מה כבר רציתי? – פרק ז'

27/03/2014

לא הייתי עומד בימים שבאו אחר כך בלי עזרתו של יוני. חיי שיגרה נטולי משברים גרמו לאקס שלי להיות נרגן וקצר רוח, אבל כשהיה עליו להתגבר על בעיות, צרות ודראמות הוא היה במיטבו.
"אל תלחץ עליו." הורה לי אחרי שאפי שוכנע לקחת נומבון ונרדם סוף סוף, פניו רטובים מדמעות, מחבק את הכרית בכוח.
"מי לוחץ? בחיים לא אמרתי לו לעזוב את הבית. זה הכול היה רעיון שלו. מי ידע שאימא שלו מפלצת כזו? לזרוק את הבן שלה מהבית כי הוא לא הגיע בזמן לארוחת צהרים? איזה אישה משונה, היית מתפלץ אם היית שומע מה הוא אמר עליה."
"כנראה שמערכת היחסים אצלו בבית הייתה גרועה עוד קודם, הוא בטח היה עוזב בכל מקרה. אתה רק היית הזרז."
"זרז? בשביל מה בחור בן שלושים צריך זרז כדי לעזוב את הסינור של אימא? מצד שני אבא שלו דיבר עליו כאילו הוא ילד בן שלוש שהולך לגן בפעם הראשונה. באמת מוזר."
"גולי, אפי אמן, הוא רגיש, הוא מושפע מאוד מכל דבר קטן. אני מבקש ממך להבין את זה ולא להאיץ בו."
"בסדר, בסדר." כמעט נעלבתי, "אני לא בהמה. אני רואה שהוא בחור רגיש. אני אהיה סבלני איתו. הבטחתי לאבא שלו להשגיח עליו וזה מה שאני אעשה." אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה, אבל מי ידע שזה יהיה כל כך מעייף?
מצבי הרוח של אפי השתנו ללא הרף ונעו מעליצות פרועה ושנונה (מזמן לא צחקתי ככה, היה לו חוש הומור מטריף ומקורי מאוד וידע נרחב במחזות של חנוך לווין ובאופרות של שטראוס), להתקפי דיכאון ובכי שבעטיים הוא היה ננעל במקלחת.
רגע אחד הוא היה חרמן ונלהב וניסה להדגים לי במו גופו את כל התנוחות בספר הקמה סוטרה, ורגע אחר כך התגלגל בשמיכה, אמר שהוא מגעיל ומסריח, שמן ורופס, ואיים לחתוך לעצמו את הזין.
הוא היה יכול לדבר בהתלהבות על היופי שבחיים של הומואים, בלי קשרים עם נשים מרגיזות ומעיקות, על הקדשת חייו לחופש, סקס ואמנות ושעה אחר כך לחרף ולגדף את כל ההומואים הרקובים האלו שרק סקס יש להם בראש וכולם כאחד חבורת סוטים מטונפים ומגעילים.
אחרי יומיים כאלו הרגשתי כאילו יצאתי לטיול ארוך מידי ברכבת שדים. יוני פרח בין כל הטלטלות הרגשיות שעברו על אפי והדראמות התכופות שלו שעשעו אותו, אבל אני התעייפתי מאוד.
כשניסו התקשר אלי ביום חמישי ובישר לי בחומרה שהגיע משלוח לא צפוי של צבעים תוצרת חוץ ושאני חייב להגיע מיד לעזור לו לסדר הכול מחיתי נמרצות, אבל בליבי שמחתי.
"תהיה פה מחר בבוקר." הורה לי ניסו, מתעלם מטענותיי שמה זה החוצפה הזו? והרי הודענו שאנחנו סגורים בחול המועד? ולמה זה לא יכול לחכות עוד כמה ימים?
"אני מחכה לך בשמונה בבוקר בדיוק." התעלם מטענותיי וכמובן שלא טרח כלל להסביר לי מה הדחיפות בהזמנה ההיא, ולמה הצבעים לא יכולים לחכות לא מסודרים עד אחרי המימונה.
"אני חייב לנסוע מחר מוקדם בבוקר חזרה לקריות." אמרתי לאפי שהתנסה לראשונה בחייו בעישון מריחואנה (רעיון של יוני כמובן) וטען בתוקף שאין לחומר הזה שום השפעה עליו.
