דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
17/08/2015
בהתחלה אודי היה בעיני סתם עוד ילד שבא לעבוד אצלנו את חצי השנה ההכרחית של עבודה מועדפת כדי לקבל את המענק מהצבא. היו כמוהו לפניו ובטח יהיו גם אחריו.
עוד ביום הראשון שלו בבית המלאכה הוא גילה לי שהוא לא באמת מתעניין בבית המלאכה שלנו שמייצר עזרים אלקטרוניים קטנים וחכמים שנועדו לעזור לחיילים שלנו להרוג את האויב ביתר יעילות. מה שהוא רוצה זה ללמוד הנדסת מכשירים בטכניון, להיות מהנדס, אולי אפילו דוקטור, וחוץ מזה הוא רוצה להספיק לטייל בכל שביל ישראל, מהצפון ועד לאילת. לקרוא את כל הקלאסיקונים הרוסיים הגדולים, לעשות קורס למדריכי טיולים, לחזור לנגן בפסנתר, לעשות את הטיול הגדול שלו לחו"ל בסין דווקא, ומי יודע מה עוד.
כמו לכל צעיר בן עשרים ושתים שהשתחרר אחרי שלוש שנים ארוכות מהצבא ומסתער על העולם בתיאבון בריא יש לו המון תכניות ועל כולן הוא סיפר לי בהתלהבות, עיניו הכחולות והמוארכות נוצצות, חיוך שמח על שפתיו המלאות, התלתלים השחורים שלו מתפרעים על ראשו בלי סדר.
הוא כזה מין ילד מתלהב, תמיד שמח, לא ממש יפה, אבל חמוד כזה, קצת חנון, רזה מידי זה בטוח, אבל עם כתפיים רחבות ויציבה טובה, חרוץ מאוד, תופס מהר, זוכר כל מה שאומרים לו, ילד טוב וחכם שתענוג לדבר איתו.
אחרי שהכרתי אותו שמחתי שהבוס ביקש ממני לפרוש עליו את חסותי ולהפוך אותו לעוזר שלי. מהיום הראשון שלו אצלנו לקחתי אותו תחת כנפי לשמחתו של מיכה שאין לו סבלנות לעובדים זמניים וחושב שלהשקיע באחד כזה שעוזב אחרי כמה חודשים זו טעות ועדיף לחפש מישהו רציני ומבוגר יותר.
עד שפגשתי את אודי גם אני חשבתי ככה. אף פעם לא התלהבתי מהעובדים המועדפים שהבוס אהב להנחית עלינו, מצאתי אותם צעירים בורים, בטלנים וחפפנים ובעיקר היה לי קשה עם ההתעקשות שלהם לשמוע כל הזמן מוזיקה צעקנית בגלגל"צ שמורטת את עצבי ולצאת כל שעה להפסקת סיגריה.
במיוחד לא סבלתי את הטיפוסים האלו שהיו מסתובבים עם אוזניות מחוברות לאייפוד, משקפי שמש כהות על עיניהם, רק מחכים עד שיגמר יום העבודה והם יוכלו לצאת לבלות כדי להגיע למחרת לעבודה עייפים ומפהקים, להסתיר את העיניים האדומות מאחורי עדשות המשקפים ולספר כמה הם שתו, ומה בדיוק הם עשו, ולקטר שאין להם ראש לעבודה ושהם מתים לסיגריה.
אודי לא היה כזה, הוא ילד טוב, חנון חמוד כזה שלמרבה הפלא מתעב את המוזיקה הצעקנית של גלגל"צ אוהב לשמוע ברדיו את כל התכניות שגם אני אוהב. מעניין אותו לשמוע יומני חדשות וכמוני גם הוא אוהב את התכנית 'המילה האחרונה' ותמיד שמח להקשיב לאברי גלעד מתווכח עם ג'קי לוי וצוחק כשעירית לינור מכסחת את אורי אורבך.
"הילד האחרון ששלחו לנו, האודי חמודי הזה? ממש בסדר." אמרתי לבוס, "אני מרוצה ממנו, חבל שהוא עוזב בעוד כמה חודשים."
הבוס נאנח ואמר שככה זה עם העובדים בעבודה מועדפת, הכל בגלל הממשלה הדפוקה הזו, ושלח אותי לסדר משהו במחסן.
