למקסיקו וחזרה – פרק י"ז

09/07/2015

פרח משוגע

עטליה באה לשמור על יהונתן כמה שעות כדי אושרי ילך לסדר עניינים הקשורים בלימודי ההוראה שלו. היא נראתה טרודה ונסערת מאוד.

"מה קרה?"

איפה שהיא מתנדבת עד הגיוס, יש ילדה שאבא שלה מובטל ושאימא שלה חירשת. ההורים שלה לא יכולים לעשות לה בת מצוה. עטליה והמתנדבות האחרות ארגנו לה מסיבה הפתעה במקלט שאחת האימהות סידרה להן ועכשיו הודיעו לה שהייתה הצפה במקלט ושגם אחרי שניקו אותו, יש ריח כבד של עובש ושל מי ביוב.

"מתי המסיבה?"

" מתוכננת לעוד יומיים."

"וכמה זמן ייקח לכם להודיע למוזמנים שהמסיבה עברה לגלריה שלנו, בקפה למעלה?"

"אתה רציני?"

"למה שלא אהיה רציני? אבל התקשרי לאימא שלך כי היא שותפה עכשיו וגם היא צריכה להסכים."

הגר, איך לא, הסכימה אבל התנתה שהקפה ידאג לכיבוד. סוגיות של כשרות ואמות מידה מאוד מוקפדות שלא כוללות חטיפים של טיולים שנתיים ובורקסים נוטפי מרגרינה. חוץ מזה, זו הזדמנות נהדרת לבחון אפשרות להרחבת פעילות ולעריכת אירועים מצומצמים.

יום בת המצווה הגיע. לפי התכנית המתנדבות לקחו את עידית לקנות בגד יפה כמתנה והבטיחו לה שישבו לאכול עוגה בקפה של הגר. כשנכנסו לגלריה המקושטת הילדה ראתה את הוריה, את מוריה ואת חבריה מתנועת הנוער ופרצה בבכי של התרגשות. הצוות לא חסך מכלת הערב ומאורחיה דבר. היה שפע של כיבוד מושקע. חגי הקפיץ את עמית, החבר שלו מהצבא לעמדת הדי.ג'י וצחי הביא את מצלמת המגנטים שלו, המצלמה הישנה שמימנה לו את הלימודים. עד כמה שהשמחה אורגנה בחופזה, כך היא הייתה מושלמת.

באותו ערב תמר הביאה לקפה את הוריה המתגוררים בחיפה. היא שמעה את ההמולה ועלתה אל הגלריה להציץ וראתה את המסיבה ואת הילדה המאושרת משוחחת עם אמה ועם הצלם בשפת הסימנים. הם דיברו על ההפתעה שעשו לה. בזווית העין קלטה את דניאל.

"מה אתה עושה פה?"

"מה את עושה פה?"

"אני עם אימא ואבא למטה ואתה?"

"באתי לעזור. אני העוזר של הצלם, השותף שלי לדירה.  חוץ מזה, יש כאן אורחים כבדי שמיעה, אז אני עוזר גם בזה."

"איך אתה קשור לחבורה של הקפה הזה?"

"סיפור ארוך. לכי להורים ואל תגידי להם שאני פה. אני כבר יורד."

דניאל ירד והפתיע את הוריו. מאז שחלה ושאיבד את שמיעתו התכנס בבית והתבודד. רק בזמן האחרון החל לסלול את דרכו חזרה לחיים. אחד הפעולות הראשונות שעשה היה להירשם ללימודים ולעבור לתל אביב.

"חגי! בוא הכר את ההורים שלי."

ההורים נדהמו. ההיגוי שלו השתפר מאוד והיה הרבה יותר בוטח. חגי הסתכל על תמר ועל דניאל והתפלא, "אתם אחים?"

"כן. קטע מוזר. הבנתי מדניאל שהוא נמצא כאן הרבה. משום מה, לא יצא לנו לדבר על המקום."

" באמת מוזר. ולא זיהית אותנו בתמונות מהטיול במדבר יהודה ומ…"

האם נזעקה, "מאיפה? דניאל, מתי היית במדבר יהודה?"

חגי הביט בדניאל והבין שאמר דבר שלא היה צריך להיאמר. דניאל הסתובב לאמו, "אימא, הירגעי. זה קרה בסופשבוע שבו הייתי אמור לנסוע עם הקבוצה ממיח"א למלון בטבריה. הזמינו אותי והעדפתי לנסוע איתם למדבר יהודה. לא סיפרתי על השינוי בתכניות כי לא רציתי שתדאגו או שתנסו לשכנע אותי לוותר."

