מה כבר רציתי? – פרק ח'

31/03/2014

לשמחתי הרבה מקס היה בבית אם כי ברור היה לי על פי ההכנות שעשה שהוא מתכונן לבואו של אורח – סתם הוא לא היה מסדר ככה את הבית, לובש חולצה מגוהצת ומתגלח.
"מי צריך לבוא אליך?" חקרתי בחוסר נימוס.
"אחד, אתה לא מכיר."
"קצת מאוחר לביקורים, לא?"
"הנה, אתה באת לביקור."
"אני לא נחשב."
"גם הוא לא נחשב."
"טוב, בסדר, אל תספר לי אם לא בא לך." נעלבתי, "גם אני לא אספר לך כלום."
"אני לא יכול לספר גולי, הוא בן אדם נשוי ו… לא חשוב, עזוב את זה, מה לא תספר לי?"
"ששוב ניסו התנפל עלי."
"התנפל?" קימט מקס את מצחו בדאגה, "מה זאת אומרת התנפל?"
סיפרתי לו על אירועי הבוקר, מנסה להדגיש את הצד המגוחך שבהם, אך להפתעתי הוא לא היה משועשע אלא מודאג, ואפילו כועס.
"זו הטרדה מינית גולי, אם לא ניסיון לאונס. אתה יכול ללכת עם זה למשטרה."
"השתגעת? אני מעדיף להתפטר ולהתחיל לקבץ נדבות ולא לספר מה קרה לי עם ניסו. עזוב, אתה סתם דואג. זה היה סתם שיגעון רגעי שעבר. הוא לא יעשה את זה יותר."
"לא יודע, אני לא אוהב את הסיפור הזה. אולי תגלה לו שאתה נשא? זה יוריד לו את ההתלהבות ממך."
"בשום פנים ואופן לא, אין מצב. הוא מיד ילך לספר לבוס ואחר כך כולם ידעו. לא."
"הייתי הרבה יותר רגוע אם לא היית צריך לנסוע איתו לחו"ל."
"בחייך, אני לא נוסע לבד, גם הבוס יהיה איתנו. הכל יהיה בסדר, אל תהיה סבתל'ה דאגנית כזו. תנחש מי גר אצלי?"
"נו, מי? אתה ויוני חזרתם?"
"יוני? מה פתאום יוני? יוני גר בתל אביב, וחוץ מזה אני והוא… עזוב, זה לא הוא, זה אפי, הבחור הזה שסידרת לי הסעה איתו."
"הוא לא גר אצל אימא שלו בהרצליה?"
"היה גר. עכשיו הוא אצלי. עזב את ההורים בפיצוץ גדול בגלל שהוא ישן איתי ועכשיו אנחנו יחד."
מקס הרים גבות משתוממות. "אתה ואפי יחד? כאילו, ממש יחד?"
"ממש. למה? לא נראה לך שאנחנו מתאימים?"
"לא יודע, זו צריכה להיות החלטה שלכם."
"אז החלטנו שכן. מה דעתך עליו?"
"הוא בחור מאוד מוכשר, מאוד אינטליגנטי, יצירתי מאוד. רגיש, טיפוס מיוחד. אני קצת מתפלא שאתם מסתדרים."
"למה? כי אני לא יצירתי ולא רגיש? סתם אהבל בלי מוח?"
"לא אמרתי את זה. למה אתה מכניס לי מילים לפה? אתם פשוט נורא שונים זה מזה, אבל אולי בחור שרוט כמוהו דווקא צריך אחד כמוך, יציב ורגוע ובלי ג'וקים בראש."
"אני מקווה שאתה צודק. טוב, אני רואה שאתה על קוצים בגלל המסתורי שלך, אני זז."
"יופי, מתי אתה טס? בעוד יומיים? טוב, אז תביא חיבוק פרידה ותתקשר אלי מיד כשאתה חוזר, ואם הניסו הזה יעשה לך בעיות בחו"ל אז…"
"אוף, אל תהיה דודה דוגרת כזו מקס, יהיה בסדר."
"אני מאוד מאוד מקווה שאתה צודק, אבל אם לא אל תתבייש לצעוק ולהקים מהומה ולהתלונן עליו. אין לאף אחד זכות לגעת בך בלי שתרצה."
"מקס, די כבר. אני לא ילדה קטנה. אני יודע לשמור על עצמי."
חיבקתי אותו ונישקתי את לחיו המגולחת למשעי, שואף עוד פעם אחת אחרונה את ריחו הטוב של האפטר שייב החביב עלי שהוא מרח על עצמו לכבוד האורח שלו והלכתי.
כשפניתי בקצה הרחוב לעבר ביתי ראיתי מזווית העין בחור דתי עם זקן וציציות משתלשלות מתגנב במהירות דרך דלת הכניסה לבניין שבו הייתה הדירה של מקס, ולמרות שלא הייתה לי שום הוכחה הייתי משוכנע שזה האורח המסתורי שהוא דאג כל כך שלא אפגוש.
מעניין איפה הוא פגש אותו ואיך קרה שהם הגיעו להיות שותפים לסקס. בטח מקס יספר לי הכול כשזה ייגמר.