"ניסו המסכן. הוא לא עומד בפרידה של שבוע שלם ממך." לגלג יוני שתגבר את העישון בשתיית וודקה ונמצא בשלב שכרות שבו העולם נראה לו משעשע עד דמעות.
אפי ניסה לתרום משהו לשיחה, אבל החל להשתעל, נפנף בידיו לגרש את העשן שלא הסכים להתפזר, צחקק, אמר שהוא חייב מתוק ורץ למטבח לחסל את שאריות החלבה.
הלכתי אחריו. "רוצה ביס?" שאל והגיש לי את החפיסה.
"לא תודה, אני לא אוהב חלבה, זה נדבק לי לשיניים. תשמע אפי, אתה רוצה לבוא איתי מחר לקריות או להישאר עוד קצת אצל יוני?"
"אהה… לא יודע. מה כדאי?"
"זה תלוי בך. מה אתה רוצה?"
"אני רוצה לעשות שלישייה אתך ועם יוני. נכון שיוני נורא סקסי ומדליק?" צחקק אפי ונמרח עלי בחיבוק מסטולי.
"לגמרי." עניתי ביובש והחלטתי שאין מצב שאפי נשאר לבד עם יוני, הוא היה זקוק להשגחה של בן אדם קצת יותר רציני ויציב מהאקס המדליק שלי, בכך לא היה לי ספק.
למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת מאוד, שעה שלדעת יוני כלל לא הייתה קיימת במציאות, קמתי וגררתי את אפי המנומנם למטה, אל המונית שהמתינה לנו והסיעה אותנו לתחנת הרכבת.
הוא היה המום מעייפות ועדיין מסטול קצת מאתמול, והאמת שגם אני הייתי עדיין די עייף. בלילה הוא התיש אותי עד חצות בניסיונותיו לשבת לי על הזין, וכשזה הכאיב לו במקום לגרום לו הנאה הוא פרץ בבכי של ילד מאוכזב ובסוף נרדם, ראשו נשען על כתפי, ושעתיים אחר כך העיר אותי בטענה שאני נוחר.
אני מודה שלא חשתי אהבה רבה אליו באותו לילה.
כשהרכבת החלה לנוע השתפר מעט מצב רוחו. הרכבת הייתה מלאה חיילים צעירים ויפים שנשאו תרמילים עמוסי כביסה לאימא בבית, ואפי לטש בהם מבטים חומדים, אבל התרגז כשגם אני העזתי להביט.
"למה לך מותר ולי אסור? אני רק מסתכל."
"כי הם מסתכלים עליך בחזרה."
"גם עליך מסתכלים."
"לא נכון, אני סתם מגעיל ושמן. הוספתי בטח איזה עשרה ק"ג מאז שעזבתי את הבית."
התחלתי לצחוק ואפילו לא ניסיתי להתווכח איתו שאי אפשר להוסיף כל כך הרבה משקל ביומיים. היגיון בריא לא היה מעולם הצד החזק של אפי ואני מצאתי בכך חן רב, במיוחד כשהיה לו מצב רוח מבודח, וגם כשהיה נרגז או עצוב הצחיק אותי לראות איך הראש הפרוע שלו עבד.
"אני לא מבין איך אתה סובל אותי." אמר בעצב, "תראה איזה מגעיל אני."
"אתה נהדר ואני חולה על התחת הרזה שלך." הודעתי לו, ולפני ששוב יכנס לסרטים לקחתי אותו לשירותים הקטנטנים של הרכבת, דחפתי אותו פנימה, נכנסתי אחריו, סגרתי את הדלת, הודעתי לו שאני לא נותן לו לצאת עד שלא יפסיק להיות שלילי כזה והתחלתי להתמזמז איתו.
מזל שהוא הגיב בצחקוקים לנשיקות שלי על צווארו ותנוכי אוזניו – מקום רגיש מאוד אצלו – כי מהצד השני כבר דפקו בקוצר רוח על הדלת. אפי קצת התבייש לצאת, אבל הרי לא יכולנו להישאר בפנים עד סוף הנסיעה ולכן פתחתי את הדלת ויצאתי, גורר אותו אחרי, מחייך חיוך לבבי אל הדוס הנדהם שעמד בחוץ ובהה בנו בפה פעור.
