לגמור כמו טובה

29/10/2015

הגוף של טובה הכין את עצמו לקראת הבכי. היא הרגישה איך הוא נאסף לתוך עצמו, נהדף החוצה ונחנק.

 1.

טובה נכשלה בניסיונותיה להיכנס להריון. שנים שניסתה וזה לא עבד. בהתחלה הם חשבו שזה עניין של שנתיים שלוש, ושזה יצליח, אבל הניסיונות החוזרים נהפכו לקו הסיום.
בסוף התייאש. אמר לה שהוא מצטער. שהוא אוהב אותה באמת אבל אין דרך אחרת בשבילם. הם ישבו בחצר של ההורים שלו כשזרק אותה, מתחת לעץ התאנה, והוא אמר, אין דרך אחרת, אין דרך אחרת.

האיש שחיה איתו כמעט עשר שנים באותו הבית היה עדין, וג'נטלמן, ומתחשב, ואפילו המילים רך, רכרוכי, רכיכה – טובה הייתה לקטורית בהוצאה לאור ואהבה ללהטט במילים – מילים הלמו אותה.
לפעמים ישבו במטבח והוא הרצה לה על כל מיני נושאים. לרוב דיבר על גיאולוגיה ועל אסטרונומיה. הוא נהג להשעין את גופו הרזה והגבוה על השיש, וטובה הייתה מסתכלת עליו וחושבת לעצמה – איזה שעמום, והוא היה שואל, מה יש, טובה, מה את זוממת? והיא הייתה מחייכת לעצמה ובלילה טורפת אותו.
ככל שעברו השנים, כך הכבידה עליו יותר. גם לפני כל זה הייתה אגוז קשה, אבל הכישלונות שלה הפכו אותה מאגוז קשה לאבן. בחודשים האחרונים שלהם הרצאות ההעשרה שלו נפסקו ובמקומן הגיעו שתיקות ארוכות, כאילו הבין סוף סוף עם מי יש לו עסק. בשבועות שלפני השיחה דבר לא החזיק את התקשורת ביניהם, חוץ ממשפט אחד שחזר ואמר לה, שהיה כמו הבטחה כמוסה – אנחנו נצטרך לדבר, טובה. וטובה אמרה, כן, בסדר, והקפידה לא להיות איתו בארבע עיניים ליותר מכמה שניות.
והוא הצליח ללכוד אותה בסופו של דבר ביום שבת חמסיני, שבישר את תחילת האביב.
זה היה בבית של ההורים שלו. רק שניהם באו לבקר. מירה, אחותו הקטנה, לא הגיעה הפעם. ההורים שלו אירחו אותם בזמן ארוחת הצהריים, אבל מיהרו לצאת בטענה שהם יוצאים לבקר זוג חברים, והפצירו בהם להישאר כמה שהם צריכים.
ככה נשארו לבד, יושבים זה מול זו מסביב לשולחן. הגרוגרת שלו רעדה תחת מבטה.
"אני… אולי נצא רגע החוצה בעצם?"
"תקשיב, תעשה את זה איך שאתה רוצה."
הם קמו והיא הניחה לו להוביל. אחרי שסגר את דלת הבית הלך לחצר, והיא בעקבותיו. מחשבה מצחיקה עלתה בה – אם הייתה רוצה, היה ביכולתה לחנוק אותו בלחיצה קטנה. לבסוף התיישב על אחד משני כיסאות העץ, מתחת לעץ התאנה הגדול. הרוזמנים התגאו מאוד בעץ הזה שלהם, ומדי פעם הביאו להם תאנים בשלות, שייקחו הביתה. היא נותרה עומדת, וחבקה את הכיסא בתנועה אדנותית.
"את בטח יודעת על מה אני רוצה לדבר איתך."
"תעשה לי טובה, דבר מהר."
"אני מבקש שלא תעשי את זה מסובך… טוב, בעצם את יכולה לעשות מה שאת רוצה. את צודקת. אני מקווה שאת מבינה שאין דרך אחרת. ככה אני מרגיש, שאין דרך אחרת חוץ מלהיפרד."
טובה בהתה בו.
"אני אוהב אותך, אני חושב שאני לא צריך לומר לך את זה, שאת יודעת, אבל אין דרך אחרת. אין דרך אחרת. אני מנסה לחשוב עלינו, על השנים הראשונות, וזה לא כמו עכשיו, זה לא רק בגלל… את יודעת שזה לא רק בגלל ההיריון. זאת אומרת, לא רק בגלל שאין היריון. אני לא מרגיש שזה טוב לי, אני לא מרגיש שזה טוב לך אפילו, אולי רק ההתעללות בי קצת מלהיבה אותך, אם אפשר לקרוא לזה ככה, לא שאני מאשים אותך בהתעללות, זה רק דרך לקרוא לזה, אבל אולי… את בסדר?"
הוא הסיע את היד שלו הלוך ושוב בתוך שיערו המלא והביט בה במבט מלא חמלה.
איש לא הביט בה בחמלה כזו מעולם. אפילו לא בתחילת הקשר שלהם, כשאסף את ראשה הקטן אל חיקו והקשיב.
"אני אשאיר לך את הבית, מצאתי כבר מקום אחר. ואני מקווה שהבנת. אם לא, את תמיד יכולה להתקשר אליי, את יודעת ש…"
"תפסיק."
הוא הביט בה המום, כאילו חטף סטירת לחי. טובה נראתה לו כמו ילדה שמתקשה לקום לבית הספר בבוקר יום חורף. היא ניסתה להביט בו אבל לא ראתה אותו מרוב שהכול היה עכור.
כשניגש אליה בצעד כושל ראתה שהוא מתכוון לחתום את השיחה בחיבוק, ונכנסה לתוך הבית בצעדיה הזוויתיים.

