מה כבר רציתי? – פרק ג'

13/03/2014

בניגוד אלי מקס הוא לא איש של בוקר, אני מתעורר בקלות רבה, פוקח את עיני, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים ומיד אני מוכן לפעולה, בעוד שהוא רוטן וגונח, מתהפך על משכבו עוד ועוד, מזעיף פנים וגורר רגלים גם אחרי שתי כוסות קפה חזק.
אני מעריץ את מקס וחושב עליו רק טובות, אבל מעדיף לא לפגוש בו בשעות כאלו, אי לכך כשהתעוררתי בבוקר לצידו חמקתי חרש מהמיטה, הכנתי לי כוס קפה והסתלקתי הביתה.
רק נכנסתי ומיד הסתער עלי צלצול הטלפון. הרמתי, בטוח שזו אימא ששוב מרגישה לא טוב או אולי אבא, אבל זה היה יוני, זועף ונמרץ כולו, תוסס עדיין מהלילה שרק עכשיו נגמר אצלו.
"איפה היית?" צעק עלי, "למה הנייד שלך לא זמין? גם במסנג'ר אי אפשר להשיג אותך! ישנת בבית? ישנת בכלל?"
"ישנתי קצת, אבל לא בבית." השבתי בזהירות רבה. כשיוני מתחיל להתנהג כמו שפן של אנרג'ייזר סימן שהיה לו לילה מלא פעילות וסמים, ואני מעדיף לשקול היטב את מילותיי כשאני מדבר איתו בנסיבות הנפיצות הללו.
"אל תגיד לי ששוב הלכת לדוב הרוסי שלך?"
"מקס לא דוב וכבר הרבה שנים הוא לא רוסי." מחיתי.
"אתה כזה פתטי." התיז יוני בבוז.
"ואתה כזה חיקוי דהוי של בראין מ'הכי גאים שיש' שבא לי לבכות." השבתי בזעם וסגרתי את הטלפון. מובן ששנייה אחר כך הוא שוב התקשר ושוב התקוטטנו מעט, ושוב נאלצתי להסביר לו שאין מצב שאני מגיע לתל אביב בחול המועד כי אני טס מיד אחר כך לחו"ל ועלי להתכונן ולארוז.
"נו, באמת, מי אורז שבוע שלם?" צחק יוני, "בוא כבר להתאוורר בעיר ללא הפסקה. יש יריד חולצות טריקו, תוכל לקנות לך כמה חולצות שוות שלא תיראה כמו קיבוצניק באירופה."
"אני לא אוהב את תל אביב וחולצות שוות יש גם בחיפה."
"אתה לא מכיר בכלל את תל אביב. כמה פעמים היית פה בכלל?"
"מספיק פעמים כדי לדעת שאני לא אוהב את תל אביב."
"בחייך גולי, בוא, תגור אצלי, תכיר אנשים נחמדים, נעשה יחד קניות. אם תבקש יפה אני אפילו אטריד אותך קצת מינית. מה דעתך?"
"לא יודע."
"נו, גולי, בחייך, בבקשה בוא, אני מתגעגע אליך נורא."
"טוב, בסדר, אני אנסה." אמרתי בלשון רפה, ויוני שפירש את דברי כהבטחה לבוא צחק ממני, קרא לי סבתל'ה ואמר שהוא כבר רץ להחליף במיוחד בשבילי את כלי המיטה שלו.
אחרי שנפרדתי ממנו נשמתי עמוק, נכנסתי לאתר של הרכבת, גיליתי שבחול המועד יש המון רכבות נוספות לכבוד נופשי החג, והחלטתי שהפעם אני נוסע ברכבת ישירה לתל אביב, מקסימום, אם גם הפעם אני אחטוף התקף בהלה באמצע הדרך אני אמשוך את הידית הזו של עצירת חירום. תמיד רציתי לעשות את זה ואין ספק שהתקף פאניקה שגורם לך להרגיש כאילו אתה עומד למות זו סיבה מצוינת לעצירת חירום.