"ואם הייתה מחכה לנו בחוץ חבורה שלמה של ערסים עצבניים והם היו מנסים להרביץ לנו?" שאל אפי אחרי שחזרנו בשלום למושבים שלנו.
"ערסים אף פעם לא הולכים בקבוצות לשירותים. מקסימום היו שם אחד, אולי שניים, וזה כבר לא בעיה, היינו מרביצים להם חזרה, זה הכול."
"אף פעם לא הרבצתי מכות." הודה אפי, "לפעמים אני נורא נורא כועס ובא לי לשבור משהו, או לקלל, אבל אני תמיד מתאפק."
"זו הבעיה שלך, שאתה מתאפק יותר מידי. תקלל חופשי, תרביץ, תשבור, תבעט בקירות, תשחרר קיטור, אין לי בעיה עם זה." הודעתי לו ברוחב לב, ושעה אחר כך, כשהוא עשה בדיוק מה שהוריתי לו לעשות, הצטערתי על פזיזותי.
חמש דקות אחרי שהגענו לדירה שלי הודעתי לו שאני יוצא לעבודה ואחזור בצהרים, לא יודע בדיוק מתי, ואם לא אכפת לו שיכין לי בינתיים משהו טעים לאכול.
הוא כעס נורא על עזיבתי, מתנהג כאילו לא ידע שבגלל העבודה שלי חזרנו לקריות.
"אבל הסברתי לך הכול אתמול אפי, אני חייב ללכת לעבודה לכמה שעות."
"עבודה עלק! אתה פשוט מתגעגע לזין של הפרענק הזה."
"איזה פרענק?" לא הבנתי, "וממתי אתה גזעני?"
"תמיד הייתי, ואני שונא פרענקים."
"אל תדבר שטויות, הרי יוני גם הוא… בעצם…" האמת שלא ידעתי מה בדיוק המוצא של יוני. אימא שלו באה מאחת המשפחות הצפתיות האלו שנמצאות בארץ שבע עשרה דורות, אם לא יותר, ואבא שלו… מי יודע? הוא תמיד היה מעורפל בנושא אבא שלו. אולי לא ידע בעצמו? כל מה שסיפר לי היה שאביו עזב את אימו כשהוא היה ילד צעיר, איש לא ידע לאן, ויוני לא ידע אפילו אם הוא חי או מת.
"יוני פרענק או לא?" דרש אפי לדעת.
"אין לי מושג ולא אכפת לי. מה זה משנה בכלל? ומה טוב כל כך בלהיות אשכנזי?"
"אולי לא טוב, אבל זה מה שאנחנו, ובחיים אנחנו לא נבין את הפרענקים האלו, עדיף להתרחק מהם." התעקש אפי כמו חמור.
כל טענותיי שהוא מדבר שטויות ומדקלם את הדעות המפגרות של הוריו – בעצם של אימו כי לאבא שלו לא היו דעות – לא עזרו.
"אז מאיזה מוצא הניסו הזה?" דרש לדעת כשפניתי ללכת.
"רומני עם שורשים בולגריים או משהו כזה, לא חקרתי אותו אף פעם וזה בכלל לא מעניין אותי. הוא קולגה שלי בעבודה, והוא גם ממונה עלי וכשהוא מבקש שאגיע אני בא. זו העבודה שלי וכל זמן שמשלמים לי משכורת אני אעשה אותה על הצד הטוב ביותר. ברור?"
אפי הניד בראשו באומללות והשפיל מבט.
תפסתי את סנטרו והרמתי אותו כלפי מעלה. "ברור?" חזרתי בקשיחות.
"כן." לחש אפי ועצם את עיניו.
"תביא חיבוק." מעכתי אותו אלי בכוח, מרגיש את זקפתו מתחככת בירכי וחייכתי לעצמי. זה עבד כמו קסם – כל פעם שהוא היה נעשה מגעיל וסרבן, ודיבר שטויות מרגיזות הייתי נעשה שתלטן וקשוח, ומעמיד פנים שאני המפקד הרשע שלו בצבא או משהו בדומה, ומיד הוא היה נרגע ומתחרמן, מה שהיה כמובן משפיע לטובה גם על מפלס החרמנות שלי.
