למקסיקו וחזרה – פרק ז'

28/05/2015

זמר מפוחית

 

פרק 7 זמר מפוחית

 

"מה קרה?"

ישי הראה להראל את המכתב הירוק שקיבל מלשכת ההוצאה לפועל. "מעקלים לנו את המשק. לא הצלחנו לעצור את זה."

כדי לא להדאיג את הראל לא סיפרו לו שהמשק נקלע לחובות. מי שחכר את האדמות פשט את הרגל והשיקים שלו חזרו, וגם בשימור המבנים הייתה עונה חלשה. הוועד חייב את המשק בתשלומים שחוכר השטח לא עמד בהם והבנק סירב להאריך את תקופת האשראי ופתח בהליכי הוצאה לפועל. כל הבנקים שפנו אליהם נתנו תשובה שלילית ועכשיו הגיעה החלטת רשם על הליכי כינוס למכירת המשק. אושרי הרגיש לא נוח במקומו. אחרי הכל, מדובר בעניין משפחתי. "שאלך?"

"לאן בדיוק? אתה חלק מאיתנו. אין לנו סודות ממך."

אושרי רצה לדפוק את הראש בקיר. זו כבר פעם שניה שהוא מרעיל לעצמו את המחשבות בלי סיבה

"אפשר לראות?"

הראו לו את המסמך מההוצאה לפועל. שבע מאות עשרים אלף ₪. באת כוח הזוכה היא שם מוכר,  עורך דין רעיה ספיר, אמו של אחד החיילים שחולץ מהמכולה שנשרפה. עולם קטן. עורך דין רעיה ספיר השביעה את אושרי שיפנה אליה ככל שיצטרך. "אני הולך רגע לדירה. אחזור עוד מעט."

אושרי הסתלק לפרדס והתקשר למשרד של עורך דין רעיה ספיר ואמרו לו שהיא בבית משפט ושתשוב יותר מאוחר. אושרי השאיר הודעה. עורכת הדין חזרה אליו ונזפה בו שהוא לא מתקשר אליה לנייד. אושרי סיפר לה על המשפחה המאמצת שלו שנקלעה לחובות ושהוא רוצה לעזור להם להסדיר את החוב. כעבור כמה דקות, עורכת הדין הודיעה שהפעילה לחצים על הבנק כדי לעכב את הליכי המכירה וכדי לכלול את המקרה במבצע לסילוק חובות. לדבריה הצליחה לעכב את הליכי האכיפה ולהשיג הפחתה ניכרת של החוב לכארבע מאות חמישים אלף ₪, אם החוב ישולם תוך שלושים יום. אושרי ביקש שתעביר למייל שלו הסדר לחתימה.

כשאושרי נכנס לבית עם ההסדר המודפס הראל לא היה כי הוזעק לקחת את אסתר לבית החולים, יוחאי ואלישבע כבר הלכו ובפינת האוכל נשארו ישי, טליה וסבתא רומיה, עדיין אפורים ושוקלים אם להיענות לפתק שראו במזכירות לפיו יש מי שמעוניין לרכוש נחלה במושב. עורך הדין של הועד אמר להם שעדיף שימכרו בעצמם כי בכינוס נכסים הם יפסידו הרבה כסף. "צריך לחתום כאן וכאן."

ישי וטליה בחנו את המסמך, "ומאיפה נביא את הכסף?"

"כבר שחררתי את הכסף ונתתי הוראת תשלום. אני אלווה לכם את הכסף." סבו שהיה ירושלמי גא ובעל נכסים, שנטר לבתו היחידה על שעזבה את הארץ. כשנכדו החל לפקוד את הארץ כנער מתבגר וכשגילה עניין להתגייס ולהישאר כאן, הסב זכה לשנות נחמה. במותו, כמה חודשים אחרי שאושרי התגייס, הוריש לו את כל רכושו – בית גדול בירושלים, דירה ברוטשילד, דירה בדרום תל אביב, שתי חנויות צמודות עם גלריה ועם חצר וכמה מיליונים בבנק. אחרי התדהמה, באה השאלה המבקשת, "ואיך נחזיר לך?"

"בקצב שלכם."

