למקסיקו וחזרה – פרק ב'

11/05/2015

בני אלף זונה

ארז התקשר לאושרי בקשר לשיבוץ. "בוא ביום חמישי בחליפה." הוא היה מאוד רשמי. נראה שנעלב מהעזיבה הפתאומית של אושרי.

יום חמישי הגיע. אושרי הוציא מהארון בלייזר שלא לבש הרבה מאוד זמן, הבלייזר ששימש אותו בחתונה של עמיחי, והתכונן ליציאה. בכיס החליפה שלבש, מצא פתק שכוח שהראל השאיר זה מכבר.

שוקולד מריר

שמן זית

אבקת כביסה

עלי מנגולד

טחינה אורגנית

…

אהבה ( סתם. מזה לא חסר)

 

21:30

אושרי הגיע אל הכתובת שנשלחה אליו וכמו שסוכם, התקשר לארז להודיע שהגיע. ארז פתח לו את הדלת. הוא עשה לאושרי סיור זריז במתחם והסביר לו מה עליו לעשות. בבמה המרכזית ישבו גברים עם בקבוקי ויסקי וקוניאק וודקה משובחים וסיגרים ומאחורי המסכות היו בנקאים ועורכי דין, רופאים ונושא משרות מכובדות אחרות. בצד, ליד המעבר לחדרים, ישבו על ספה נערים/ילדים בתלבושות מגוחכות, מסוממי מבט ורצועות לצווארם. היו שם גברים חזקים וצעירים מאולפים. היו שם אדונים ועבדים. היו שם רצועות עור וכלובים ושוטים ועקרבים. היו שם אלכוהול וחומרים אסורים. היו שם יצרים אפלים פרועים והרבה סיבות לבלגן. בשביל זה הזמינו מאבטח מגודל. זה היה אחד הערבים מהסוג שארז היה מספר עליהם בהתלהבות כשהיה שב מנסיעות התכופות שלו לברלין והדבר שהכי בא לו לעשות עכשיו זה להחטיף לארז אגרוף על שהפך אותו לבריון של סוטי מין.

רגע לפני שנטש את המקום שם לבו לילד מצונף בפינת הספה, ילד שעושה מאמץ עילאי להיעלם. להתמזג עם התפאורה ולא להיראות. משהו בילד הזה הצית בו צורך להישאר. המשחק התחיל. כמה אשמאים חגגו את מסע הציד שלהם והניצודים הם ילדים ונערים צעירים שהתגלגלו בלי כלום לתל אביב והכלום שלהם הפך אותם לטרף קל.  תן להם קורת גג, אוכל, ג'ינס, כרטיס למסיבה ופינוקים אחרים ואז תוכל לשלוט בהם, להשתעשע בהם, לספסר אותם בין חברים. בשרם הרך היה הנכס היחידי שלהם אבל מטבע ראוי לסחור בו.

מידי פעם קם מישהו משולחן הסובאים, בחר אחד מיושבי הספה ומשך אותו ברצועתו לאחד החדרים. הילד עשה את כל שלאל ידו כדי לא להיבחר. זה הצליח לו כמה פעמים עד שקם אחד הסובאים הביט היישר לעברו. הוא צעד לעבר הילד ובאותה שניה, אושרי חסם את דרכו והורה לילד לבוא אחריו לאחד החדרים, הילד המבוהל הלך אחריו ונצמד אל הקיר כשאושרי נעל את הדלת. הילד התרגל לטיפוסים שחמדו אותו, אנשים נרפים ונבולי זקפה שצריכים סצנות מבוימות כדי להרגיש טוב עם עצמם, ואילו המקרר העצום הזה נראה הרבה יותר אלים ומפחיד מכולם. ואולם כשאיין את קהל הסוטים שבחוץ, קולו של אושרי התרכך, "בן כמה אתה ילד?"

"שמונה עשרה ושלושה חודשים."

"לא ילד. לא נראה לי שאתה רוצה להיות פה."

"זה שאני גר אצלו ביקש שאבוא."

"ביקש או…"

הילד שתק. אושרי החליט לנקוט בשיטה אחרת, "בעוד שתי דקות אני עוזב את החדר ואת המקום ובשתי דקות האלה אתה תצטרך להחליט, לבוא אתי או להישאר כאן."