אמו הוכיחה אותו על ששיקר להם.

"לא שיקרתי. חסכתי לכם את עלות הצמר גפן שבו אתם מנסים לעטוף אותי."

האב הניח יד מרגיעה על רעייתו, "את צריכה לשמוח. האם זה לא מה שרצינו בשבילו מאז שחלה? שיחזור הילד שהכניס תזזית ושגעון הביתה?"

חדוה נזכרה בילד שהקים להקה במרתף של הבית ושהרעיד את קירותיו, בילד שאימץ כל כלב עזוב או חתול מרוט שמצא ובילד המרדן והתוסס שסידר לה שיחה שבועית עם בית הספר. הילד הזה נעלם אחרי המחלה והיא כל כך התגעגעה אליו. אז מה היא מתלוננת על זה שדניאל שב לשריטת הנעורים שלו? "צודק. זה טוב שהוא יוצא ויש לו חברים. אבל הוא לא צריך להסתיר מאיתנו דברים. ואם היה קורה לך משהו?"

חגי התנצל שהוא חייב לעשות משהו והם עקבו אחריו כשנבלע במטבח וכשיצא משם עם עוגה ענקית אותה הפקיד בידיו של אחד המלצרים שיעלה אותה למעלה.

"בחור נחמד. מכירים הרבה זמן?"

"לא. שבועיים פלוס-מינוס."

תמר סיפרה שהייתה בקרבת מקום עם אדיר, הבן של שולה ושל אפרים מהשכונה הישנה. הוא חיכה לה בשדרה עד שתצא מהחנות שהייתה בה וכששבה, לא מצאה אותו. עוברי אורח אמרו לה שהתמוטט מהתקף אפילפסיה ושאנשי הצוות מבית הקפה הסמוך יצאו אליו ולקחו אותו פנימה. כשנכנסה לקפה מצאה אותו לבוש בחולצת מלצרים. חגי היה לידו והרגיע אותו שלא קרה כלום ושהכל בסדר. בשקית כבר הונחה החולצה אחרי שנשטפה מכתמי הקיא. אחד המלצרים הגיש לאדיר לאכול ולשתות וכשרצתה לשלם חגי סירב לקחת תשלום בעד הארוחה. מאז היא אומרת, התאהבה במקום ובצוות שלו. "באמת בחור נחמד."

תמר הבינה לאן אביה חותר, "כן, הוא באמת בחור נחמד אבל הגיע הזמן שתפנים שבחורים נחמדים לא עושים לי את זה."

"זה סופי? את לסבית גמורה?"

"לא. רק בימים אי זוגיים. עכשיו אפשר לחזור לתמונות של הפרח המשוגע שלכם ממדבר יהודה?"

דניאל הראה את התמונות מהטיול.

"הנה. זו נעמי, קלינאית התקשורת שלי וזה בעלה, ליאור."

"נעמי ההיא?"

"כן. היא זו ששידכה ביני לבין צחי, השותף שלי לדירה ודרכם הגעתי לחבורה שמנהלת את הקפה כאן ואיתם יצאתי לטיול הזה."

"היינו רוצים לפגוש אותה."

"לא. אתם לא. מספיק פגעתם בה."

דניאל לא הצליח להשתלב בכל מיני פעילויות שאורגנו לצעירים ולצעירות מסוגו. הוא לא אהב את הרעיון שמתייגים אותו בגלל מוגבלותו. אבל יום אחד שב אחר, תשוש, סוער ונרגש וסיפר אודות מדריכה מחליפה שבאה אליהם למרכז עם מתנדבים ממכינה קדם צבאית. היא חילקה אותם לזוגות עם דפי משימות, ונתנה להם להתרוצץ ברחבי חיפה כשהם צריכים לתקשר עם העולם כדי לעמוד במשימות, כשהמלווים השומעים שלהם לא פוצים פה ולא עוזרים בכלום. ההורים ששמעו אודות הפעילות הזו זעמו על שהיא חשפה את הילדים שלהם לתחושות התסכול והאין-אונים ודרשו התחייבות שהיא לא תועסק יותר במרכז.

דניאל המשיך להריץ את התמונות עד שפניו הרצינו, "בן, לא רציתי להכעיס אותך. בסך הכל רציתי להתקשר אליה, להודות שטעינו ולהתנצל."

"אני לא כועס. אני מתגעגע אליו."

"למי?"

דניאל הצביע על הראל, "אליו, הוא איננו, נעלם במקסיקו."