כמה חבל שהייתי צריך ללכת, אבל מצד שני לא יזיק לו לחכות קצת בסבלנות, אי אפשר לעבור את כל החיים כאילו הם חופשה אחת ארוכה, לפעמים צריך לדעת לדחות סיפוקים. "עד שאני אחזור תכין משהו לאכול ותעשה פה קצת סדר." פקדתי עליו ויצאתי.
כשיצאתי החוצה גיליתי שהחזאים שהבטיחו לנו מזג אוויר אופייני לעונת המעבר צדקו. השמים שבבוקר עוד היו כחלחלים לבשו גוון אפור עמום, והאוויר היה סמיך מאבק והכביד על הנשימה. רכבתי לעבודה על אופניי, עורי צורב מיובש ואפי מעקצץ, יודע שאם לא אשתה מיד כמה כוסות מים אסבול מכאב ראש.
כשנכנסתי למחסן גיליתי שניסו כבר הגיע והתחיל לפתוח עם הסכין היפנית שלו את קופסאות הקרטון שנערמו באמצע האולם הגדול. זרקתי לעברו בוקר טוב חטוף והתחלתי להעמיס קופסאות צבע על העגלות המגושמות שניצבו בסך ליד הקיר.
לא היה צורך בדיבורים, עשינו את זה כבר עשרות פעמים בעבר. כל אחד ידע בדיוק מה תפקידו. הוא פתח ואני העמסתי ואחר כך הסענו את העגלות לעבר המדפים וסידרנו אותן לפי סוגים ותאריכי תפוגה.
קופסאות המדללים באו נטולות תוויות. צריך היה להכין להן תוויות במחשב לשכפל אותן במכונת ההעתקה ולהדביק אותן על הקופסאות.
"עזוב את זה, נדביק את התוויות אחרי החופש." רטן ניסו.
"והצבעים הגרמניים, להוריד להם את התוויות?" שאלתי.
נוהל הורדת התוויות הגרמניות היה ממושך ומרגיז – היה עלינו למלא קערה במים, להכניס לתוכה את קופסאות הפח ולהמתין עד שהדבק של התוויות יתרכך. רוב התוויות היו נושרות מאליהן, אבל חלקן התעקשו לא לרדת ואז היה צורך לגרד את הניר הלח והדביק בשפכטל – מלאכה מעייפת ומעצבנת מאין כמוה.
"לא בוער, נעשה את זה בשבוע הבא. אתה לא צמא גולי?"
"מת מצמא." הודיתי והוצאתי את בקבוק המים הקרים ששמנו במקרר העתיק של המחסן. אני שתיתי סתם מים וניסו אהב להמתיק את השתייה שלו בתרכיז של מיץ פטל.
"לא, אל תשים לי את התרכיז הזה. הבאתי תרכיז דיאטטי."
"אתה בדיאטה?" גיחכתי, "לימור מתלוננת על הכרס שלך?"
הוא הזעיף את פניו. "היא לא צריכה להגיד לי, אני יודע לבד."
"אתה בסדר." טפחתי קלות על כרסו, "אני מרוצה ממך למרות שאני לא מבין מה היה דחוף לך לסחוב אותי לפה ביום שישי."
"סתם, התגעגעתי אליך." ניסה ניסו להתבדח, "מה, אתה לא שמח לראות אותי?"
"כולי אושר. יאללה, בוא נקפל את הקרטונים ונסדר אותם."
קיפלנו את הקופסאות לריבועי קרטון גדולים וסחבנו אותם לעבר המחסן הקטן והדחוס. "תכנס אתה ותסדר אותם. אני אגיש לך." הפטיר ניסו והדף אותי קלות לתוך המחסן.
למרות החוויה הלא נעימה שעברה עלי איתו במחסן הקרטונים – חוויה שנצרבה היטב בזיכרוני – הוא התנהג כל כך באגביות, והיה לגמרי ניסו הישן והרגיל, לכן נדחקתי בלי שום חשד למחסן והתחלתי לארגן את הקרטונים שהתמידו להתפרע וליפול זה על זה.
"הנה, זה הקרטון האחרון." אמר ניסו הגיש לי אותו, ובעודי דוחף את המלבן הגדול והעקשן בין שאר חבריו נכנס ניסו למחסן וכרך את זרועותיו סביבי.