מישהו נקש על הדלת בחוסר סבלנות. אושרי פתח סדק צר וסילק את המציק. הילד התלבט. הן את הרע ואת הרשע שמחכה לו אצל הבלעם שלו הוא כבר מכיר והגוליית הזה תעלומה. מצד שני, יש משהו מרגיע בקולו של הנפיל האדמוני הזה. שתי דקות חלפו ואושרי פתח את הדלת כדי להסתלק משם והילד לחש, "אני רוצה לבוא איתך."

הם יצאו מהחדר. אושרי לקח את מעילו מהקולב והניחו על כתפי הילד שרעדו. הסובאים מהסלון הגדול נעמדו מולם כחומה.  מישהו פשט ידיו כדי לחסום את דרכם. אושרי שלח בו מבט זועם שגרם לו להתאייד לאחור. מישהו אחר קפץ, "זוז."

"הוא שייך לבורלא."

אושרי קטע אותו בהנפת יד קמוצת אגרוף, "הוא לא של אף אחד. זוז עכשיו!"

ההוא צנח אל מושבו וחרחר לעצמו שוב ושוב שזה לא מקובל.

ארז ניסה להתערב, "כדאי שתשתוק עכשיו. את החשבון ביננו נסגור אחר כך."

"איפה בורלא?"

"הוא כנראה באחד החדרים עם הילד הרוסי החדש."

"שמישהו יקרא לו."

היה אחד שחשב עצמו לגיבור ונעמד מול אושרי, פנים מול פנים. נגיחה קלה הבהירה לו שגבורה זו לא הצד החזק שלו. הגיבור שפשף את מצחו הכואב. "זו תקיפה מה שעשית עכשיו. אתה יודע את זה?"

"לך למשטרה מר פרקליט. ספר להם על מה שקרה פה. לך, גיבור ואל תשכח את הרשימה של כל אלה שנמצאים פה עכשיו כדי שיבואו להעיד בשבילך. צריך טרמפ?"

 

לך ספר להם שאתם טומנים מלכודות דבש לילדים שנזרקו לרחובות והופכים אותם לצעצועי מין שלכם ואת חייהם לסיוט מר. לך ספר להם איך אתם מספסרים להם את התום ומחללים להם את הנפש וחבל, אל תשמור את המידע הזה רק למשטרה – ספר אותו גם למשפחות שלכם, לילדים ולנכדים שלכם, לעיתונות, למועצות המנהלים בתאגידים שבהם אתם מחזיקים במשרות מכובדות, לנבחרי הציבור שאתם מצטופפים בחברתם ולגופים הפילנטרופיים שבהם אתם רשומים בתארי כבוד של אוהבי אדם. לך ספר להם שמתחת לחליפות המהודרות שלכם יש בני אלף זונה מושחתים שמרסקים חיים.

 

הגיבור שמט את גבורתו המלומדת להתנפץ על הרצפה ונסוג. אושרי והילד יצאו משם.

"מה שמך?"

"רועי."

"אכלת משהו, רועי?"

"לא. הם אמרו שיתנו לנו לאכול בסוף הערב."

"בשבילך הערב נגמר. מה אתה רוצה לאכול?"

הילד שתק, רעד, אולי מצינת הערב, אולי מהפחד ואולי בגלל שכבר התרגל לא לרצות דברים. אושרי סובב את הילד אליו, הניח ידיים כבדות על כתפיו, קירב אותו אליו, הביט בעיניו והבטיח לו,

"הם לא יפגעו בך יותר. אתה מוגן עכשיו. אתה יכול להפסיק לפחד."

הילד רעד ואושרי חיבק אותו. הרפיסות הזו והאימה הזו נגעו ללבו והוא זעם על האכזריות שנחשף אליה עכשיו.

וכשהגיעו לדירה, אושרי הראה לרועי היכן נמצא כל דבר והיכן החדר שהוא יישן בו. אושרי שלף טרנינג ישן וחולצה ונתנם בידו, "לך להתקלח. אני אכין לנו משהו לאכול."

וכשרועי חזר, רחוץ ונקי, התיישבו במטבח. הילד טרף את האוכל שהוגש לו, "למה?"

"למה מה?"

