בשולחן, מעצים את המכה במקום לרכך אותה. "אם את רוצה לחיות תפסיקי להתראות עם גברים."

"אז הוא אמר שאת לא יכולה להיות עם גברים. הוא אמר משהו לגבי נשים?" עינת השתרעה לידי על הספה כמו חתולה מפונקת וגלגלה את עיניה.
"את יודעת שהוא התכוון לזה."
"מה שאני יודעת זה מה שאת סיפרת לי שהוא אמר."
"הוא לא יכול היה לדעת שאני לסבית."
"לא נראה לי שהוא יודע שום דבר על לסביות. למה את מקשיבה לו בכלל?"
"כי הוא רופא, לא פסיכולוג ולא יועץ זוגיות. את לא מבינה שזה עניין בריאותי ולא עניין רגשי. הלב שלי בסכנה והבריאות קודמת לכל."
"רק לבריאות שלך אני דואגת, מותק. לבריאות של חיי המין שלך."

עינת לא הייתה היחידה שניסתה לשכנע אותי, אבל אני התמדתי בהתנזרות שלי. התרחקתי מכל בחורה שרגשות נצנצו כלפיה ובעיקר התחמקתי מחברתן של נשים שמנות, בגלל שגזרה עבה ממיסה אותי בקלות. נלחמתי ביצר המיני שלי ובצרכי הקרבה שלי כמו סמוראית מיומנת כשהערך המנחה שלי הוא משמעת עצמית.
היו לי ספקות כמובן. כשלא יכולתי להתאפק הייתי מחפשת מיטה חמה למשך הלילה. בבוקר הייתי נעלמת. הצבתי את החומות שלי ושמרתי על עצמי מכל משמר, מסיימת את הקשרים במהירות לפני שאספיק להתאהב.
זה לא היה קל. ההתמקמות בדירה חדשה משל עצמי והתקנת הרהיטים, הרגישו תפלות, במיוחד כשידעתי שאף זוג נעליים חוץ משלי לא ימרח בוץ על הרצפות ואף גב לא ישאיר את חומו על הסדינים.
הגעגועים לעבר היו מציפים אותי כשהייתי מתיישבת לקרוא ספר על הספסל שבו מרים, החברה הראשוונה שלי, שאלה אותי אם אני נמשכת לבנות. אמרתי לה שאני לא יודעת, למרות ששתינו ידענו שאנחנו מאוהבות ובמשך זמן רב היינו ביישניות מכדי לעשות את הצעד הראשון.
"אז אולי אם תנסי תדעי," היא אמרה לי.
אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להסחף. הייתי נועלת את הרגשות שלי ומפנה את מחשבותיי לכיוון אחר.

עד שהתמוטטתי ללא שום סיבה ביום רגיל באמצע מסע שופינג בקניון. רגע אחד עמדתי יציבה כמו פסל, מחייכת לעצמי חיוך מתגרה במראה וברגע הבא צללתי לתוך גלים של כאב שהתפשטו ממעמקי ראשי.
מישהו צעק שעברתי התקף לב ואני רציתי להגיד שזה לא יכול להיות. אני רק בת עשרים ושש. אבל לא מצאתי את הכח לדבר.
התעוררתי בחדר המיון ושוחררתי עוד באותו היום כשהרופאים אמרו שהכל תקין. אך כדאי שאשים לב להרגשות חריגות. איבדתי את ההכרה מסיבה לא ברורה .
כמובן שהלכתי לרופא המשפחה היקר שהציל את חיי לקבל חוות דעת אמינה יותר. אחרי הכל הוא כבר הכיר אותי טוב וידע איך לטפל בי.

היד שלו שוב גיששה לאורך החזה שלי.
"עדיין יש לי בליטות משברון לב?" שאלתי אותו.
הוא יישר את משקפיו שכמעט זלגו מעבר לקצה אפו והביט בי בתמיהה "שברון לב? הלב הזה לא חווה אהבה כבר הרבה זמן. הוא מתנוון. בת כמה את?"
"בת עשרים ושש."
"עשרים וחמש ועדיין לבד? זה לא טוב, את צריכה למצוא לך בחור טוב. הלב שלך יתנוון אם לא תזרימי לתוכו קצת חום. את צריכה קצת התרגשות, אדרנלין. אני רושם לך תרופה להתאהב, לפגוש גברים כמה שיותר."
"את יכולה ללכת." הוא אמר כשראה שנדבקתי לכיסא.
"חכה רגע! לא סיימנו! לפני שנתיים אמרת שאסור לי לאהוב ושזה לכל החיים. איך אתה פתאום משנה את דעתך?"
"אני אמרתי?!" הוא שאל כמו ילד פגוע. "טוב, אני אבדוק." הוא תקתק במקלדת שלו ואז אמר, "נכון, צדקת. אסור לך לראות גברים. זה מה שאמרתי. אז גם את צדקת וגם אני צדקתי."
"אבל זה ההפך ממה שאמרת לי עכשיו, שאני צריכה להתראות עם כמה שיותר גברים."
"כן, זה נכון," הוא אמר בילדותיות כאילו שהסתירה שהצגתי בפניו פשוט תעלם. "אפשר להגיד שאת צריכה לבחור בדרך האמצע." הוא נראה מסופק משמצא פיתרון. "את צריכה קצת לפגוש גברים וקצת להתנזר מהם. אבל בשום אופן אל תמנעי גם מפגישת גברים וגם מהתנזרות מהם כי אז הלב שלך יתנוון וגם ישבר. אני רושם לך להפגש עם כמה שיותר גברים ולא לאהוב בכלל."

היום אני פועלת רק לפי מה שאני מרגישה. רופא סטרייט לא מבין בלב של לסביות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il