בינתיים הראל כבר הגיע ושמע מה קרה, "למה לא אמרת לי שאתה עשיר? הייתי מתאהב בך עוד יותר." אושרי צחק. הביט לצדדים וכשראה שאין אחד שרואה, נשק לו לשפתיו.

"לקחת ברצינות את הקטע של המשפחה, הא?"

"כל עוד אפשר ליהנות מזה, למה לא?"

"כל עוד…"

"נו מה? נראה לך שאחרי שיגלו מה הקשר ביננו הם ימשיכו לרצות אותי פה?"

הראל משך אותו אליו, חיבק אותו חזק-חזק ולחש לו קרוב-קרוב לאוזן, "מי היה מאמין שהתאהבתי דווקא באגף הסתום של משפחת רוטשילד. מה חשבת? שהם לא  יודעים?"

"ממתי?"

"מזמן. עוד כשהיינו בקורס קצינים."

"הם לא אמרו כלום והם דתיים."

"לא, הם מאמינים. יש הבדל."

"מהו?"

טליה נכנסה. "אחותי. הוא חשב שאתם לא יודעים."

"לא יודעים מה?"

"עלינו."

טליה צחקה. היא התקרבה לאושרי הנבוך וליטפה את לחיו, "דירה קטנה, מיטה אחת וקשר שהרבה זוגות נשואים היו מקנאים בו וגם העובדה שאף פעם לא ראינו את הראל עם בחורה. כמה עוד פילים ורודים צריך ברפת?"

עולם הפוך, יש לו שני הורים אקדמאים – אבא רופא ואימא אוצרת אומנות, אנשי העולם הגדול שהסתייגו ממנו כי הוא לא התאים לתמונה שהם רצו ואילו שם, במושב הדתי הקטן, במקום שלפעמים נדמה שנתקע באחד מדפי ההיסטוריה, יש אנשים הרבה יותר נאורים ומקבלים. אושרי שיתף אותה במחשבותיו, "את יכולה להסביר לי?"

"אין מה. כמו שאמרת, נתקענו בין דפי ההיסטוריה בשלב שבו אלוהים הטוב והמטיב ברא את האהבה, אבל לא את יוהרתם של אלה שהמציאו את החוקים, את האוניברסיטאות ואת הרבנות."

אלישבע הגיעה עם עידו ועם נדב. היא נראתה מאושרת. "דיברתי עם זוהר. הוא חושב שיוכל לקחת הלוואה מהמעביד שלו."

"הסיפור גמור כבר." טליה הצביעה על אושרי, "התכשיט הסדיר את החוב."

אלישבע הביטה בהם כלא מבינה וטליה הסבירה לה את מה שאירע. אלישבע ניגשה אליו וחיבקה אותו, "אל תדאג, נחזיר לך את הכסף."

"אני נראה לך מודאג?"

אלישבע הסתכלה עליו וליטפה את בלוריתו האדמונית. "תודה."

"מתי זוהר חוזר?"

"האנייה שלו אמורה לעגון בעוד יומיים בנמל אשדוד."

גם בועז הגיע ושמע. אחרי ההתרגשות היה פרקטי ואמר לישי ולאושרי שהם חייבים לעשות הסכם כתוב ביניהם כי ישי הוא קבלן עצמאי, המתמחה במבנים לשימור, ואם לא יהיה תיעוד לכספים שגייס מישהו עלול לחשוב שהסכומים האלה מקורם מהכנסות שלא הוצהרו. לפי עצתו של בועז הם ירשמו על המשק משכנתא לטובת אושרי. אושרי החליט לצרף את הראל כצד לעסקה כמלווה, ובנוסף קבע שאם ייקרה לו משהו בצבא או בכלל, המשכנתא תפקע מאליה. הם דיברו עם אח של ליאור שיערוך להם את ההסכם ברוח הדברים.

בערב דיברו הרבה על המעשה האצילי שאושרי עשה והוא הובך. הוא לא היה צריך להגיד כלום כדי שהראל ירגיש את המבוכה שלו ויציע שייסעו להתאוורר. הראל התקשר לנועה מהדיבורית להגיד לה ששמח לפגוש אותה ולשאלתה השיב שהטיול התקצר כי המורה אסתר לא הרגישה טוב. היא אמרה לו ששי הציע להזמין אותם כבר הערב ושהם ישמחו אם יבואו. "מהרגע להרגע?"