2.
השנים עברו, וטובה ביחד איתן. פגשה גברים והתנתקה מהם. חצתה גילאים שפעם נשמעו לה כמו גילאים של זקנות, מבלי להתרפק על השנים שעברו. מדי פעם, אחרי העבודה, העשירה את החיים בכל מיני פעילויות.
טובה אהבה במיוחד את חוג הפיסול בעירום, אבל גם סדנת הבישול האסייתי הייתה נחמדה בדרכה.
היא חשבה שככה זה יימשך. עבודה, וקורסים, וסדנאות, ואוכל, ונסיעות לחו"ל, וצלליות של אהבות, וקצת חברים וחברות. החיים לא הטרידו את טובה מאז הפרידה.
היא שמעה שהוא עבר לגור בכפר סבא אחרי הפרידה, וכך התאפשר לה לא לראות אותו יותר. ובכל זאת, כשהלכה ערב אחד בטיילת עם האוזניות הגדולות שלה, ראתה אותם פתאום. משפחה של שלושה אנשים  – אבא, אימא וילדה.
היא הסתובבה אחרי שחלפו על פניה, וסקרה אותם בחטף. אותו לא הספיקה לראות בכלל. הוא אחז בכף ידה של הילדה שלו, ואשתו השתרכה מאחור. במבט מהיר נראה לה כמו עצמו, אבל אולי משהו בפניו בכל זאת השתנה והתבגר. היא לא לגמרי הספיקה לראות.
לאשתו היה שיער ארוך וחלק, שלא כמו השיער הקצוץ שאיתו הסתובבה טובה כבר כמה שנים. היא גררה רגליים תוך כדי הליכה, וטובה ניחשה מה יקרה כשיחזרו הביתה – היא תשב על הספה ותצפה באיזו טלנובלה בזמן שהוא יעשה לה ולילדה חביתה וסלט.
טובה המשיכה ללכת לאורך הטיילת עם האוזניות שלה. בדרך כמעט התנגשה באיש זקן אחד, שהדף אותה.
"מה זה, תסתכלי לאן את הולכת."
"תודה על העצה. שיהיה לך יום טוב."
אבל היא הבינה שהוא דווקא צודק, שבאמת אינה יודעת לאן היא הולכת.
היא הורידה את האוזניות. רק עכשיו קלטה כמה התחממו האוזניים שלה. רוח קלה ציננה אותה, וריח של חוף מילא את נחיריה, וקולות של צחוק, ושל ביחד, נכנסו לה לתוך הלב.
טובה רצתה באותו הרגע שיהיה לה כלב, כלב לברדור חכם וטוב.
היא הלכה עוד שלוש מאות מטרים והתיישבה על ספסל. אם היא כל כך בודדה אפשר ללכת לבקר את אימא בדיור המוגן שלה בטבריה. היא בטח תשמח. אבל לא, זה לא יעזור. זה לא מה שהיא מחפשת.
לא צריך לחשוב עליו כל כך הרבה רק בגלל שנתקלה בו היום. פשוט היה משונה לראות אותו. זה הדבר שהיה לה קשה. וזה בסדר, זה יעבור לה. מחר כבר תהיה עסוקה במשהו אחר.