"למה להחליט להציל אותי?"

"אולי מחר שנינו נחפש את התשובה. הערב נסתפק בלסגור את הפרק הרע של חייך."

ובלילה, אחרי שפרשו לישון, כל אחד בחדר אחר, אושרי שמע בכי מהסלון וקם אליו. הן רק אמש למד כמה מרפא יש בחיבוק.

אושרי יצא לריצת הבוקר, מה שלא עשה כבר הרבה מאוד זמן, וכששב ראה את הילד מקפל את המצעים שנפרשו בשבילו אתמול בסלון, "אתה הולך?"

"הטרחתי אותך מספיק. תודה על הכל."

"לאן תלך?"

רועי התמהמה בתשובתו. אושרי חזר על השאלה.

"עוד לא יודע, אבל אמצא מקום עד הגיוס שלי."

אושרי משך מידיו את המצעים המקופלים והניחם על ההדום. " אתה לא צריך ללכת. תישאר. אני נכנס למקלחת וכשאצא, נדבר."

אושרי היה תחת המים הזורמים כשדלת המקלחת נפתחה. הילד הוריד את המכסה של האסלה, התיישב וסקר את גופו העירום של אושרי. גבר מרשים. פנים שנחצבו משיש משובח. מגודל. ידיים חזקות. עור חזה מצולק. חזה בנוי לתלפיות. שיער אדמוני מלטף את החזה, את חלקת הבטן, את הזין הכבד ואת הביצים הגדולות. אושרי פקח את עיניו והופתע לגלות את רועי שם, "מה אתה עושה פה?"

"אתה רוצה לזיין אותי?"

"לא."

"אני לא מושך בעיניך?"

"אתה מאוד מושך."

"אז למה לא?"

רועי פשט מעליו את בגדיו ודחק עצמו למקלחת.

"שמע ילד. אם רצית הוכחה שאני נמשך אליך, תסתכל למטה. עכשיו צא מפה."

"סליחה." הילד פתח את דלת המקלחון ונמלט משם.

אושרי סיים להתנגב, עטף עצמו במגבת ויצא אליו. הוא מצא אותו עירום ודומע על השטיח.

אושרי התיישב לידו, עטף אותו בשמיכה שמשך מההדום ומשכו אליו בחיבוק מפייס, "אני יודע שככה התרגלת לגמול לאנשים שנותנים לך בית או ארוחה, אבל כאן אתה לא צריך. כשאנחנו נעשה סקס, אם נגיע לזה, זה לא יהיה מהסיבות האלה."

"סליחה. כבר שכחתי איך מרגישים כשעושים את זה עם מי שרוצים."

"גם זה יבוא. אני לא רוצה שתתבלבל בין הכרת תודה באמצעות סקס לבין הסיבות הנכונות שבגללן שני אנשים נכנסים למיטה."

רועי העביר יד מהססת על הצלקות. "ממה זה?"

"קרה בצבא. אספר לך פעם אחרת."

הם יצאו, קנו לרועי מכשיר סלולארי, כמה בגדים ושתי זוגות נעלים, מברשת שניים ומצרכי מזון. הטיול המשותף עשה טוב לשניהם. רועי חייך ואור רוגע זרח עליו. האור הזה נגוז לפתע. אושרי הסתובב לראות לאן פנו עיניו של רועי כשקפאו וראה את הבנקאי ואת החברה מאתמול מתגודדת סביבו. החבורה הביטה לעברם.

"הופה. הצעצוע הנמלט ואדונו החדש." הבנקאי לגלג והשאר גיחכו. אושרי פנה אליהם ורועי אחז בידו לעצרו. ביקש שלא יתעמת איתם כי הם מסוכנים וכי הם יודעים להכאיב.

"יפה. העבד פורק עול." הבנקאי לפת את זרועו של רועי, "נראה שאתה צריך חינוך מחדש."

אושרי סגר יד ברזל על כתפו של הבנקאי ומעך אותה עד שנשמעה חריקת עצמות. הוא התכופף אליו ונהם לתוך פניו שהתעוותו מכאב ומתדהמה, "אתה לא נוגע בו, אדון בורלא. אתה לא פונה אליו, לא מאיים עליו ואפילו לא נושם לעברו את הבל הפה המצחין שלך. רוצה להיות גיבור, התעסק איתי."  אחר כך לחש לו שהוא מתכוון להגיע לפגישה שלהם בבנק, לשיחת חתך ושימסור ד"ש לבתיה.