עמדתי בגבי אליו והוא לכד אותי בין זרועותיו החזקות, דוחק את בטנו וחלציו אל ישבני, מצמיד אותי אל ערמת הקרטונים המאובקים.
אוי, לא! לא עוד פעם! זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי.
"ניסו, בחייך, תפסיק. מה אתה עושה? די עם זה!" מחיתי מגלה לפליאתי שאני לוחש.
"מה אכפת לך? אתה הומו, לא?" לחש ניסו חזרה.
"אז מה אם אני הומו, זה לא אומר שאני מוכן שכל אחד יגע בי."
"אני לא כל אחד."
"לא, אתה ניסו שאני עובד איתו כבר שנים. הייתי בחתונה שלך, אני מכיר את אשתך ואת הוריך, אני מכיר אפילו את ההורים של אשתך. תפסיק עם זה בבקשה."
הוא התעלם מדברי, הניח את סנטרו על עורפי והחל מגשש בידיו הגדולות והחמות מתחת לחולצתי, מלטף את בטני וחזי, מתעכב על פטמותיי. הרגשתי את נשימתו הכבדה על לחיי ואת הבליטה הקשה והגדולה של אברו מתחככת בחריץ ישבני.
ניסיתי להיחלץ אך לשווא, הוא היה חזק מידי. הייתי תקוע בין הקרטונים הארורים הללו לבין גופו הגדול, חסר ישע לחלוטין. אפילו לצעוק לא היה טעם, לא שהייתי מעז לצעוק, זה היה מפדח מידי.
"בגלל זה קראת לי לבוא בחול המועד?"
"אמרתי לך, התגעגעתי אליך." הוא התנשף, "כל כך טוב להרגיש אותך גולי."
"אתה נשוי ניסו, שכחת? יש לך אישה, לך תרגיש אותה."
"לימור בהריון." לחש ניסו והחניק התייפחות.
"מזל טוב." בירכתי אותו, מנסה לסובב את ראשי כדי להביט בפניו.
"מה מזל טוב? אתה לא מבין? עכשיו אני תקוע אתה לנצח."
"ניסו, אף אחד לא הכריח אותך להתחתן ולהכניס אותה להריון. נו, די, מה אתה בוכה? אתה בן שלושים ומשהו, הגיע הזמן שיהיה לך ילד. אתה לא שמח שאתה הולך להיות אבא?"
"אני מאוד שמח." נאנק ניסו, "אני באמת שמח, אבל…" במקום להסביר לי אבל מה הוא סובב אותי כאילו הייתי בובה חסרת רצון, השעין את גבי אל הקרטונים וניסה לנשק את פי.
זה היה פשוט נורא. כל זמן שרק חשתי אותו ולא ראיתי את פניו המעמד המוזר הזה היה כמו חלום בלהות לא מציאותי, חלום מפחיד אך לא ממשי, אבל ברגע שעמדנו פנים אל פנים והוא ניסה לדחוף את לשונו לפי… זה כבר היה מציאותי מידי בשבילי.
"תעזוב אותי, פסיכי אחד, די!" צרחתי וניסיתי להדוף אותו מעלי. לא הצלחתי, הבחור שקל מעל מאה ק"ג והדחיפה שלי בקושי הזיזה לו.
"אבל גולי, אני רק רוצה נשיקה." נעלב ניסו, וניסה שוב לחבק אותי. הכנסתי לו ברך ישר לביצים והוא גנח, התקפל ונסוג לאחור, מפנה לי את הפתח. יצאתי מהר מחדר הקרטונים הדחוס והוא התנפל עלי, כועס כמו גבר שחטף מכה בביצים.
התחלנו להיאבק ומביך לספר עד כמה הייתי קרוב להפסיד לו. הוא הרבה יותר חזק ממני והוא גם היה כועס וחרמן בעוד שאני הייתי סתם מבוהל ומבולבל. כל המעמד הזכיר לי בצורה נוראית את הסיפור העתיק ההוא של תל אביב וידעתי שעוד מעט הוא יצליח להשכיב אותי על הרצפה ואז…
קול רעם חזק ומתגלגל הדהד בכל רחבי המחסן שגגו עשוי פח גלי ומיד אחר כך נחרשו אוזנינו מקול נקישות רועם של ברד שתופף בקולניות על הגג. משב רוח קר הסתער דרך הדלת הסגורה למחצה, מערבל את האבק ומצנן את האוויר הלוהט.