הלכתי למחסן, אודי נגרר אחרי כמו תמיד, מספר לי בהתלהבות על סופר חדש ומדהים בשם מילן קונדרה שהוא גילה רק אתמול, מתפלא לשמוע שקראתי כבר מזמן את כל הספרים שלו שתורגמו לעברית וממהר לרשום לעצמו את שמות הסופרים הצ'כיים האחרים שאני מזכיר, מקשיב לי בתשומת לב מחניפה כשאני מספר לו על ירוסלב האשק העיתונאי השיכור שכתב את החייל האמיץ שוויק ומתפעל כשאני זוכר את משפט הפתיחה של הספר המקסים והמצחיק הזה – "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד."
לידו אני מרגיש חכם, בוגר ומשכיל מאוד, ולא סתם עוד תולעת ספרים מצויה שעובד בעבודה מעפנית ואין לו אפילו תואר של הנדסאי.
אני מבוגר ממנו בכמעט עשרים שנה וכל פעם שאני מתפלא איך הוא לא יודע מי זה המינגווי? ואיך הוא לא שמע מעולם על צ'אוצ'סקו, שאני זוכר היטב את הוצאתו להורג לנוכח מצלמות הטלוויזיה, הוא מזכיר לי שהוא חי רק עשרים ושתים שנה בעולם והוא פשוט עוד לא הספיק ללמוד ולקרוא את כל מה שאני הספקתי, ושנינו צוחקים יחד.
הוא מין ילד מצחיק כזה, חולם על מגורים במושב, על גידול עגבניות ועשבי תבלין בגינה ליד הבית, מספר לי איך גידל מלפפונים בבסיס כי היה לו משעמם. לא מבין למה זה מצחיק אותי ומביא לי אפרסקים מהעץ שיש להוריו בגינה.
העבודות הכי מבאסות ומשעממות עוברות לי בכיף בזכותו, וכשהוא לא בא לעבודה (ותמיד מודיע מראש שהוא יעדר), אני עצוב, משתעמם בלעדיו ושמח כשהוא חוזר, מתאפק לא לתת לו חיבוק, מסתפק ברבע טפיחה אגבית על הכתף.
לפעמים אני מת לתת לו חיבוק קטן, לא משהו רציני, סתם לשים יד על הכתף במחווה חברית, אבל מתאפק. לא רוצה להביך אותו. הבנות שעובדות במשרד כאלו רכלניות, והמזכירה הרי חברה של אימא שלו… הוא בטח כבר יודע עלי… למה לקלקל את הקשר הטוב שלנו במחוות מיותרות? הוא כל כך צעיר וחמוד וכל כך תמים, גר אצל ההורים, למד פסנתר, אוהב לטייל ולקרוא, חובב תשבצים וסודוקו ויש לו חברה שלומדת רחוק, בתל אביב. כל סוף שבוע הוא נוסע אליה לביקור, מה לו ולי בכלל? איפה אני ואיפה הוא?
מתי הבנתי שהשמחה שאני מרגיש כל פעם שאני פוגש אותו זו לא רק חיבה לילדון נחמד שבא לפה לכמה חודשים ושאחר כך יישכח, שמבחינתי זה משהו שהוא קצת יותר מזה?
זה קרה בערך חודשיים אחרי שהוא התחיל לעבוד אצלנו, יום חמישי אחד מיכה ביקש שאלווה לו את המועדף שלי כדי לעזור לו במשהו. שלחתי את אודי אל מיכה והתעסקתי בעבודה שלי, חושב איך הוא בטח מפציץ שם בשאלות את מיכה ואת כל הצוות שלו, מקשיב בעניין רב לכל מה שהם מספרים לו על החיים שלהם, צוחק מהבדיחות שלהם, רוצה לדעת עליהם הכול, באמת הכול, ולא מתבייש לחקור ולשאול כל פרט.
חשבתי כמה אני אוהב את הסקרנות שלו, את הרצון שלו לדעת, להכיר ולטעום את כל העולם, את החיוך שלו, החמוד והרענן כל כך ופתאום קלטתי שאני מתגעגע אליו ועצוב לי בלעדיו.
