דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/08/2015
ג'וש רץ אחרי אמוץ וראה אותו נכנס למונית. הוא חיפש מונית אחרת כדי לדלוק אחריו, אבל אז התנפלו עליו ארבעה בחורים דוברי גרמנית וגררו אותו לסמטה החשוכה ולטרנזיט שעמדה בצד בדממת מנועים. הוא ראה בתוך הרכב את אנריקה כבול. הגרמנים תלשו מעל גוש את חולצתו וראו שהקעקועים אינם. הם זעמו על אנריקה שהטעה אותם ונעצו בו סכין קצבים גדולה. כשהם פתחו את דלת הטרנזיט כדי להשליך את גופתו, ג'וש ניצל את ההזדמנות וזינק החוצה. למזלו הרכב לא היה בנסיעה מהירה כך שספג פציעות שטחיות בלבד. הוא בדק ומצא שאנריקה עדיין נושם ונשאו על כפיו אל עבר הרחוב המואר. כולו היה ספוג מדמו של אנריקה ובשארית כוחותיו הוציא מכיסו את כרטיס הביקור של דוקטור בלקין ומסרם לצוות האמבולנס שהוזעק.
אנריקה התאמץ לדבר. החיפושים שלו אחר אחיו הביאו אותו, שלא מדעת, לחפור במקומות לא נכונים, היכן שיש אנשים אכזרים מאוד כלפי מי שמנסה לגלות את סודם. כשבאו לפוגשו, סיפרו לו שיש שמועה שהרוצח של אחיו הוא מנואל, מישהו שעבד איתם עד שבגד בהם וכשהראו לו תמונות זיהה את מדריך הטיולים מישראל. כשנפגשו באקראי, אנריקה התקשר אליהם והם באו. ג'וש ניסה להשתיקו לבל יכלה את כוחותיו. המשפט האחרון של אנריקה לפני שאיבד את הכרתו, היה ששמע כי הם מחפשים גם את הזונה הגרמניה של עורך הדין רפאל טורס ואת הילדים שלהם.
דוקטור בלקין מיהר לבית החולים וקיבל את ג'וש ואת האלמוני שהובא איתו. הוא מינה מישהו שילווה את ג'וש לכל הבדיקות הנחוצות, מה שחסך הרבה עיכובים, בירוקרטיה רפואית וניירת. הוא גם דאג שג'וש יקבל חדר משלו.
"אל תעמיסו עליו. הוא יחלים אבל כרגע הוא מתמודד עם כאבים לא פשוטים."
"לא נותנים לו משככי כאבים?"
"הוא מסרב לקבל."
כשאמוץ נכנס לחדרו, ג'וש המשיך לנעוץ מבטו בתקרה. גם כשליטף את זרועו ג'וש סירב להביט בו ורק מלמל שוב ושוב שהוא מצטער ושהוא הרס את הכל.
"עזוב אותך עכשיו משטויות. בוא נתרכז בהחלמה שלך. מדוע אתה מתעקש לא לקבל משככי כאבים?"
"אני לא רוצה."
"חבל. אתה גורם לעצמך סבל מיותר."
"אתה צריך ללכת עכשיו."
אמוץ מחה את דמעותיו ויצא. נראה שזה נגמר. אושרי והראל ניסו לנחמו, "תן לו זמן."
"זה לא עניין של זמן. הפעם זה מרגיש כאילו נגמר."
כשהחברים הלכו ג'וש ביקש מהאחות שתעזור לו להגיע למיטתו של אנריקה. "מה קרה שם?"
"אחרי שסיפרתי להם שאתה כאן ושאני רוצה להביא אותך למשפט על רצח אחי, הם אזקו אותי וגילו לי שלא היה לך שום קשר לאחי ושהוא מת כשניסה להגן על החבר האינדיאני שלו מפניהם. אותך הם מחפשים בגלל שהסתננת לארגון שלהם ועשית בו שמות."
"המשפט האחרון שאמרת לי היה בקשר למשפחה של עורך דין רפאל טורס…"
"כשאמרתי להם שפגשתי אותך בארץ, שקוראים לך ג'ושוע ושאתה מאקוודור, הם השיגו מידע שקושר אותך עם עורך הדין הזה. הם צחקו על מה שהם יעשו לזונה שהתגיירה בשביל היהודי, לפני שישחטו אותה ואת הילדים שלה."
"למה שיספרו לך את כל זה?"