"למה לא? שי ישוויץ בכישרונו במטבח היפני, אתה תלך לחרב כמה מכוניות בחניה, כמו שאתה אוהב, ואני והחתיך שלך נרכל אודותיך."

"הוא כאן לידי. שומע אותך."

"אמרתי משהו רע?"

אושרי הצטרף לשיחה, "נשמח לבוא. להביא משהו?"

"לא… אתם יודעים מה, אולי איזה קינוח פרווה, אבל משהו שמתאים לסושי."

היה ערב נעים. שי אכן שלט ברזי המטבח היפני. "אפשר לדבר דוגרי?"

"דבר." שי נמתח לאחור באי נוחות, "נועה סיפרה לי עליכם. זה נכון שאתם זוג?"

"זה נכון. אנחנו זוג."

"ואוו… אתם לא נראים."

הראל חייך, "השארנו את הקרניים ואת הזנב בתא המטען."

שי הובך, "לא… לא… אתם צריכים להבין שכל חיי הייתי בישיבות ושמענו שהומואים זה בגדים מצועצעים וקולות נשיים, משאיות מקושטות וחיים הוללים."

"זה מה שאומרים לכם בישיבות?"

"פחות או יותר. נותנים לנו להבין שלהיות הומו זה לא רק העניינים האינטימיים אלא כל התרבות המופקרת שמסביב."

"זו לא אמת. גם במגדר שלנו יש מכל הסוגים."

"ובכל זאת, אתם מיעוט. כמה מתוככם משרתים בצבא, ביחידות קרביות?"

"מה העניין שי? יש לי הרגשה שאתה חותר לאנשהו?"

שי ונועה החליפו מבטים. "שייקה, אתה יכול לספר להם. אני סומכת על הראל ואם הראל סומך על אושרי, גם אני."

"מתן. אחי הקטן. הוא כמוכם והוא סובל כי הוא חי בהרגשה שנידון לחיי קלקול ופריצות. אני חושש לו, במיוחד אחרי שסילקו אותו מהישיבה."

"איפה הוא גר?"

שי הצביע כלפי מעלה." עם אימא שלי. פה מעלינו."

"קרא לו שיבוא, שיכיר."

"הוא לא נמצא. הוא מתרוצץ ברחבי הארץ, מחפש ישיבה שתסכים לקלוט אותו."

בלי להרגיש הגיעה כבר שעת חצות. הראל ואושרי נפרדו וחזרו הביתה. "המורה שלך חושבת שאתה פרח. נועה אומרת שאתה מלאך. מה יהיה?"

"כזה אני. כמעט מושלם."

"כמעט משולם? צנוע! מה חסר?"

"הטעם שלי בחברים לא משהו. ראה במי התאהבתי?" ביס כואב בפיטמה הבהיר שאושרי לא אהב את התשובה.

יום ששי

ליאור ועמיחי באו לבקר ביום ששי. "איפה פאדי?"

"בתורנות שבת. הוא בטח יתקשר בהמשך היום." הארבעה נסעו לטייל. כששבו הייתה שעת צהרים מאוחרת. "חייבים לצאת לדרך. עמיחי צריך להגיע הביתה לפני כניסת השבת."

"אולי תישארו לשבת?"

"לא הבאנו איתנו כלום."

"יש מברשות שיניים, ליאור יכול לקחת בגדים מהארון שלי ולך נביא סדין לבן. הרי זה מה שלבשתם באתיופיה."

עמיחי הקשה, "מה יש בתפריט?"

"הופה. כושי הפך להיות בררן."

כן, אני כושי ואל תעזו להיעלב בשבילי כשהאחים שלי קוראים לי כושי. משפחתי ואני באנו מארץ כוש וסבתא רבא שלי הייתה מלכת שבא ובמילה כושי אין שום גנאי. רק אל תדליקו אותי בניסיונות להגן עליי, כי כשאתם עושים זאת, אתם מניחים שאני חלש מכדי להגן על עצמי. אלה האחים שלי ובתוך המשפחה שלי, אפשר לדבר על הכל , גם על מוצא וצבע עור ואביזרי לבוש ומנהגים עתיקים. אפשר אפילו להסתלבט על השיזוף המושלם שלי, כאילו שאני לא יודע כמה כסף עושים מכוני השיזוף מלבנבנים שרוצים צבע עור כמו שלי.