הוא חזר אחרי ארוחת הצהרים וכל כך שמחתי לראות אותו… ראיתי שגם הוא שמח, הוא ממש קרן מרוב שמחה כשראה אותי, חייך אלי חיוך ענקי ולמרות שלא נגענו זה בזה הרגשתי שהוא כאילו מחבק אותי. הלוואי ויכולתי לתת לו חיבוק, רק משהו קצר וידידותי כזה… טוב, כמובן שהתאפקתי, אבל חייכתי גם כן, ומיד סיפרנו זה לזה מה עשינו כשלא היינו יחד.
הוא שאל מה דעתי על פרשת השבוע שאברי גלעד הסביר כל כך יפה ברדיו ולמה אני חושב שג'קי התכוון כשהוא אמר ש… ונכון שהלכות שולחן חרוך היו ממש מצחיקות היום? ואיזה מצחיק אברי עם המדינת דראקוניה שלו?
דיברנו וצחקנו וקשקשנו ללא הרף ובקושי נפרדנו בסוף היום.
הוא אמר שייסע לחברה שלו בתל אביב בסוף השבוע ואני הזכרתי לו שיסתפר קודם כי הוא ממש כבר צריך, והחזקתי את עצמי בכוח לא להעביר יד בתלתלים שלו.
באותו סוף שבוע ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני עבודות ואילצתי את עצמי ללכת למסיבה שלא ממש בא לי להיות בה, וכל הזמן חשבתי עליו, כועס על עצמי שבגילי המתקדם, אחרי כל הניסיון שצברתי בחיים ואחרי שהגעתי סוף סוף למעין שלווה והשלמה עם עצמי הנה אני שוב נכנס לסרטים, ובשביל מה? בשביל ילד סטרייט?
מה, אני משוגע? חסרות לי צרות? הוא אפילו לא יפה במיוחד, רק נבון מאוד, סקרן בצורה מקסימה, אוהב לקרוא ולדבר על ספרים, ויש לו עיניים כחולות בורקות, חיוך פתוח ושמח, טעם טוב במוזיקה ו… די כבר עם זה יובל, אתה עושה מעצמך צחוק. תפסיק עם זה מיד!
למרות שאנחנו גרים באותה עיר מעולם לא עלה בדעתי לנסות לפגוש אותו מחוץ לשעות העבודה. מבחינתי הוא היה רק ילד שגר עם הוריו ומידי פעם קופץ לביקור אצל החברה בתל אביב, מבלה עם חברים בפאבים והלך לרקוד במועדונים. לו היו את החיים שלו – חיים של נער צעיר שכל החיים לפניו – ולי את שלי – חיים של אדם מבוגר ורציני בן כמעט ארבעים – גבר מיושב בדעתו שיש לו משכנתא, חובות, ילד שצריך לשלם עליו דמי מזונות, חוג חברים בגילו, כמה יזיזים ומספר אקסים שחלקם נעשו אויבים מרים וחלקם נותרו ידידים. הייתה לי אפילו גרושה שגידלה עם בעלה הנוכחי את הילד שלנו -הסיבה לכך שטרחנו לעמוד מתחת לחופה – וניסתה לשכנע אותי לפגוש אותו כמה שפחות בלי להפסיק לתת לה דמי מזונות.
אז מה אם זה בדיוק ההיפך מההסכם שחתמנו עליו? מה, אתם לא יודעים שככה זה בחיים.
דיברתי עם אודי המון, אבל יש דברים שהוא לא ידע עלי, הוא ידע מה למדתי, מה קראתי, איפה טיילתי ואיך הגעתי עד הלום, אבל לא סיפרתי לו כמעט כלום על חיי האהבה הלא ממש מוצלחים שלי ועל יחסי עם נדבי, הילד בן השש שלי, והנסיבות בהן התחתנתי והתגרשתי.
אודי, סקרן כדרכו, דווקא כן ניסה לברר פעם, אבל אחרי שאמרתי לו שאני מעדיף לא לדבר על זה הוא נרתע ולא שאל אותי מאז שום דבר אישי מידי, מצד שני הוא בטח שמע עלי די והותר רכילויות מהקולגות שלי.
בית המלאכה שלנו קטן למדי ואנשים מדברים, אין מה לעשות נגד זה.
ערב שישי אחד חם ומעיק של תחילת הקיץ ישבתי במרפסת עם אבטיח, מנסה לסחוט מעט קרירות מהרוח הקלה שנשבה בחוץ, והנה הטלפון מצלצל ואודי על הקו.