"הם תכננו להרוג אותי ומישהו מת לא יכול לדבר. הם די נהנו להסתכל עליי כשהבנתי שהם ניצלו אותי ושבגללי ימותו עוד כמה אנשים, ביניהם ילדים."
"בני זונות."
"אגב, עוד לא הודיתי לך שהצלת אותי אפילו שאני הייתי זה שסיבך אותך."
"לא יכולת לדעת."
דוקטור בלקין התקשר לבנו לדווח לו שג'וש עזב את בית החולים ונעלם. הוא ביקש מאושרי שיבואו בהרכב מצומצם כדי לא למשוך תשומת לב. כשנכנסו, מצאו שחדרו של ג'וש ריק ושגם התיק שלו נעלם. העיניים שלהם היו נשואות לאמוץ שנראה שבור וחסר אונים.
"צריך לדבר עם הבחור שהגיע אתו. אולי הוא יודע משהו."
דוקטור בלקין, אושרי, הראל ואמוץ הלכו לחדר של אנריקה, שסיפר להם שהדבר האחרון שדיברו עליו לפני שג'וש עזב הוא האיומים על חייהם של בני משפחתו של עורך הדין.
"אם הבנתי נכון, הוא בדרך לאקוודור עכשיו."
"מתי הוא יצא?"
"הוא עזב את החדר שלי לפני שעה וחצי בערך. אני לא יודע כמה זמן הוא התעכב כאן אחר כך. אני יודע שהוא הלך להשאיר מכתב לחבר שלו."
ואולם, כשהם הלכו לחדר, לא נמצא בו דבר וניכר בו שהמנקים כבר סילקו משם הכל. דוקטור בלקין הזעיק את הממונה על הניקיון והורה לאתר את שקית הזבל מחדר 417. המכתב אותר.
"אהוב שלי.
אני יודע שפגעתי בך ואני יודע שאם אשאר, אמשיך לפגוע בך, כי כזה אני. הורס כל דבר טוב בחיים שלי. אני נוסע לאקוודור, מתוך מחשבה שאולי שם, איפה שהכל התחיל, אוכל לאתחל את התוכנה הדפוקה שלי מחדש. אולי אצליח להשלים עם ההורים שלו ואולי אוכל לעשות משהו טוב למען רפאל, עורך הדין שהציל אותי ושהשאיר אחריו אלמנה ושני יתומים.
אני רוצה שתדע שכל מה שאעשה עכשיו, לא גורע מהאהבה שלי אליך. להיפך, אני עושה את זה כדי שביום מן הימים אהיה ראוי לעמוד מולך פנים מול פנים ולייחל לסליחתך. אוהב עכשיו ולעולם, ג'ושוע"
אמוץ קרא את המכתב המקומט והמוכתם כמה פעמים ונתן לאושרי ולהראל לקוראו
"אתם מצליחים להבין למה הוא התכוון?"
"לא. אבל דבר אחד ברור והוא שאי אפשר שיהיה שם לבד. צריך לנסוע אחריו."
"אני מקווה שהוא לא יפגע בעצמו."
"אין סיכוי. ג'וש לא מהמתאבדים וחוץ מזה הוא כותב על היום שבו יוכל להיפגש ולבקש סליחה."
"לאן בדיוק נוסעים באקוודור?"
"זה משהו שצריך לברר. דניאל ייצור קשר עם צחי. אולי הוא, בעבודתו החדשה עם מעוז, יודע משהו אודות המפעילים של ג'וש ואיך יוצרים אתם קשר."
מבית החולים הם נסעו לקומידה של לוקאס, שם חיכו החברים. ליאור הרגיש שמשהו לא בסדר, "משהו קורה ואתם לא מספרים."
"זה לא שאנחנו לא מספרים. אנחנו פשוט לא יודעים מספיק. ג'וש נסע לאקוודור ואנחנו חוששים שהוא ינסה להתעמת עם איזה תא מטורף של ניאו נאצים שמאיים על המשפחה המאמצת שלו. אנחנו מנסים להשיג מידע נוסף ולחשוב מה עושים."
