למקסיקו וחזרה – פרק ה'

21/05/2015

הראל

שבוע הניווטים הגיע. הראל ואושרי שובצו יחד. הניווט הראשון החל. אושרי מנווט. הראל המלווה השקט. הם עפו על המסלול עד שהגיעו אל השלוחה שממנה רואים את הרכס המיוחל, את נקודת הסיום. אושרי הגביר את קצב צעידתו וכמה מטרים אחרי הוא החליק על אחד הסלעים החשופים . הראל עזר לו לקום ואושרי קילל.  זהו. כאב חד היתמר במעלה הרגל והוא התקשה לעמוד עליה.

"מה אתה מחייך כמו אידיוט? מה אתה שמח?"

"אם אתה מקלל, סימן שאתה בסדר. בוא, יש לך ניווט לסיים."

"אני לא מצליח לעמוד על הרגל."

"אעזור לך. כבר סחבתי עגלים פצועים על הגב."

"אז אני עגל עכשיו?"

"אתה אמרת." הראל חיבק את מותניו של אושרי ותמך בו בהמשך הצעידה. מגע ידו של הראל צרב. מאז הדמעה ההיא אושרי הרגיש כלפי הראל דברים שהפחידו אותו. הוא ניסה להתמקד בניווט אך הצמידות הזו לגבר הנחשק טלטלה את חושיו. איך, לעזאזל, שטים מכאן למחשבות רחוקות ונשארים ממוקדים במשימה?   

"בוא, אעזור לך עם האפוד."

אושרי נבהל. כרגע האפוד הכבד הזה הוא הדבר היחידי שמפריד בין הזקפה המטורפת שלו לבין שאר העולם. "עזוב. אני מסתדר."

השניים המשיכו לדדות בשביל ששורטט על ידי הירח לעבר היעד. טיפות ראשונות של גשם נשרו על ראשם. הראל הניף את אושרי המגודל לסחיבת פצוע והאיץ צעדיו. פסע לפני העיקול האחרון הוא הוריד אותו לקרקע, וכשהם הגיעו לנקודת הסיום הם עשו זאת בריצה צולעת.

"הגעתם ראשונים."

כשפרשו לצד לנוח, אושרי התפנה להודות, "תודה. לא הייתי מסיים את זה בלעדיך."

הראל לכד את אושרי בחיבוק לוחמים, "היית עושה את אותו דבר בשבילי."

אושרי הרגיש עירום בלי האפוד שיחצוץ בניהם ונרתע. הראל שמט את ידיו והתרחק משם בשתיקה. ניכר שהוא נעלב.

עברו שעתיים. עוד ועוד זוגות הגיעו ועדיין חסרו שני צוערים. הלילה המטפטף ניעור בבת אחת כשברק חצה את השמיים ורעם התגלגל אחריו. המפקד של הצוות החסר שלף את מסלולם של הנעדרים כדי לקבוע תכנית חיפושים. ארבעת הצמדים שהגיעו ראשונים ושהספיקו בינתיים לנוח, נקראו והוטל עליהם לצאת לנקודות הציון האחרונות של הצוות החסר. "קחו מכשירי קשר. הסלעים פה כשהם נרטבים, הם סכנה. אם הגשם מתגבר תפשו מחסה ואל תמשיכו."

אושרי והראל יצאו לדרך, שותקים. הגשם התגבר. השטח המסולע יצר כמה מסתורים טבעיים מפני הגשם, ניקבות ומערות קטנות. אושרי נכנס לאחת מהם והראל נשאר בחוץ. "כנס."

"צפוף מידי."

"נסתדר."

הראל נכנס ונדחק לפינה.

"למה אתה ככה?"

"למה אתה מתכוון?"

"מתרחק. נרתע בכל פעם שאני מנסה להתקרב אליך."

אושרי בלע את הרוק. מה יגיד? איך יאמר לו שהוא חושק בו? איך יאמר לו שהקרבה אליו מעוררת בו תחושות מפחידות.

"אתה לא מוכרח לענות. זה בסדר."

"אתה לא מבין."