תפגשו אותם בכוכים ובתעלות, מגיחים מהדמדומים, מלקטים עלובי חיים משולי הדרך. תמצאו אותם שם במלוא הדרם הכוזב – ואולם, אם הם ייתקלו בשדות האלה במישהו שמשיב מלחמה שערה, הם יימוגו כאבקנים ברוח – אפסים שכמותם. אם תתייצבו איתן מולם ההצגה תיתם, הפרגוד ירד והמוקיונים יידמו.

"יש לך שעתיים לארגן את החפצים של רועי." אושרי נטל עט מהשולחן ורשם כתובת ומספר טלפון על מפית. "חכה בכתובת הזו ותתקשר שנרד אליך. אל תאחר."

חבורת הזבל התפזרה. הבנקאי הלך משם נבול וברגלים כבדות ואחרי שעה קלה התקשר שהחפצים מוכנים למסירה. אושרי ורועי ירדו לחניה. הבנקאי ישב במכוניתו היקרה, נעץ מבטו בהגה המרופד ולא פצה פה. כל הנוכחות החברתית שלו התבססה על היותו שליט אכזר והנה יש מישהו שמכווץ אותו לממדים של סריס שאץ, אחוז יראה, לעשות את מצוות אדונו.

אחרי שהעלו את כל הציוד, תיק ושתי שקיות, אושרי הניח על הכיריים סיר כבד לדגים. הניח את החלות במקומן ואת התירוש במקרר והוציא מהארון את הפמוטים שכבר העלו אבק. נחת ושלווה זרחו עליו, הוא התקשר לכל אחד מבני משפחתו של הראל לאחל להם שבת שלום ולהבטיח שיבוא לביקור. הוא התקשר גם לליאור ולעמיחי ולפאדי ולשאר חבריו. להגר הבטיח שיבוא ביום ראשון. אחר כך נשכב על השטיח, ידיו מתחת לעורפו. רועי נשכב לצדו והניח בהיסוס את ראשו על חזהו של אושרי, "כנראה שנשארו לי עוד קצת חסדים בשמיים אם מצאתי אותך."

"אל תתבלבל. רגע החסד חלף. מעכשיו נשארה לך עבודה קשה. מעכשיו אתה צריך לברוא לך חיים חדשים. אני אעזור לך, אבל את עיקר העבודה אתה תצטרך לעשות."

אושרי התרפק על השלווה.

"אני מצטער על מקודם"

"על מה?"

"על שרציתי, אתה יודע…"

אושרי פרע את שערו של רועי בהיסח דעת. רועי נעץ מבט בנקודה לא מסומנת בקיר, "פגשתי את הפסיכולוג בתחנה המרכזית. הוא הציע לי מקום לישון תמורת השתתפות במחקר חברתי שהוא עורך. היו מסעדות מפוארות ובגדים יוקרתיים ומסיבות וסיגריות וחגיגת ואז, כשהתמכרנו לפינוקים, הם באו לגבות את החוב. הם היו מעמידים אותנו על ארבע וחודרים בבת אחת. לפעמים שניים. לפעמים שלושה. הם רצו שנרגיש מחוקים, חסרי רצון ואישיות ואני העדפתי את זה ככה. לפחות שלא אצטרך להסתכל עליהם. היה עדיף לעצום עיניים ולחשוב שאלה מפלצות ולא אנשים שנראים כמונו."

אושרי רצה לדעת מדוע לא עזב אבל לא רצה להישמע כמי ששופט אותו. הוא הסתפק בלחבק אותו.

"די. זה נגמר. זה מאחוריך."

רועי התרפק עליו. עיניו התחננו. "אתה מבין? היום, אחרי כל כך הרבה זמן, אני רציתי. היום רציתי להרגיש איך זה לעשות את זה עם מישהו שרוצים."