חלפו כמה ימים מאז שג'וש נסע. ליאור ונעמי דחו את הטיסה שלהם בכמה ימים. הם המתינו עד שהגיע המידע לגבי משפחת טורס. האלמנה, רבקה, סובלת ממחלת כליות סופנית, מה שאילץ אותה להעתיק את מגוריהם מהבית המרווח בפרוורים לבית קטן ליד בית החולים. ימיה ספורים, ולפי החוק המקומי ילדיה יועברו לרשות המדינה, אלא אם כן יימצא סידור אחר בעבורם. אמוץ, אושרי והראל יצאו לדרך וכשנחתו באקוודור, איש קשר שלהם הסיעם למקומה של משפחת טורס. במחשבה מושכלת, החליטו לתפוס מרחק ולתצפת על הבית כדי להשגיח שאין מי שאורב או מאיים לפגוע. מרחוק הם ראו את ג'וש עם הילדים והוא לא כמו הדוד המפנק שהיה ליהונתן, לרומי ולשאר הילדים אלא אב מסור ודואג. ההורות הייתה יפה לו.
רכב עצר ליד הבית וממנו יצא גבר נעים מראה כבן ארבעים, וג'וש יצא לקראתו וחיבק אותו בחום. אחר צעדו בשביל הגישה לבית וברגע האחרון סטו להסתגר במבנה הצדדי. החברים הביטו באמוץ שנשך את שפתיו כדי לא לומר דבר. לא היה צריך להפליג בדמיון כדי להבין מה קורה מאחורי הקירות הלבנים ההם.
"כדאי שנתקפל." ומשום שלא הביטו לאחור, לא ראו שהגברים הוציאו משם אלונקה גדולה ועליה ציוד רפואי מסורבל.
הם חזרו למלון. אושרי והראל הסתגרו בחדרם ואמוץ יצא לטייל בעיר. רגליו נשאוהו לבר ששם בחלונו את דגל הגאווה. כשנכנס, המלצרים כבר הרימו את הכיסאות על השולחנות. אמוץ פנה לצאת, "חכה!"
"אני רואה שאתם סוגרים."
"זה בסדר. גם כשאחרון המלצרים ילך מפה, יש לי שעה של עבודה. אתה לא מפריע."
אמוץ הזמין בירה. בלי לשים לב, המקום התרוקן מעובדיו ורק המוזג נשאר. "אתה נראה עצוב."
"יש ימים כאלה."
" קח מזה. אומרים שיש לזה סגולות להשיב את השמחה."
הברמן שלף מתחת לדלפק בקבוק ומזג לשניהם משקה חזק, אחר כך יצא ממקומו וניגש לאמוץ, "אני גוסטבו. נעים מאוד."
"אמוץ."
"אמוץ? מאיפה השם הזה?"
"מישראל. מכיר?"
"בטח מכיר. יש לנו במכונה כאן את השיר של דנה אינטרנשיונל."
"יש בישראל עוד כמה דברים חוץ מדנה אינטרנשיונל."
"אני לא אוהב שיש אצלי אנשים עצובים. איך אני יכול לשמח אותך?"
"תן לי עוד קצת מהנפט הזה."
גוסטבו מזג לאמוץ והתקרב אליו מאחור לעסות את שכמותיו. אצבעותיו פרמו את הכפתורים העליונים ונחו ברווח שבין הבד לעור, "להמשיך?"
"כן."
גוסטבו סובב אליו את הכיסא שאמוץ ישב עליו והניח ידיו על ירכיו. כשקיבל אישור בשתיקה, המשיך ופתח את מכנסיו. איבר ארוך ועבה זינק החוצה ונלכד בין השפתיים שארבו לו. גוסטבו ליקק ומצץ ודחק באמוץ לעמוד כדי להפשיטו מכל בגדיו. אחר כך התפשט בעצמו, שלף קונדום מכיסו וביקש להלבישו על אמוץ. אמוץ נרתע, "זה לא."
"למה לא?"
אמוץ חשב על התשובה המתאימה אבל כל אחד מהתשובות שהגה בהם ושמקורן בהלכה היהודית נראתה לו, מבעד מסך האלכוהול, דבילית להחריד. גוסטבו הדף אותו לאחור והשכיבו על גבו. אחר כך התקין עליו את הקונדום והתיישב עליו. גוסטבו עלה וירד.
"אני עומד לגמור."
"עוד לא." גוסטבו קם מעליו ונשכב על הספה כשרגליו למעלה. אמוץ הבין למה הוא מצפה ממנו וחדר אליו. הזיון הזה נמשך דקות ארוכות ובאמצע גוסטבו התכופף על ברכיו והזמין את אמוץ לבוא אליו מאחור. היו זיקוקי דינור בשמיים ושום ברק לא ירד להכות את החוטאים. בין לבין, כשהביט בפניו של הברמן ראה את העונג שהוא מנע בכל השנים האלה מג'וש.