טובה קמה והמשיכה ללכת. כבר לא היה לה כוח לשים אוזניות. בלי יותר מדי מלל פנימי נזכרה בילדה שלו.
היא הלכה עם אבא שלה יד ביד, ופטפטה איתו בעליצות. השמש הזהיבה את שיער הנחושת שלה.

3.
טובה כיבתה את האור ונשכבה במיטתה, עירנית. מעל ומתחת לסדין נותרו פירורי עוגיות שנשנשה במיטתה במהלך היום.
המון אור חדר לתוך החדר מתוך החלון הפתוח. הבעיה היא שלא אהבה לסגור את התריס. אהבה להרגיש את הרוח. ומוקדם מדי להפעיל מזגן. בסך הכול חודש מאי, מה מזגן עכשיו.
היא הסתובבה במיטתה לכל הכיוונים, הלוך ושוב. פקחה עיניים וסגרה. כשהבינה שהיא בכלל לא עייפה, הדליקה את האור ולקחה לידיה איזה ספר, בתקווה שהמילים יתישו אותה.
אחרי כמה עמודים של קריאה התעייפה. היא הניחה בצד את הספר, הלכה להשתין, כיבתה את האור, נשכבה במיטתה ונרדמה.
והתעוררה אחרי שלוש שעות מנביחה אקראית של כלב.
בהתחלה נשארה לשכב במיטה על הגב. טובה שאלה את עצמה מי ער כמוה כרגע, והיה לה ברור שאף אחד, שזאת רק היא. הרבה זמן חשבה לדבר עם המנכ"ל של ההוצאה, לומר לו שהיא חושבת שהיא מתאימה למשרה בכירה יותר. אבל בכל פעם עצרה את עצמה כי היה ברור לה שהיא בעצם לא רוצה את זה. שהיא לא אוהבת את זה מספיק, את כל המילים והטקסטים האלה. אז עכשיו להתקדם הלאה? עבודה מטופשת מצאה לה – ללוות את הניסיון הנואש של הכותבים להתקבל, להשמיע את קולם, כאילו יש בעולם מספיק אנשים שיודעים לקרוא.
כשהתחילה לעבוד בהוצאה הייתה ניגשת לעבודה בחדוות עשייה משונה, שילוב בין הרצון לחרוץ גורלות לבין הרצון לדעת אילו סיפורים יש לאנשים לספר. במהרה התברר לה שאין כל קסם בלסמן לכותבים את הדרך החוצה, ושלמעטים בלבד יש יכולת לספר את הסיפור שלהם. אפילו הסיפורים הטובים באמת, אלו שקראה במסגרת עבודתה ומחוצה לה, הפסיקו לעניין אותה בשלב כלשהו. העיניים שלה התעייפו מרוב קריאה. ולמרות הכול, טובה חשבה שתצטער אם נוגה תתקדם. היא צעירה ממנה בשש שנים, זה לא צחוק – ואם היא תתקדם זאת תהיה עדות סופית לכך שהיא עצמה מאוד לא מתקדמת בעבודה שלה. הרגיזה אותה, נוגה הזאת – מילא אם היא הייתה רק אימא לשלושה ילדים, אבל