"אני מבין. אין לך מושג כמה שאני מבין." אושרי הסתובב אליו, אולי כדי לראות בהבעת פניו של הראל את פשרו של המשפט האחרון, וחש איך שפתיים נצמדות לשפתיו. אושרי קפא והראל ניתק ממנו, מבועת. "סליחה. לא יודע מה חשבתי לעצמי…"

הראל זינק אל הגשם, לשטוף מעליו את הרגע הארור הזה שבו נחשף. אושרי אחז בידו ומשך אותו חזרה פנימה. " בוא אליי, אידיוט." אושרי תפש את פניו של הראל בשתי ידיים רטובות, משכו אליו לנשיקה חמה וממושכת. קר ורטוב בחוץ אבל להם חם וטוב בפנים, כאילו זרם חשמל עובר דרכם.   אחר כך, המשיכו לשבת מחובקים ולא שמו לב שהגשם כבר הפסיק לרדת. פס ראשון של אור כבר החל לעלות ממזרח ומכשיר הקשר צרצר וקרא לצוותי החיפוש לשוב לנקודת הסיום שכן הצמד שאבד נמצא. לפני שיצאו לדרך, נצמדו לעוד נשיקה ארוכה.

את הניווטים הבאים הם עשו בדהרה ופסע לפני קו הסיום תפסו פינה בודדה ולמדו זה את זה. אין בקורס הקצינים האינטנסיבי הרבה רגעים של שקט אינטימי, אז זה היה בסדר לותר על המקום הראשון כדי לשאול מעט רגעים כאלה. באחת הפעמים, פאדי וליאור עברו דרכם במקרה ועשו עצמו כאילו לא ראו כלום, הם ידברו על מה שקורה ביניהם בעיתוי שיתאים להם.

שבוע הניווטים הסתיים. אושרי והראל כבר תכננו לעשות את השבת בתל אביב אלא שלמציאות יש תכניות משלה. תורן המחלקה שלהם לשבת סיים את שבוע הניווטים כשהוא חולה ושוחרר מתורנות שבת. אושרי הוגרל כמי שיחליפו בתורנות. ביום חמישי החדר התרוקן. כולם, חוץ מאושרי, עזבו למסדר יציאה. אושרי הלך להטביע את הבעסה בשקם וכששב לחדר, מצא בו את הראל. "מה אתה עושה פה?"

"אמרתי למפקדים שבשבוע הבא יש לי אירוע משפחתי ושאני מעדיף להישאר השבת הזו כדי להבטיח את יציאתי בשבת הבאה."

"ואיזה אירוע יש לך בשבת הבאה?"

הראל חייך. "האירוע האמיתי הוא בשבת הזו." הראל קם מהמיטה, משך אליו את אושרי ומחץ אותו בחיבוק אוהב, "צריכים להיות פרקטיים. נלך לברר את התורנויות שלנו כדי לסדר שנעשה אותן יחד."

"צודק." הם מצאו את הקצין תורן וסידרו את העניין.

"ראית איך הוא הסתכל עליך?"

"קנאי."

"שתוק, מטומטם."

"אחד."

"מה אחד?"

"הריב הראשון שלנו."

"באמת מטומטם."

חתמו בנשיקה. "מקלחת?"

"כן."

"יאללה."

בגלל שהיו שם עוד כמה צוערים ניסה כל אחד מהם להימלט מהמחשבות על מה שהולך להיות באותה שבת כדי שהאזורים המוצנעים בגופם לא יסגירו אותם. מטח מים אחרון, ניגוב אחרון ולחדר.

אחרי שנעלו את הדלת המגבות נשרו, והם נצמדו זה לזה לנשיקה ארוכה. הראל הדף את אושרי למיטה והחל לנשק את העור החשוף. צוואר, חזה, פטמות, שביל השיער שגולש למטה, בטן. הוא השקיע את אפו בשער הערווה האדמוני לכמה שניות והמשיך אל האיבר היפה והזקור. הראל סגר את שפתותיו על האיבר וינק אותו עד הרעידה הראשונה שבישרה שהזרע החם כבר דרוך בקנה. הראל הפסיק ושב לטפס במעלה גופו של אושרי לעוד נשיקה ארוכה. אושרי הפך אותו על גבו ושוטט בלשונו על הגוף השחום שמתחתיו. כל פיסת עור חשופה נדמתה בעיניו לחלקת ארץ קסומה. הוא הגיע אל המוט העבה והקשיח וליטף אותו בלשונו. תוך כדי מציצה, הוא שלח אצבע סקרנית אל בין ישבניו של הראל והרים את ראשו כדי לראות אם הראל מאשר את המהלך, והראל ששתק בחיוך הניע את האגן שלו לעבר האצבע החצופה. "הקונדומים בתיק הרחצה. רק תהיה עדין כי זו פעם ראשונה שלי."