כל מה שנותר לי כעת זה להסביר לקוראים למה אני מתחיל לדאוג בגלל התקפי פאניקה כל פעם שמישהו מזכיר את תל אביב.
נו? באמת? למה? ולמה אף אחד לא יודע על מה שקרה לי פעם בתל אביב?
התשובות רבות וסבוכות, אבל בוא נגיד שאני בעיקר מתבייש ונבוך ולא רוצה לחשוב על הלילה ההולל ההוא שביליתי במיטתם של שני בחורים זרים שפגשתי במועדון גייז אחד, שכבר נסגר מאז, וששכנעו אותי, צעיר תמים וטיפש שכמוני, לבוא איתם לדירתם. זה היה לילה ששינה את חיי ומאז אני לא אוהב את תל אביב, ועוד פחות מכך את תושביה, התל אביבים הפוזאיסטים האלו שחושבים שהם חכמים ושווים יותר מכל אחד אחר.
מצד שני אני באמת צריך לקנות קצת בגדים ואני גם קצת מתגעגע ליוני ובל נשכח שהלילה הגורלי והמפחיד ההוא התרחש לפני כמה שנים טובות ואולי בכל זאת הגיע הזמן להתגבר על עצמי ולעשות מאמץ?
נחיה ונראה.

"תיסע, תיסע," אמר מקס כשהתייעצתי בו, "מה יש לך לשבת בבית כל חול המועד?"
"אני לא אוהב את תל אביב ואתה יודע למה."
"זה קרה לפני שלוש שנים. לא חל על הסיפור הזה כבר חוק ההתיישנות?"
"האמת שזה קרה לפני ארבע וחצי שנים ולא, כל זמן שאני לוקח תרופות ולא יכול לזיין בלי קונדום אז לא."
"אתה אפילו לא יודע אם הם עשו את זה בכוונה."
"הם עשו את זה בכוונה, אני בטוח בזה."
מקס נאנח. "חשבת פעם על טיפול נפשי גולי? כיום כמעט כל אחד הולך לפסיכולוג, האמת שזו כמעט חובה ללכת, משוגע מי שלא הולך."
"אתה לא הולך."
"אני זקן מידי ועני מידי לשטויות האלו, אבל אתה…"
"כן, אני ממש רוטשילד! אוף, שתוק כבר!"
"בסדר. אני שותק."
"אולי תבוא איתי מקס? אם תהיה איתי בתל אביב הכל יהיה בסדר."
"לבוא איתך? מה איבדתי בתל אביב? לא אוהב את המקום הזה, הוא שטוח מידי ולח מידי."
"שטוח זה טוב ובאפריל עוד לא לח מידי."
"אתה יודע מה גולי? אני לא אבוא אתך, אבל אני אשלח אתך מלווה."
"את מי?"
"אחד, מכר שלי שעוד לא פגשת, הוא בחור מוכשר מאוד, שרוט לגמרי, אבל מצחיק מאוד."
"איך הוא נראה?"
"לדעתי בסדר גמור חוץ מזה שהוא רזה מידי, אבל תמיד היה לי טעם משונה, עובדה שאני חושב שאתה בחור ממש שווה."
"כי אני באמת בחור שווה, דוב זקן שכמוך."
מקס צחק ואמר שאפי יתקשר אלי עוד מעט ונוכל לנסוע יחד לתל אביב וככה יהיה לו סוף סוף קצת שקט והוא גם לא יצטרך לדאוג כל כך לשנינו כי הוא בטוח שנטפל יפה אחד בשני.

אפי התקשר אחרי הצהרים, הציג את עצמו בנימוס כאפרים לרנר והסביר שהוא שמע ממקס שאני זקוק להסעה לתל אביב.
"הסעה?" התפלאתי, כי לא להסעה בדיוק הייתי זקוק אלא… לא יודע לבד למה, אולי למלווה?
"אני צריך מישהו שינהג במכונית בזמן שאני מצלם." התפרץ קולו של אפי – קול טנור נעים אך בעל אינטונציה הומואית בעליל – למחשבותיי.
"אתה צלם?"