גם זה וגם לבנות קריירה? אי אפשר הכול. טוב, אז מה אם יש לה שלושה ילדים, אם זה מה שהיא רוצה אז יופי. טובה לא הבינה למה היא לא מצליחה לישון – בשביל מחשבות על עבודה היא לא צריכה את אמצע הלילה, יש לה את כל היום בשביל להיות מתוסכלת מהדברים האלה. היא שלחה יד והביטה בשעון של הפלאפון בהפתעה – חמש ורבע.
היא דשדשה למטבח והכינה לעצמה כוס תה. כשישבה ליד השולחן, חבקה בכף ידה את הספל והמתינה בסבלנות שהמשקה יצטנן. בתחילת השתייה הרגישה איך היא הולכת ונרגעת, כמעט מתעגלת מרוב רוגע; עיניה נעצמו ברוך. כשפקחה אותן שוב, אחרי דקה, התנערה והלכה במהירות למטבח, שם הניחה את הספל בכיור בצליל חבטה.
טובה חזרה לחדרה, שם הדליקה את המחשב הנייד. באמצעות חיפוש מהיר ראתה איפה הוא מתגורר עם אשתו ועם הילדה. היא גילתה, תוך כדי כסיסת ציפורניים, שליד הבית שלהם יש בית ספר יסודי סמוך.
למרות שנשכבה במיטתה שוב, לא הצליחה להירדם. פתאום הרגישה את הגוף שלה. כמה היא רזה. כמו נער. מה לא הייתה עושה בשביל להתחלף עם האישה החדשה שלו, הסתמית, זאת שנשארת בבית כל היום במקום ללכת לסדנאות כמוה. ומהן כל הסדנאות האלו בכלל – נכון שזה פסיפס מרהיב וצבעוני של פעילויות, אבל מה זה שווה אם בסוף הפסיפס עשוי מאבן.
הגוף של טובה הכין את עצמו לקראת הבכי. היא הרגישה איך הוא נאסף לתוך עצמו, נהדף החוצה ונחנק.
טובה חשבה על אימא שלה, המסכנה. אולי היא צריכה ללכת לבקר אותה יותר. מילא אם שמואל היה נוסע, אבל הוא לא יכול יותר מפעם בשבוע, יש לו משפחה לדאוג לה.
בבוקר, התקשרה להוצאה ואמרה שלא תוכל להגיע היום כי היא לא מרגישה טוב. היא ישבה במטבח, כרסמה ופלים בטעם לימון ושחזרה במוחה את המחשבות שהיו לה במהלך הלילה. היא תבקר את אימא שלה יותר? חצי שעה הן לא יכולות לדבר מבלי שיפרוץ איזה ויכוח. שלא לדבר על הסדנאות – בלעדיהן לא הייתה שורדת.
לרוב לא נהגה להיעדר מעבודתה כל כך בקלות. ועכשיו מה תעשה עם כל היום הזה שעומד ככה לרשותה?
היא הלכה לחדרה ופתחה את המחשב הנייד בתנועה אוטומטית. פתאום ראתה מולה את המפה שפתחה בלילה – מקום המגורים שלהם, עם בית הספר הסמוך.