"עוד לא שמעתי מה יש בתפריט?"

"בשבילך כושי יש רגל קרושה, מתכון שקיבלתי ממאמא רוחמה. אז אתה נשאר?"

"בסדר. אבל יש לי עוד תנאי. אתם שניכם תתאפקו השבת. לא בא לי לשמוע קולות של סדום ועמורה."

אושרי לחץ את ידו לאות הסכמה לתנאים, "עשינו עסק."

"טוב. נישאר."

ורגע לפני כניסת שבת, הראל הידק את ליאור ואת כושי אליו, אחד מכל צד, והסביר להם את משנתו, "אני לא אחראי לעסקאות שאתה עושה עם אושרי. ליאור ואני לא חתמנו ולפי מה שאנחנו מתכננים לך, סדום עמורה ייראו כמו עצרת של ש"ס." ואז צבט בישבנו של עמיחי.

הקידוש הפעם היה שונה מהרגיל. ארבעת המוסקטרים העמיסו על השולחן את הסיפורים מקורס הקצינים. הסיפורים שלהם הזכירו לישי ולבועז נשכחות מימי הצבא שלהם וכל אחד מהם הצר בתורו על כך שלא שמרו על קשר עם הבחורים ששירתו איתם. אפילו המורה אסתר סיפרה כמה חוויות מימי הצבא שלה בסיני.

"מה נגמר עם הסיפור בפאב?"

"לא נגמר. אין עדיין תאריך לדיון."

בסוף הערב דחסו מזרונים לדירה הקטנה ונשכבו עליהם. פאדי התקשר והם הצטערו שהוא לא אתם. "איך אתם?"

"בסדר. אבל אתה חסר פה."

"זה טוב להתגעגע. זה מגביר את ההשתוקקות."

"פאדי? זה אתה? מאיפה הדברים האלה?"

פאדי צחק, "יש לי כאן מילואימניק שלומד קבלה יהודית. מזרזר לנו את השכל כל היום בתובנות רוחניות."

סוף השבוע נמוג לאיטו. הראל העלה על מכשיר הטלפון שלו קטע ובו הוא מעביר אצבע על הגבה, מחווה שראו בהצגה 'עקומים' המתארת את חייהם של הומוסקסואלים במחנה עבודה נאצי. זו הייתה דרכם של מקס ושל הורסט להביע את אהבתם במקום שהיה אסור לאהוב בו בגלוי, או בכלל.

"למה ככה? אתה מרגיש שאנחנו נמצאים במקום הזה?"

"בכלל לא. אבל טוב לזכור שיש עדיין מקומות ומצבים שאי אפשר. בפעם הבאה כשתתקשר אליי ולא אענה לך או שאהיה קצר במילותיי או ששביט ייראה אותי בתל אביב ויתקשר אליך להשטנקר, דמיין שאני מעביר אצבע על הגבה ולא תצטרך להריץ סרטים מיותרים בראש."

אחרי ההבדלה ישי הזמין את האחים לחגוג את הטלטלות שעברו השבוע. ישי ניאות לשלוף את המפוחית שלא ניגן בה שנים ולנגן שירים של שמחה ושל התרוממות רוח. האחיות הזמינו את השיר שאמן הייתה שרה להראל כשהיה קטן.

אני גדליה רבע איש

אבל אני צומח

אם אין לי בית, יש לי כביש

ועל הכביש ירח…

( מלים: נתן אלתרמן. לחן : משה וילנסקי )

אושרי הושיט ידו להראל בגלוי. הראל נענה והם שילבו אצבעות. כשאושרי הרים בהיסח הדעת את הידיים האחוזות זו בזו לפיו כדי לנשקן, בני המשפחה וליאור ועמיחי הביטו בהם וחייכו כי אצל אנשים שאוהבים את האהבה ושמכירים ביופייה, אין אהבות לא טובות.

זה היה אחד מהרגעים השלווים והקסומים האלה שאף אחד לא רוצה שייגמר ודווקא ברגע הזה הגיעה שיחת הטלפון השבועית משלימוביץ. אושרי שאל בייאוש, "נו, מה הם עשו הפעם?"

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il