דניאל נזכר בפעם הראשונה שפגש את הראל, כשהלה התיישב בשולחן שלו ושל נעמי מבלי לבקש רשות והתחיל להציף אותו בשאלות. היה משהו מוזר ומרענן בבחור הזה, בעיקר באדישות שהפגין כלפי החירשות של בן-שיחו. דניאל נזכר גם בפעם ההיא שהראל מצאו מדוכדך, העלה אותו לרכב ולקח אותו עד לחוות סוסים המרוחקת כדי להכיר לו את יקיר, מדריך רכיבה חירש וכדי להעלותו בפעם הראשונה בחייו על סוס או כשהפגיש אותו לוטפי, חבר לא שומע שהקים קבוצה של מתופפים בגליל.

"הנה. פה שנינו עם הסוסים בעמק יזרעאל, והנה אנחנו מעל מצוקי געש. אני עם המצנח הכחול."

חדוה התפלצה כשראתה את הסרטון ובו בנה מככב בדהירה מהירה על סוס, אבל נמנעה מלהגיד דבר והמשיכה לחשוק שפתיים גם כשראתה את בנב עם החברים המופרעים שלו קופצים ממצוקים עם מצנחים ועם טרקטורים מעופפים.

הגיעה השעה ללכת. דניאל נפרד מהם וחזר למסיבת יום ההולדת והאב הלך להביא את הרכב מהחניה. חגי רמז לתמר שתבוא אליו. הוא שם בידה מפית מקופלת שעליה נכתב, "פנויה להכיר בימים אי זוגיים." היה שם גם מספר טלפון.

תמר חייכה והביטה לראות מי יכולה הייתה לשמוע את השיחה שלהם. על הכיסא שמשענתו נשקה לכיסא שעליו ישבה קודם הייתה צעירה מרשימה למדיי.

"מכיר אותה?"

"כן. גם היא אורחת קבועה."

"מה אתה יודע אודותיה?"

"איריס סיימה לימודי רפואה. היא עושה התמחות בתל השומר. היא בצוות שטיפל בפאדי."

"במי?"

"בפאדי. הוא הרבה פה. הוא היה כאן ביום שאת והבחור האפילפטי הייתם פה."

"מי? הבחור הערבי שאיבד רגל בצבא?"

"ארמי. לכי לאינטרנט וראי את ההבדל, בורה."

יש נוצרים שהוגדרו כבני הלאום הערבי בשל מוצאם, ואלה ביקשו להירשם במשרד הפנים ובתעודות הזהות שלהם תחת לאום נבדל, הלאום הארמי. הרצון הזה ליצור את ההבחנה התעצם בתקופה האחרונה על רקע הרדיפות שהן מנת חלקם של נוצרים בארצות ערב, ועל רקע שתיקתם של רוב הציבור הערבי המוסלמי פה בארץ ושל ההנהגה הערבית המסורתית במחוזותינו.

"לענייננו. איך איריס? נחמדה?"

"כבר דיברתי יותר מדיי. יש לך את הטלפון שלה ותבררי לבד. תתקשרי אליה?"

"נראה לי שכן. אני צריכה לזוז. אבא שלי סימס שהוא כבר בחוץ."

"יש לך משפחה נחמדה. לא הייתי מאמין שאת ודניאל אחים."

"מדוע. אנחנו דווקא מאוד דומים"

"במה?"

"שנינו אוהבים נשים. זה נחשב?"

"לא."

תמר יצאה להוריה ואיחלה להם נסיעה טובה, "תמרי, חכי רגע. תני את זה לילדת בת המצווה."

האב הוציא מתיקו נייר רשמי של החברה שבבעלותו וכתב עליו אישור לטיסה בשמי הארץ לילדה ולעוד אחד עשר נוספים.

"לכבוד?"

"סתם כך. לראות את דניאל עשה לי מצב רוח מיוחד."

תמר מצאה את דניאל למעלה. היא הכירה אותו מספיק טוב כדי להבין שרוחו נעכרה. היא קראה לו שיבוא אתה וייחד יצאו אל החצר. הוא סיפר לה שמאז שהראל נעלם משהו בחבורה שלהם נסדק. הקשר נשאר הדוק אבל שמחת החיים והספונטניות שהמריצה אותם לעשות דברים מטורפים ביחד התמעטה. כשתמר שאלה אותו מה הכי חסר לו, הוא דיבר על זה שאיתם הוא לא בחור חירש אלא סתם איזה בחור שמדבר שפה זרה ושעדיין חסרות לו הרבה מלים בעברית. כך, למשל, כששמעו ששיחק כדורסל, ארגנו בשבילו משחקים והיו צולפים בו עם הכדור עד שלמד להיות ער למתרחש במגרש חרף חירשותו.