"כן, מקס לא סיפר לך?"
"לא. הוא אמר רק שאתה בחור מוכשר מאוד ומצחיק מאוד."
"ולי הוא אמר שאתה בדיוק הטעם שלי ושהוא יוריד לי את הביצים אם אני לא אתנהג אליך יפה."
"באמת? אז אם ככה כדאי שתתנהג יפה, לא?" הערתי בחביבות ושנינו צחקנו בנימוס וקבענו להיפגש בצומת הצ'ק פוסט, בחנייה של מרכזית המפרץ, ממש מול קניון לב המפרץ.
"איך אני אזהה אותך?" נמלאתי דאגה.
"אני שמן, קרח, מכוער ולובש בגדים של אוחצ'ה שלא מתאימים לגילי."
"באמת? אז למה מקס אמר שאתה רזה מידי ונחמד ובקושי בן שלושים ומשהו, ומה זה בכלל בגדים של אוחצ'ה?"
"מקס צריך ללכת לבדיקה אצל אופטומטריסט." פסק אפי בקוצר רוח, "שמעתי שעם לייזר אפשר לעזור כיום אפילו לקשישים בגילו, ובגדים של אוחצ'ה זה משהו שאי אפשר לפספס, ואם גם אתה לא רואה טוב אז תשתמש בחוש הריח שלך." שילח בי דוגמא עוקצנית לחוש ההומור הפתלתל האופייני כל כך לתל אביבים – אני מקווה שעכשיו כבר ברור למה אני לא סובל אותם.
"אה, אז יש לך גם ריח של אוחצ'ה?" נסוגותי לתפקיד הטמבל הפרובינציאלי שלא מבין שצוחקים ממנו – הדרך היחידה שלי להתגונן מפני חוכמות צורבות מהסוג שאפי הפיק מפיו בקלילות מעוררת קנאה.
"לא, אני סתם מסריח." הוא ירה לעברי תשובה ספוגת שנאה עצמית שאפילו ההומור התל אביבי המתוחכם שלו לא הצליח לרכך, וסגר את הטלפון, משאיר אותי פעור פה מתדהמה.
קשיש או לא מקס צדק – הבחור הזה באמת היה שרוט.

אי אפשר למצוא חן בעיני כל העולם ומי שינסה יגלה בסוף שכולם שונאים אותו, לכן אני אף פעם לא מנסה להיות מה שאני לא. יש אנשים שהמראה שלי עושה להם את זה בגדול, ויש כאלו שנשארים אדישים. מי שהסגנון שלי מוצא חן בעיניו בסדר, ומי שלא, חבל מאוד, זה מה יש.
"אתה יהלום לא מלוטש." אמר לי בזמנו יוני, וניסה ללטש אותי, אבל התייאש באמצע ועזב אותי ככה, מלוטש למחצה.
לכן, למרות שאני לבוש בפשטות לא מתוחכמת זו לפחות פשטות קלאסית, נטולת אביזרים המוניים כמו גורמטים מזהב או בגדים מצועצעים, ולמרות שאני לא יודע לשתות או לעשות סמים אני לפחות מודע לכך ומקפיד לא להתבזות בהקאה על עצמי או בעשיית שטויות כמו לרקוד עם התחתונים על הראש בציבור עקב אכילת איזה כדור לא מזוהה שחירפן אותי.
אני לא מנסה להעמיד פני חכם גדול, אבל אני יודע לדפוק כמו שצריך מסמר בקיר, או להחליף מהר גלגל מפונצ'ר.
אם אתם רוצים ציטוטים מכל מיני משוררים אניני טעם אני לא הכתובת, וגם בפילוסופיה אני חלש, אבל אני מוכן תמיד לסחוב ספה כבדה, או להזיז פסנתר ממקום למקום למרות שאני עצמי מוזיקלי כמו בול עץ ולא מבין שום דבר במוזיקה קלאסית.