"עם גבר."

"לא. אבל פעם ראשונה מהכיוון הזה." אושרי הניח את רגליו של הראל על כתפיו וחדר אליו באטיות. הראל נאנק אך המשיך להדק את אושרי אליו. החיבור הזה לגבר שאיתו הוא חוויה שתיחרת בזיכרונו לזמן רב, והוא הוא רצה להרגיש אותו במלוא עוצמתו. אושרי נע בתוכו, לפעמים בכוח. לפעמים באיטיות. השפתיים שלהם לא נפרדו. העיניים המשיכו להביט זו בזו עד לרגע ההתפוצצות. אצבעותיהם השתלבו אלה באלה. אושרי גמר וקרס על גופו של הראל שמיהר לעטוף אותו בשתי ידיים. "מה איתך? עוד לא גמרת…"

"אז מה?"

"לא רוצה לגמור?"

"רוצה. אבל יש דברים שאני רוצה יותר." הראל חיבק את אושרי חיבוק עז וכשהיו צמודים חזק חזק, הוא לחש שהיה לו כיף. הם שכבו מחובקים דקות ארוכות בשקט, בלי לדבר כשכל אחד מהם מפליג למחוזות רחוקים שבהם צומחות אהבות לא צפויות.

"עכשיו תורי." אושרי משך עוד קונדום ועטף את המוט  של הראל שהזדקר ברגע שאושרי נגע בו. אחר כך התיישב עליו והרגיש איך הוא נבלע בתוכו. הראל התרומם אליו ונצמד אליו בנשיקה. הם רקדו כך דקות ארוכות, חווים עונג יחיד במינו, עונג ששמור לאלה שעושים אהבה. כשהראל שפך את זכרותו לתוך אושרי, אושרי התרוקן על חזהו של הראל ושוב התמוטטו זה על זה לעוד חיבוק אוהב. כששבו מהשמירה נכנסו עירומים למיטה ושוב טעמו זה את זה. הם גנחו וינקו ובלעו זה את זה, וכך התמסרו זה לזה כל סוף השבוע, נחשפו זה לזה, אהבו זה את זה.

אושרי חשב שמצא את אהבת חייו, אבל כשקורס הקצינים הסתיים נפרדו דרכיהם. כדרכם של דברים המרחק השפיע. הדרגות והלהט מהתפקידים החדשים ועמל השגרה רופף את הקשר. כשאושרי פיקד על מחלקה במערב, הראל לכד מחבלים במזרח וכשאושרי ביצע פעילות מבצעית בצפון, הראל נטל חלק בפעולות חשאיות בדרום. אושרי רצה מאוד בקשר הזה אבל מיעט להתקשר לבל ייראה תלותי מידיי ומעיק והוא חדל לגמרי כשמכר משותף סיפר לו שהראל נצפה בתל אביב ולא התקשר כל סוף השבוע. הראל, מצדו, הזמין את אושרי למושב, הקשיב לסירוביו המנומסים ולתשובותיו המאופקות והבין שצריך להרפות. אפילו שיחות הטלפון הלכו התמעטו. הם הפנימו את המחשבה שאולי זו לא הייתה התאהבות כפי שחשבו אלא תשוקה מתפרצת שבאה בעיתוי נכון, כדי לפוגג את הלחץ שבקורס. זה מה שהראש אמר, אבל הלב עדיין החסיר פעימה בכל פעם ששמעו זה את קולו של זה.

הם ניסו להמשיך הלאה, כל אחד בדרכו. הראל הכיר בחור נחמד מעפולה. היה להם סקס טוב אבל הייתה חסרה לו הלמות הלב שהעצימה את החיבור. הקשר הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן. גם אושרי מצא מישהו שמשרת בשגרירות ספרד. הסקס אתו היה מהנה למדיי – אך לא מעבר. הוא הרגיש אשם להתעורר באמצע הלילה, כשחואן לידו, עם מחשבות על מישהו אחר.