רעש הגשם והרוח הקרה החזירו אותנו באחת לשפיותנו. חדלנו להיאבק, ניסו הניח לי והתיישב על הרצפה ואני נשענתי על הקיר והתנשפתי בכבדות, עוצר את הדמעות.
במשך כמה דקות שתקנו ורעדנו, מניחים לאיתני הטבע הרועשים מעל ראשנו להגיד את דברם.
"גולי." ניסו כבש את פניו בכפות ידיו, "תשמע גולי."
"מה?"
"אני נורא מצטער, אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון. אני ממש ממש מצטער, אתה סולח לי?"
"כן, בטח, אל תהיה דביל." אמרתי בקלילות, מנסה לנהוג כאילו לא קרה כלום, ופתאום התחלתי לבכות.
בעקרון אני שונא לבכות, ולבכות כשאני לא לבד נראה לי משפיל נורא, אבל לא יכולתי לעצור את הבכי שהתפרץ ממני בכוח, בלי להתחשב ברגשותיי.
"בבקשה גולי, אל תבכה, אני מצטער, בבקשה תפסיק." ניסו קם וניגש אלי, ניסה להושיט אלי את ידיו ולחבק אותי, אבל פתאום נזכר בסיבה לבכי שלי ועצר את עצמו.
"בבקשה, תסלח לי גולי. אני נורא בלחץ מאז שהתחתנתי ועכשיו כשהיא בהריון אני פשוט… אני לא יודע מה עובר עלי. אל תבכה, בבקשה, די גולי."
"אני לא בוכה, תעזוב אותי." התייפחתי והפכתי אליו את גבי, משעין את ראשי על הקיר, "וחוץ מזה זה בכלל לא בגללך."
"למה אתה מתכוון?" נבוך ניסו.
במקום לענות לו המשכתי לבכות והוא לא הצליח לעצור יותר בעצמו וחיבק את כתפי בעדינות, מקפיד לא להיצמד אלי. "מה קרה דוד?" שאל ברכות.
הסתובבתי וטמנתי את פני בחזהו הרחב ואחרי היסוס של רגע הוא חיבק אותי חיבוק חברי עוטף ומרגיע ונענע אותי בעדינות, מלטף את גבי בתנועות קצובות.
"נו, מה? תספר לי."
"לפני כמה שנים, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמה חודשים אחרי שהכרתי את החבר הקודם שלי היינו יחד במסיבה בתל אביב ואז… הוא נעלם לי פתאום ואמרו לי שהוא הלך עם איזה אחד ואז… אז שני בחורים שלא הכרתי הציעו לי לבוא אתם ואני הלכתי ו… ו…"
"מה? מה הם עשו לך?"
לא יכולתי להמשיך לספר לו, פשוט לא יכולתי. ניסיתי והמילים לא יצאו.
"אני רוצה הביתה." אמרתי, הדפתי אותו מעלי והלכתי החוצה.
הגשם נחלש והאוויר היה צונן וקל יותר לנשימה. עליתי על אופניי ורכבתי הביתה, מתעלם מהצעתו של ניסו להסיע אותי.
כשהגעתי הביתה מצאתי את אפי שקוע בניקיון הדירה שלי. הוא היה מאוד מסודר ומקצועי ועבר ביסודיות על כל החדרים, מנקה ומקרצף בלי רחמנות כל בלטה.
"בחייך אפי, לא בשביל זה הבאתי אותך לפה. אתה לא צריך לנקות לי את הדירה, עזוב."
"מה עזוב? הדירה שלך נורא מוזנחת. אני לא יכול לגור במקום מטונף כזה."
"אז ננקה ביחד, לא נעים לי שאתה עושה לבד את כל העבודה."
"אבל זה מרגיע אותי. אני אוהב לנקות, בבית הייתי ממונה על הניקיון." הסביר לי אפי והמשיך לצחצח במרץ את השולחן, "ועכשיו אימא המסכנה תצטרך לקחת עוזרת." הוסיף בעצב, "אני לא יודע איך היא תסתדר, היא שונאת שזרים מסתובבים לה בבית."
"אז שתנקה לבד." אמרתי והלכתי להתרסק על המיטה.
"אתה לא רעב? הכנתי פסטה אלפרדו." אמר אפי שהלך אחרי, מביט בי בדאגה.