למרות שאני בספק אם יש שם למעלה מישהו שבאמת אכפת לו מה אנחנו אוכלים ולאן כל אחד דוחף את הזין שלו אני מעדיף לאכול אוכל כשר, ולא לשפוך רוטב שמנת על הבשר שלי. אני מודע לכך שאני מפסיד ושכל העסק הזה של שמירת כשרות הוא בעצם סוג של הפרעת אכילה, אבל ככה נוח לי, ואני לא הולך עם הראש בקיר, לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר.
גם חיצונית אני לא מהטיפוסים שמסובבים אחריהם את הראש. אני נראה טוב, אבל אני לא יפיוף מנקר עיניים. קופץ לעיתים למכון כושר, אבל לא מגזים, שומר על כושר, אבל לא בהיסטריה.
כן, יש לי קצת שער על החזה ואני מניח שאם אשקיע כסף וזמן במכון לייזר אוכל להיות חלק לגמרי, אבל אני מחבב את עצמי כמו שאני, לא מוכן לטרוח יותר מידי. אני מרוצה מעצמי כפי שאני, לא מתייסר מול המראה ולא מנסה לקפוץ מעל הפופיק כדי להשיג דברים שהם מעל לכוחי.
אולי יהיו כאלו שיסמנו אותי כלוזר חסר אמביציה וינודו לי שאני לא מנסה לשפר את עצמי, אבל הם טועים, אני בהחלט מנסה להתקדם ולהשתפר בנושאים שחשובים לי – קורא הרבה, לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, מתעניין במה שקורה בעולם, חושב הרבה ובהחלט שומר על בריאותי, אבל הכול במתינות, בלי להיות אובססיבי ובלי להגזים.
ולכן, בהיותי האדם הסולידי והמתון שהנני, הדבר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את אפי לרנר היה – בוא'נה הגזמת!
לפחות הוא צדק כשטען שאזהה אותו ממבט ראשון. אי אפשר היה לא לזהות אותו, הוא בלט במגרש החנייה האפרורי כמו פרח חמנייה בשדה קוצים. מה עלה לכל הרוחות בדעתו של מקס כשחשב שאני והטיפוס הססגוני הזה נתיידד?
ניגשתי אליו והושטתי יד ללחיצה. הוא לחץ אותה בהתלהבות וחייך בעודו סוקר אותי מכף רגל עד ראש בלי לנסות להסתיר את מבטו הבוחן. היה לו חיוך משונן ומבט בהיר ומחודד שתאם את גופו הדק והזוויתי. בגדיו היו אולי בולטים פחות בתל אביב. אבל כאן, בין אנשי חיפה והקריות המעודכנים פחות במשוגות האופנה, הוא משך מבטים, חלקם לועגים חלקם מתפעלים
"החולצה שלך מדהימה." אמרתי בכנות, כי היא באמת הייתה מדהימה. מלאכת טלאים מורכבת של בד וחרוזים עיטרה אותה, מרכיבה את המילים – כי כך ברא אותך הטבע – בתוספת קישוטים ועיטורים מרהיבים.
"באמת?" שאל בביישנות לא צפויה, "מוצא חן בעיניך? עיצבתי ותפרתי אותה לבד." ופתאום, בלי אזהרה, הרים את המצלמה שהחזיק בידו כסוסת הציפורניים – מצלמה דיגיטאלית קטנה – וצילם אותי, מסנוור את עיני בפלש.
"היי." מחיתי, "תזהיר אותי קודם שאני אדע לשים משקפי שמש."
"רוצה משקפיים?" שלף אפי מתיקו – תיק עור מסוגנן שהיה תלוי ברישול אלגנטי על כתפו – משקפיי שמש יקרים למראה, התקרב אלי, נעמד על קצות אצבעותיו, הרכיבן על חוטמי ואז צילם אותי שוב מספר פעמים בעוד אני עומד נבוך, מחייך חיוך טיפשי, מרגיש מרופט ולא מעודכן לנוכח הופעתו המדהימה, הרגשה שחשתי תמיד כשהייתי בתל אביב.
"המשקפיים מאוד יפים." הערתי רק כדי להגיד משהו.