אמצע השבוע. צליל הודעה נכנסת הפיח אצל הראל תקוה שאושרי ניסה להתקשר או שלח לו הודעה, אבל זו הייתה מטליה אחותו. הראל המשיך בהכנות למשימה ופתאום, בעיצומו של ניסוי כלים, בעודו מנסה להרגיע את צריבת התרמיל הלוהט בבשרו, הרגיש שמשהו לא בסדר וזה לא קורה כאן. הוא חש בצורך לא מוסבר לדבר עם אושרי. הוא התקשר ולא הייתה תשובה. התקשר שוב ואף אחד לא ענה. אחרי כמה ימים הוא הצליח לתפוס את ליאור שסיפר לו שאושרי בבית חולים, אחרי שנקלע לשריפה כשחילץ חיילים ממבנה בוער. הראל ניגש למפקד שלו. "אני צריך להקדים את היציאה לחופש."

"מה קרה?"

"חבר מקורס קצינים, חייל בודד, נפצע. אני רוצה לצאת כבר היום."

"תן לי לבדוק מה אפשר לעשות." אחרי כמה דקות אושרה לו חופשה עד יום ראשון בתנאי שיהיה זמין למקרה שיצוצו משימות. הראל טס לבית החולים, כל המחיצות נפלו כשאושרי שכב כל כך קרוב אליו – כאילו רק אתמול נפרדו בתחנת האוטובוס והבטיחו זה לזה להיפגש שוב בקרוב.

"מה שלומך יפה שלי?" אושרי פתח את החלוק המהוה מבית האופנה הכושל של משרד הבריאות, וחשף חזה וכתף מצולקים, "יפה, הא?"

"הכי יפה בעולם." הראל הניח את התיק שלו בצד והודיע לאחות שהוא נשאר הלילה. היא ניסתה להתנגד אבל הוא חייך אליה את החיוך הממיס המוכר שלו והיא ויתרה. היא אפילו הלכה לארגן לו שמיכות וכורסה נוספת כדי שיוכל לחברן למיטה. הראל סידר לעצמו מקום וכשנשארו לבד, הוא פתח את החלוק של אושרי, התכופף ונשק לכל פיסת עור חרוכה. אחר כך טיפס לצווארו, אל העור שלא נפגע ונעץ בו את שניו. "איי! מה אתה עושה?"

"למה הפסקת להתקשר אליי?"

"לא רציתי להפריע לך."

"להפריע?"

"אמרו לי שראו אותך בתל אביב ולא התקשרת כל סוף השבוע. חשבתי שהמשכת הלאה."

"מי אמר? שביט?"

"אני מבין שגם אתה ראית אותו. הוא גם אמר שניסית להתחמק ממנו."

"חמור. היינו במעקב אחרי בחור מארגוני הסיוע של האו"ם שמשמש בלדר לארגוני טרור. הייתי חייב להסתלק לפני ששביט יחשוף אותי. לא ידעתי שאתם שומרים על קשר."

"אתה מדבר על הלכידה שדיברו עליה בזמנו בחדשות?"

"אהה… רק אל תדבר על זה עם אף אחד."

"וכל הפעמים שבהן היית קצר בטלפון זה בגלל ש…"

"נכון. הייתי בפעילות דומה."

"מה אתה מנסה לומר? שיצאתי אהבל."

"אהבלון. זה סוג אהבל אבל חמוד כזה." אחר כך ישבו זה מול זה וספרו את השבועות, הימים והדקות שבזבזו בגלל מחשבות רעות. "זוז קצת. תן להיכנס."

"אתה נורמאלי? אנחנו בבית חולים."

"תרגיע. אני לא אעשה לך כלום. אני רק רוצה לנשום אותך." הראל הסמיך את ראשו על חזהו של אושרי ולקח נשימה עמוקה, "כמה שהתגעגעתי לזה."

"יצאנו דפ"רים, הא?"

"לגמרי."

מתמחה צעיר עבר בין החדרים. בימים האחרונים הוא היה מחכה לרגעים שבהם היה מלווה את אושרי למקלחת ועוזר לו ברחצה. כשראה אותם הבטיח לעצמו שהלילה הוא יעשה את הכל כדי לקחת את הפנטזיה שלו צעד אחד קדימה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il