"אני יכול לבוא אליך יובל?" שאל, נשמע מדוכדך בצורה מוזרה.
"איפה אתה?" הופתעתי, "אתה לא בתל אביב?"
"לא, רבתי עם החברה, חזרתי הביתה במונית וגיליתי שהורי לא חזרו עדיין הביתה ואין לי מפתח, אני עומד מול הדלת הנעולה של הבית ולא יודע מה לעשות."
"אל תזוז לשום מקום. אני אקפוץ להביא אותך."
"אני יכול לבוא ברגל."
"בחום הזה? ועכשיו כבר לילה ואתה בטח עייף מאוד, זה בסדר, חכה לי, אני כבר בא."
הגעתי עם מכוניתי עד לבית הוריו ואספתי אותו משם לביתי.
"על מה רבתם?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו והסב את מבטו. "סתם שטויות, היא עוד ילדה קטנה, אני לא חושב שאנחנו מתאימים."
"כל זוג רב לפעמים."
"אנחנו כבר לא זוג." פסק, "אני לא מבין מה חיפשתי עם אחת שקוראת רק את בלייזר וחושבת שהוא יותר מעניין מספר, ושעדיף לראות כוכב נולד מאשר לראות הצגה בתיאטרון."
"בת כמה היא?" התפלאתי, כי באמת, בחורה כזו לא נשמעה מישהי שמתאימה לו.
"בת עשרים וקצת, לומדת קולנוע כי היא רוצה תואר ראשון, לא חשוב במה, קולנוע בכלל לא מעניין אותה, היא סתם מעבירה את הזמן עד החתונה. למזלה הוריה עשירים ואוהבים לבזבז עליה כסף."
"אתה כועס, זה יעבור לך." ניסיתי להרגיע והצעתי שתייה, שוקולד וגלידה.
הוא התנפל על הכיבוד – הכרתי כבר את החולשה שלו לממתקים – ולאט לאט התחיל לחייך.
"הדירה שלך ממש יפה." הסתובב בדירה הדי קטנה שלי, "מעוצבת כזו."
"בחור אחד שגר איתי כמה חודשים הספיק לעצב פה קצת לפני שהסתלק, אתה יודע שאני…"
"כן, אמרו לי. אז איך זה שהתחתנת?"
"האקסית שלי שפעם הייתה חברה טובה שלי רצתה ילד לפני שהשעון הביולוגי שלה יפסיק לתקתק וחשבה שאם כבר אז עדיף שנעשה את זה כמו שצריך, עם רב והכל ככה שגם להורים שלה תהיה קצת נחת."
"וגם חייתם יחד?"
"כן, גרנו יחד כמה חודשים, אבל פתאום היא פגשה מישהו שהתלהב ממנה למרות הבטן והכל… לא היה אכפת לי להתגרש ואפילו להשאיר להם את הדירה ששכרנו יחד, אבל מרגיז אותי שהיא לוקחת ממני בכיף דמי מזונות ועושה לי פרצופים כשאני רוצה להיות עם הילד."
"אז אתם כבר לא חברים?"
"ממש לא."
"ואיך בעלה מתייחס אליך?"
"כאילו שאני איזה מאהב לשעבר שמהווה איום. אולי הייתי צריך להתעקש שנעשה את נדב בהפריה ולא בשיטה הטבעית?" הצטחקתי, נזכר איך הייתי צריך לקנות ויאגרה כדי לתפקד ועד כמה טליה נעלבה כשגיליתי לה, אחרי שקיבלנו תשובה חיובית, איך הצלחתי להיות כזה תותח במיטה.
אני מניח שזה היה הרגע שבו הכול התחיל להתקלקל, עד אז היא עוד השלתה את עצמה שאני אמשיך לשחק את הבעל האוהב גם כשנהיה לבד ושאיכשהו אשכח ממשיכתי לגברים.
לצערה, וקצת גם לצערי, זה לא קרה ואחרי שבחור שבאמת רצה אותה נכנס לתמונה היא איבדה את כל הסבלנות כלפי… אולי היא באמת צודקת ועדיף שלא אבלבל את נדב בנוכחותי, בעיקר עכשיו, אחרי שהיא ילדה עוד תינוקת, ונדב הרי כל כך קשור לאבא החורג שלו, אז מה אני נדחף ומעיק עליהם? אולי עדיף שאתן הוראת קבע לטובת החשבון שלה ואהיה אבא טוב בכך שאשלם דמי מזונות ולא אפריע?