"רוצה אותם? קח, הם שלך." אמר בקלילות והושיט יד להחליק על שרוול חולצתי כאילו כדי לישר קמט, אבל זה היה מעין ליטוף ושנינו ידענו זאת.
"לא." נחרדתי והסרתי אותם במהירות, "הם נורא יקרים. אני לא יכול לקחת אותם ממך."
אפי צחק. "הם באמת יקרים, דונה קארן, יש לך טעם טוב, אבל הם לא שלי, סחבתי אותם מאימא."
"אז אולי כדאי שתחזיר לה אותם לפני שהיא תתרגז?"
צחוקו של אפי נעשה מרושע, נבזי כמעט, "היא תתרגז בין כה וכה, כזו היא, פולנייה רגזנית, ממי אתה חושב שירשתי את האופי שלי?"
"אתה לא נראה לי כל כך רגזן, ואתה גם לא מסריח." הערתי בנוקשות, מנסה להתאים את עצמי – לא בהצלחה יתרה – למצב רוחו העוקצני משועשע.
עוקצנות משועשעת זה לא אני.
"באמת?" זרחו פניו של אפי, "אתה בטוח? בוא, תתקרב קצת יותר, תריח אותי כמו שצריך." הוא התקרב אלי עד שממש נגע בי, ונשא אלי את פניו הצרים, מחייך, כאילו לועג לי, אבל אפילו טמבל קשה הבנה ואיטי כמוני יכול היה לחוש את התשוקה שלו לאישור, לחיבה, למגע, לקרבה אנושית, צורך שהוא בז לו ופחד ממנו, והיה כנראה הסיבה להתנהגותו ההפכפכה
למרות שעמדנו באמצע מגרש חנייה הומה אדם ואני לא אוהב למשוך אלי תשומת לב מיותרת לא יכולתי שלא להיענות לו, כרכתי יד על מותניו – הוא היה כולו עור ועצמות – וטמנתי את פני ברווח שבין כתפו לצווארו, שואף את ריחו מלא ריאותיי.
"נהדר." אמרתי בכנות, "איסי מיאקי, נכון?" יש לי חוש ריח טוב ובגלל יוני אני מזהה די הרבה ריחות של בשמים, האקס שלי ניחן בטעם טוב ובתשוקה בלתי נלאית לבשמים.
הוא הנהן בלי קול, פניו לחוצות אל חזי, גופו רועד כנגד גופי, ושוב ליטף את זרועי מהמרפק ועד לכתף, מחליק את ראשי אצבעותיו מתחת לשרוול הקצר של הטריקו שלבשתי.
"אתה בטח מבלה ימים שלמים בחדר כושר בשביל השרירים האלה." אמר בבוז שהיה מנוגד בצורה מבלבלת לחמדנות בה ליטף את קיבורת זרועי, ואז הדף אותי פתאום מעליו בכוח לא צפוי, "מיד ידעתי שאתה מההומואים האלה שמבזבזים את כל הזמן הפנוי שלהם על הרמת משקלות, ואחר כך הולכים להציץ לכל הכוסונים הערומים במקלחת."
"ממש לא." נעלבתי, "אני הולך לחדר כושר רק בשביל הפילטיס כי בעבודה אני מרים כל היום ארגזים כבדים, ואני אף פעם לא מתקלח בחדר כושר, רק בבית." זה היה טיפשי, אבל ממש נפגעתי. רגע היינו כל כך קרובים ופתאום… מה יש לבחור הזה?
"קדימה." הוא האיץ בי, נעשה פתאום מופת ליעילות ולזריזות, "אין לנו את כל היום לבזבז. בוא נזוז. זו המכונית שלי." החווה לעבר מאזדה לבנה ונוצצת, "אתה הנהג. בוא נזוז." ודקה אחר כך היו החפצים שלנו – שלו מזוודה הדורה עם רוכסנים מבהיקים ושלי סתם צ'ימידאן פשוט ומרוט עם המספר הצבאי שלי כתוב עליו בטוש לא מחיק – בתוך תא המטען ואנחנו שמנו פעמינו לתל אביב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il