אחרי שהברמן סגר את המקום, הלכו לדירתו והמשיכו עד עלות השחר, ואז אמוץ מיהר לחזור לבית המלון. כשפתח את דלת חדרו, הראל יצא אליו והבחין בבגדים מאתמול
"איפה היית? חיפשנו אותך."
"מה קרה?"
"אבא של אושרי התקשר. ג'וש התחתן עם רבקה ומביא אותה ואת הילדים למקסיקו, לקבל טיפולים בבית החולים שלו."
אמוץ נאלם לכמה שניות ארוכות, "ומה עם הנאצים?"
"כלום. ירדו למחתרת. בגלל מה שג'וש עשה, הם איבדו את מקורות המימון שלהם ושכירי החרב שלהם לא עובדים בחינם."
"אז מה עכשיו?"
"אנחנו ארוזים. נחכה לך שתארוז את עצמך ותתנקה קצת. לפי ריחות הקונדום וחומרי הסיכה, אני מניח שאיבדת את בתוליך. בשעה טובה."
"מאוחר מדיי. הגבר היחידי שאהבתי, כבר לא שלי."
הם שבו למקסיקו. אמוץ היה מדוכדך ולא משנה מה החברים עשו כדי לעודד אותו, זה לא הצליח.
"אני צריך שתבוא אתי. אני זקוק לחוות דעת רפואית שניה."
דוקטור בלקין לקח את אמוץ לבית החולים ואירגן לו חלוק לבן. הם עברו במסדרונות עד שהגיעו לחדר האחרון. במיטה שכבה אישה חיוורת ולידה גבר מוכר, הגבר ההוא שנכנס עם ג'וש אל המבנה הצדדי. "הכירו, זה דוקטור אמוץ חזן מישראל. זו רבקה, אשתו של ג'וש וזה דוקטור רוייטמן, הרופא שהתנדב ללוות אותה מאקוודור לכאן."
"תודה על הכל דוקטור בלקין. השאירו אותנו בבקשה לבד."
"בוודאי. קראי לי אם את צריכה משהו."
"אמוץ, בוא שב לידי. רציתי שנדבר."
אמוץ החמיץ את פניו. "על מה?"
"על מה שיקרה כשאסתלק מכאן. ניחשתי שג'וש לא יספר לך ולכן ביקשתי לקרוא לך כדי שתדע."
רבקה סיפרה לו שג'וש חזר לחייהם כבר לפני שנתיים ושהוא בקשר שבועי עם הילדים. הוא סיפרה לו על הלילות שבהם ג'וש היה מדבר איתם דרך המחשב ושהוא מלווה אותם ברגעי הגעגוע לאביהם וברגעי הפחד ממותה המתקרב של אמם. היא סיפרה לו על ההבטחה שנתן להם שהוא לא ישאירם לבד, ושהוא התחתן איתה כדי שלילדים יהיה אבא כשהיא תעזוב את העולם.
"ולמה את מספרת לי את זה?"
"כי הוא לא יגיד כלום ואתה צריך לדעת שזו לא הייתה החלטה קלה מצדו. הוא אוהב אותך והוא נקרע מהמחשבה שהוא מוותר עליך בשביל הילדים שלי. הייתי אומרת לו משהו אבל אני אגואיסטית מידי ואני רוצה בשביל הילדים את הטוב היותר ומבחינתי, אין טוב ממנו."
הדלת נפתחה. יוסף ואלישע הסתערו פנימה והביאו לאמם זר פרחים. קולו של ג'וש גער בהם לבל ירעישו ולבל יעייפו את אמם וכשנכנס, קפא במקומו. לזה הוא לא ציפה. אמוץ ישב בשולי המיטה והרטיב במגבת לחה את שפתיה של רבקה.
אמוץ הזדקף, ניגש אליו והניח יד מהססת על לחיו. "טוב לראות אותך."
"גם אותך. אני מצטער על הכל."
"מחר אני נוסע."
"אני נשאר פה בינתיים."
"כמה שתצטרכו. יש גם ככה הרבה דברים לעשות עד שתגיעו."
"מה למשל?"
"צריך לפנות את חדר העבודה ולארגן חדר ילדים, ואולי לקחת כמה קורסים בבישול."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il