מישהו יצא לחצר עם כוס קפה take-away וכשראה מי יושב בחצר, עזב את המקום. אחרי שהתרחק מהם, דניאל חייך חיוך מסוים. "קחי עוד דוגמה, ישבנו בבר של תקע ושקע והראל הסביר לי שבשעות הלחץ, גם מי ששמיעתו תקינה, לא שומע מרוב רעש ושיש לו שיטה איך לזהות את הרגעים שבהם צריך להנהן כדי לתת למי שמולו את התחושה שיש הקשבה. חשבתי לאמץ את השיטה וכשהבחור שנכנס עכשיו הגיע לבר, ניסיתי אותה עליו. ראפיק חזר מהודו עם תובנות רוחניות עמוקות ועם צורך בלתי נלאה להשלים את מכסת הדיבור שהחסיר במדיטציות השתיקה הארוכות שם. כל המנוולים התאיידו והשאירו אותי איתו לבד. בשלב מסוים, התעייפתי מלעקוב אחר קצב השפתיים שלו אבל המשכתי להנהן כמו שהראל לימד אותי. פתאום קיבלתי נשיקה צרפתית רטובה. אחר כך התברר שראפיק הציע לי לבלות ביחד ושמח שהנהנתי בהסכמה. נרתעתי ועכשיו יש ביננו מבוכה גדולה מאוד."

תמר צחקה, "קשה לי לדמיין אותך יוצא לבר ועוד לבר של גייז."

"את רואה? דברים השתנו."

"אגב. הייתי בשבוע שעבר בחיפה ופגשתי ברחוב את גידי. הוא שאל עליך ונתתי לו את מספר הטלפון שלך."

"אהיה מאוד מופתע אם הוא יתקשר."

"מדוע? הייתם חברים טובים."

"לא חושב. גם אם היינו דבק, זה היה לפני שחליתי ומאז הוא נעלם. מסתבר שלא כל מי שמבלים איתו בימים טובים, הוא חבר לימים רעים."

אושרי עבר בחלון ודניאל סימן לו. אושרי הצטרף אליהם עם יהונתן על הידיים, "שמעתי שאתם אחים. לא הייתי מנחש."

"חגי סיפר רק לך או שהעלה הודעה באינטרנט."

"עוד לא התרגלת לרכלן הזה? חוץ מזה, ראפיק היה פה. איך הזוגיות?"

"פורחת. כבר דיברנו על הרחבת המשפחה. תן לי קצת את ג'וני שאתאמן עליו."

"קח. אני אעלה בינתיים למעלה לראות מה קורה."

יהונתן הונח בידיו של דניאל והילד כבר הושיט ידיים וטיפס לתלוש את אפו ואת אוזניו. תמר הביטה באחיה המתרונן ותהתה מה יש באנשים האלה שמצליחים להדליק את האור גם אצל אלה ששכחו איפה המתג.

תמר נפרדה מאחיה והערב הסתיים. בבוקר שאחריו  דניאל וצחי ישבו על המחשבים. אביתר התקשר להתנצל שלא הצליח למצוא תצלומי אויר. "אין ברירה. צריך לנסוע לחיפה, למשרדים של אבא שלי."

"למה?"

"אולי הוא יכול לעזור לנו?"

דניאל וצחי נסעו למשרדים בחיפה. האב, הטייס המעוטר אהוד גילפז שמע את סיפורם והבטיח לעזור. הוא שותף לכמה מיזמים בתחום התעופה האזרחית וכך קשר קשרים ברחבי העולם.

"הגידו מה אתם צריכים. יש לי חבר מהטייסת שהוא שותף בחברה למטוסי ריסוס בגואטמלה."

"נרצה צילומי אויר של המבנים המסומנים במפות שמצאו מחבל מיצ'ואקאן במקסיקו."

אהוד בדק את הפרשי השעות והתקשר לחבר המדובר. "הוא מארגן לנו את החומר ובינתיים, נצא לארוחת בוקר."

הארוחה הוגשה והמכשיר צפצף. אהוד פתח את האי-פד שלו והתצלומים והמפות הגיעו. אהוד הסביר להם את מה שראו והעביר את התמונות למכשירים שלהם. לצחי ולדניאל היה ברור  שבמבנה הזה יש מישהו שיכול לתת להם תשובות לתעלומה – מה קרה להראל?

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il