4.
השומר כנראה הניח שהיא אימא של אחת התלמידות, והניח לה לעבור בלי שתצטרך לספק תירוצים. היא התיישבה על ספסל עץ שכנראה נועד למורות המשגיחות, והשקיפה על מגרשי הספורט, על ארגז החול, על המגלשות, על הנדנדות.
ילדה רעה, ככה אימא שלה הייתה מטיחה בה כשהייתה שומעת על מריבה שפרצה בבית הספר, וטובה הייתה מחייכת את חיוכה הקטן והזאבי. פעם חבורה של בנים ארבה לה ליד השביל. המצח שלה נחבט באספלט, ממש אותו אספלט כמו בחצר הזאת.
טובה מיששה את מצחה. מפתיע שזה עדיין כואב.
למה היא יושבת כאן בעצם?
תשע ארבעים ושלוש. מדהים איך כולם מוחזקים שם בפנים. עושים את מה שצריך לעשות. רובם גם ימשיכו ככה, במסלול. לימודים בחטיבת הביניים ובתיכון ואז צבא והשכלה וחתונה וילדים ועבודה והחמצה וזקנה ומוות. ואפילו האנשים האחרים, כמוה, אינם באמת שונים מהשאר; בסך הכול הם עוד וריאציה לאותו הדבר.
פעם טובה נרשמה לסדרת הרצאות על התמודדות עם המוות, אבל נטשה כבר בהרצאה השנייה. מההתחלה, המוות לא הפחיד אותה כמו שהפחידו החיים.
השומר יצא מהבוטקה שלו והלך הלוך ושוב לאורך שביל הכניסה. היא עקבה אחריו במבטה. גם כשקלט אותה, עיניה לא נסוגו.
בסוף הוא זה שויתר, כמובן.
לרגע חשבה ללכת לדבר איתו במקום לשבת ככה בלי מטרה. אחרי שהלימודים יסתיימו, הם ילכו לשבת באיזה בית קפה. אחר כך יעברו אליה, למיטה הסתורה שהשאירה אחריה כשיצאה בבוקר. כשיסיימו, ישכבו במיטתה נינוחים ורפויים ואולי אפילו אוהבים. היא תחבוק את ראשו בין זרועותיה ותספר לו למה באה לבית הספר. אחר כך תשאל אם הוא מבין.
והוא לא יבין, וחוסר ההבנה שלו יתרגם לפחד. בהזדמנות הראשונה שתהיה לו הוא יאסוף את עצמו, יתלבש ויברח.
הצלצול ששמעה, צלצול של אוטו גלידה, תפס אותה לא מוכנה. בן רגע החצר התמלאה בילדים. פה בנים שזורקים אחד על השני כדור. שם בנות שמקפצות בחבל. מדי פעם ילד או ילדה שנמצאים בקבוצה של המין השני, או שתי חברות שהולכות זו לצד זו, מנותקות מחבורה גדולה יותר. וגם כמה ילדים שיושבים לבד באיזו פינה עם הסמארטפון שלהם.
היא נדהמה מהשפע הזה שמילא פתאום את כל החצר, ונזכרה באחת ההרצאות שלו על ביולוגיה ימית. זה מה שראתה עכשיו מולה, המון זנים של דגים שפתאום שחו סביבה. והיא חשבה שיש משהו מרתק בכל השחייה הזאת שלהם, וניסתה לזהות מי כאן יהיה איש הייטק ומי תהיה מורה, ומי יצא מהארון, ומי יהיה עבריין, ומי תחזור בתשובה, ומי תתאבד.
וגם  – מי תהיה כמותה. מי תגמור כמו טובה.
טובה השפילה את מבטה. מה היא עושה פה? מחר יום רגיל בעבודה, והערב יש לה שיעור בכתיבת תכנים פוסט טראומטיים. היא צריכה ללכת הביתה. אולי תצליח לישון בצהריים.
היא קמה מהספסל, העיפה מבט בשתי המורות שפסעו זו לצד זו ליד מגרש הכדורגל המרוחק, והלכה לכיוון השער. באמצע הדרך ראתה את הבת שלו משחקת עם החברות שלה במשהו שנראה כמו קלאס.
היא התבוננה בהן רגע, והילדה הסתובבה אליה בחדות, כאילו חיכתה לה כל הזמן.
"ראינו אותך אתמול ליד הים." אמרה הילדה.
"מי זאת?" שאלה אחת הבנות האחרות, אבל לא קיבלה תשובה. הן חזרו למשחקן, כאילו לא הייתה שם יותר.
ולא רק הן – כולם המשיכו בשלהם. אף אחד לא השגיח בה  – אישה זרה בבגדים כהים באמצע חצר מלאה בילדים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il