השעה הייתה כבר אחרי חצות והוריו של אודי עדיין לא חזרו הביתה ולא היו זמינים בנייד. אודי לא היה מודאג, אביו נוטה לשכוח את הנייד שלו במכונית ולאימו בכלל אין אחד כזה, ואולי הם נשארו לישון אצל הידידים שנסעו לבקר אצלם?
הוא פיהק, התמתח ושאל אם יש מצב שהוא יישאר לישון אצלי.
"אין בעיות. אתה יכול לישון בחדר של נדבי, העיצוב שם קצת תינוקי, אני מקווה שזה לא יפריע לך להירדם."
"אני כל כך עייף ששום דבר לא יפריע לי." פיהק אודי, הניח יד מרושלת על עורפי, הידק אותה עלי במעין רבע חיבוק אגבי ונישק את לחיי קלות. "לילה טוב יובלי." אמר והשתרך לחדר השינה של נדבי, משאיר אותי המום, רועד קצת, וחרמן כמו ילד והכל בגלל נשיקה טיפשית אחת על לחיי.
בלילה התעוררתי בגלל חלום ארוטי מבולבל ששכחתי מיד והתגנבתי לחדר של נדב לבדוק שהכול בסדר עם אודי. הוא ישן בשלווה על בטנו, ישבנו מתעגל בעדינות מבעד לפיקה ורגליו מבצבצות מעבר לקצה המיטה.
הבטתי בו כמה דקות ואחר כך חזרתי למיטה ונרדמתי גם כן.
גם למחרת הוריו לא ענו לטלפונים ולכן אכלנו יחד ארוחת בוקר, שיחקנו קצת במחשב, ראינו בערוץ ההיסטוריה סרט מעניין על תרבות יון הקדומה ואחר כך הראיתי לו את המשקלות ומכשיר ההתעמלות שהיו לי בבית והדגמתי לו אותם. הוא ניסה להשתמש בהם בעצמו, גנח ונאנח ואפילו הצליח לעשות כמה תרגילים.
השיחה קלחה, השעות חלפו במהירות, דיברנו וצחקנו בדיוק כמו שנהגנו לעשות בעבודה והרגשתי שהוא נהנה לבלות איתי כמו שאני נהניתי להיות איתו למרות שהחברה שלו התקשרה מידי פעם לריב איתו והוריו לא ענו לטלפונים שלו.
בצהרים הוא נהנה מאוד כשהנחתי לו לבשל קצת ולימדתי אותו את סוד הכנת הפירה המושלם (המון חמאה כמובן) והתלונן שוב על אימא שלו, הפולנייה, שלא נותנת לו לגעת לה בכלי המטבח בטענה שהוא בלגניסט ועל אבא שלו שלא מרשה לו לקנות אופנוע.
"אתה כבר גדול, אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה בלי לבקש רשות."
"אבל אני לא רוצה להרגיז את אבא."
"אתה ילד טוב אודי חמודי."
"לא נכון, ואני כן אקנה אופנוע."
"הייתי מעדיף שלא. כל הזמן שומעים על תאונות של רוכבי אופנועים, יכול להיות שאבא שלך צודק."
"אוף אתכם, זקנים שכמוכם." רטן אודי ונתן לי כאילו בצחוק אגרוף. תפסתי את ידו, העיניים שלנו נפגשו, הוא הסמיק וגם אני… הילד הזה פשוט דרדר אותי חזרה לגיל הטיפש עשרה, אבל אז צלצל הנייד שלו ואלו היו הוריו שחזרו סוף סוף מאיפה שהם לא היו וביקשו שיבוא מיד הביתה.
הסעתי אותו חזרה הביתה ולפני שהוא הלך הוא הניח יד על ברכי וטלטל אותה קלות, אמר לי תודה והלך.
חזרתי הביתה נסער. עשיתי ביד כשאני חושב עליו ולא הצלחתי לגמור ובסוף נרדמתי ככה, חרמן ועצבני על עצמי שאני, בגילי, מתנהג בצורה אידיוטית כזו ועוד בגלל ילד סטרייט.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il