ראשי החל להלום מרוב כאב ובחילה עלתה בגרוני. "אפי, אתה נהדר, באמת, אבל בגלל המזג אוויר הזה יש לי קצת כאב ראש ואני לא יכול לאכול עכשיו. אולי אחר כך, טוב?"
"אתה נראה כאילו יש לך יותר מקצת כאב ראש." הביט בי אפי במבט בוחן, "אתה סובל ממיגרנות?"
"לפעמים, אבל רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות. זה החמסין הזה, אולי לא שתיתי מספיק מים."
"כן, יכול להיות." הסכים איתי אפי, הביא לי כדור אדוויל ואילץ אותי לשתות שתי כוסות מים, ואחר כך הניח מגבת לחה על מצחי וישב לצידי, מזמזם בשקט איזו אריה שקטה שהייתה אמורה להיות שיר ערש או משהו, ואולי באמת הייתה, כי לאט לאט שקעתי בתרדמה מבורכת וישנתי עד הערב.
התעוררתי לפנות ערב וגיליתי את אפי ישן לצידי. הוא לא נגע בי, כנראה חשש שאתעורר, אבל פניו היו מופנות אלי כאילו שכב לצידי והביט בי בשנתי עד שנרדם.
קמתי בזהירות מהמיטה והסתובבתי קצת בבית. אפי עשה עבודה טובה. הבית מעולם לא היה נקי כל כך. כמה חבל שאימא שלי שהתאכזבה משורה ארוכה של עוזרות בית רשלניות ועצלות שמיררו את חייה לא הייתה כאן כדי לראות איזה בחור יסודי וחרוץ הוא, היא בטח הייתה שמחה לשכור את שירותיו.
מתי הוא הספיק לנגב את כל האבק, ולצחצח את החלונות ואפילו לסדר ולמרק את ארונות המטבח ואת המקרר?
מסכן קטן שכמותו, לא פלא שהוא ישן חזק כל כך חשבתי וניגשתי למיטה להביט בו שוב. בשנתו נעלמה ההבעה הצינית מלגלגת שהייתה נסוכה על פניו דרך קבע. ברור שהיא הייתה רק מסכה שהוא עטה על עצמו כדי להגן על נפשו הרגישה. כשישן הוא נראה שברירי ופגיע כמו ילד קטן.
שפתיו היו פשוקות מעט ופניו היו כה צנומות עד שעצמות לחייו הגבוהות כמו איימו לפרוץ דרך עורו הבהיר. רק עכשיו שמתי לב איזה אוזניים קטנות, עדינות ומעוצבות להפליא היו לו, והבחנתי בדאגה שהעור המכסה את רקותיו היה דק ושקוף כל כך עד שראיתי כלי דם הכחלחלים פועמים תחתיו.
בעודי מתבונן בו, מנסה לתאר לעצמי על מה הוא חולם, הוא נע מתוך שינה והשמיכה שכיסתה אותו גלשה הצידה וחשפה את כתפיו הערומות. עצמות הבריח שלו נראו בבירור מבעד לעורו, דקות ועדינות.
כשרכנתי כדי לכסות את כתפיו הבחנתי בקופסת גלולות לא מוכרות שנחה על ארונית הלילה. בדקתי את הגלולות וגיליתי שאלו כדורי שינה חזקים למדי, אבל לרווחתי הקופסא הייתה מלאה כמעט לגמרי.
לא ידעתי שהוא מתקשה כל כך להירדם. כנראה שנדודי השינה נבעו מהמריבה עם אימו ומהניתוק הפתאומי שלו מהבית. לא הבנתי למה הוא לא היה יכול לעזוב את בית הוריו בצורה פחות טראומתית, ומה בדיוק היה טיב היחסים שלהם איתו, אבל אין ספק שהם היו המקור לחלק גדול מבעיותיו.
אפי המסכן, צדקתי כשלא סיפרתי לו על מה שעבר עלי הבוקר, יש לו די צרות משלו ואסור לי להעמיס עליו גם את שלי. כתבתי לו פתק שאני יוצא לסיבוב קטן ברגל ואולי אקפוץ לביקור אצל מקס ושלא ידאג אני אחזור מהר ואם הוא צריך משהו שיתקשר אלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il