אושרי משך את רועי אליו ושוב ליטף את ראשו. רועי הכניס ידיים מתחת לחולצתו של אושרי והתרפק על מגע עורו החם. אושרי התרומם. אחרי שבחן את מבטו המשתוקק הפשיט אותו לאט. בכל פעם שרועי ניסה לעשות את מה שאילפו אותו לעשות אושרי ריתק אותו לשטיח. אושרי ליטף את גופו של רועי בידיו ובלשונו. אחרי דקות ארוכות הוא סובב על בטנו והרטיב בלשונו את  נקב אחוריו. רועי גנח. "עצור אותי אם יכאב לך."

אושרי החל לחדור אליו, "רגע… אני רוצה לראות אותך." אושרי הפך אותו על גבו, הניח כרית מתחתיו, חדר אליו ואחר כך הרים אותו אליו וחיבק אותו בכוח. רועי נמעך בין חזהו המאסיבי והשעיר של אושרי ובין ידיו הגדולות. הוא הרגיש נאהב, מחובר, הרגיש איך כל סנטימטר בגופו נכבש. הוא החל להיאנק ואושרי נבהל שמא הוא מכאיב לו.

"אל תפסיק."

"כואב לך."

"לא. זה דווקא טוב."

אושרי גמר. רועי אחריו. הקונדום נזרק הצידה והם המשיכו לשכב צמודים זה לזה. רועי שיחק באצבעותיו בשיער חזהו של אושרי, בפטמותיו. בצלקות. "אני אוהב אותן."

"את הצלקות? מה יש לאהוב בהן?"

"בלעדיהן היית מושלם מידי."

ואושרי חשב שאלה מלים משיר שמישהו אחר כבר כתב. הוא חשב על הילד המוזר הזה שהגיע משום מקום והוא מהמעטים שהרשה להם לגעת בצלקות שלו. הוא חשב על זה שהיום הוא גמר אחרי ימים ארוכים שבהם לא הצליח ועל זה שהזבוב שעל הקיר עוד יספר בעיר שהקרנף התחרפן.  עוף מפה, זבוב. לך ספר לכולם שהקרנף מת. שאושרי חזר.

השבת נכנסה. אושרי ניסה להיזכר בנוסח הקידוש ורועי השלים אותו.

בלילה שכבו זה מול זה. רועי סיפר את קורותיו. ילדות מאושרת עד שנודע כי הוא הומו, רחמנא ליצלן. סיפר אודות הורים שנאטמו, אודות רבנים שהבטיחו לרפא, אודות מטפלים שהזיקו במקום לעזור, אודות חברים שהפנו עורף. סיפר על רחוב שהיה בערבוביה חגיגה של חופש ושדה מוקשים. אושרי חיבק אותו. רועי התקרב אליו עד שערמת השרירים עטפה אותו. הוא שלח יד לאיבר שהחל להתמלא וליטף אותו. רועי התחפר בשמיכה עד שהגיע בשפתיו אל מפשעתו של אושרי ומילא את פיו. אחר כך התקין עליו קונדום והוביל את אושרי להיכנס אליו. אושרי שייף את זיפי הסנטר שלו על עורפו אל רועי וחפן את פטמותיו בידו. רועי שלח ידו לאחור כדי ללטף את פני האיש שבועל אותו.

"אתה נשאר פה כמה שתצטרך ילד, אבל הסידור הזה שאנחנו ישנים ביחד לא יכול להימשך." רועי הלך לחדרו אך אחרי דקות ארוכות שבהן התהפך מצד אל צד, שב לחדרו של אושרי ומצאו ער.

"סיוטים?"

רועי הנהן. אושרי שם עליו את תחתוני הבוקסר שלו, הסיט את השמיכה ורועי נכנס תחתיה בבגדיו. רועי הסתובב עם גבו לאושרי והפקיר את גופו לידיו המחבקות וככה, כשהם לבושים וצמודים זה לזה, שקעו בשינה עמוקה. בלילה הזה, שניהם לא התעוררו מסיוטים.

אושרי יצא לריצת הבוקר. כששב ארוחת הבוקר הייתה מוכנה והוא מצא את רועי מעלעל באלבום התמונות שלו מהצבא. אושרי התיישב מולו, "ראית משהו מעניין?"

רועי הצביע על התמונה של הראל, "אני מכיר אותו. הוא דיבר אצלנו בבית הספר על הצבא."

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il