אי אפשר לקחת את זה מאיציק יהלומי, הוא אולי בוס קשוח, הומופוב, שתלטן ואדם קשה עורף וקצר רוח, אבל כשהוא מארגן משהו זה יוצא פיקס.
בזכותו הנסיעה שלנו הייתה מתוקתקת למופת והכל הלך בדיוק לפי הלו"ז. הגענו לשדה התעופה עם מונית שאספה אותנו בדיוק בשעה שנקבעה והיה לנו די זמן לבזבז את כספנו בדיוטי פרי. קניתי בעיקר שוקולדים ומתנות לחברים – מקס רצה וויסקי, אפי חשק בבשמים לגברים ויוני רצה גם וגם.
לפני שיצאתי מהבית בשעה האכזרית, שתיים לפנות בוקר, עוד הספקתי לסמס למקס תזכורת קצרה – הבטחת, אל תשכח – כתבתי לו, יודע שהוא יבין למה התכוונתי. כוונתי הייתה כמובן להבטחתו להשגיח על אפי. לדבר איתו פעמים ביום לפחות, לברר אם הוא מסתדר במקום העבודה החדש שאחי סידר לו בקלות מפתיעה ולהזכיר לו לאכול כמו בן אדם ולא לקחת יותר מידי כדורי שינה.
"במקום לדאוג כל כך לאפי שהצליח להסתדר עד היום בחיים בלעדיך תדאג לעצמך." נזף בי מקס, "ותיזהר מהניסו המופרע הזה, מה שלא יהיה אל תישאר איתו לבד. אונס אחד בחיים זה מספיק."
זה לא היה בדיוק אונס מה שעברתי אז, אבל להסביר דבר כזה כמה שעות לפני טיסה ועוד בטלפון, כשהחבר החדש והחשדן שלי מקשיב בדריכות תוך שהוא מעמיד פנים שהוא רק מנגב את האבק הלא קיים מעל השולחן הסמוך לטלפון, זה לא הזמן המתאים.
"הכול יהיה בסדר גמור איתי גולי, תפסיק להיות דאגן כזה." חיבק אותי אפי לפני היציאה (הוא התעקש לקום איתי ולשאול אותי שלוש פעמים בדקה אם הכרטיסים אצלי ואם הדרכון אצלי ואם הכסף אצלי ואם… והוא עוד מדבר על דאגנים), "העבודה במקומון ממש אחלה, כולם מתייחסים אלי כמו אל הצלם הגאון התל אביבי שמכבד אותם בנוכחותו, ודיברתי היום עם אבא שישלח לי את המחשב שלי במוניות אביב, והוא סיפר לי בסוד שאימא קיבלה את הפרחים ששלחתי לה ואפילו שמה אותם בוואזה הסינית."
"אתה ואימא שלך זה סיפור מהסרטים. אולי במקום לדבר בפרחים תדברו במילים?"
"גם זה יגיע, אולי… יכול להיות… אתה חושב שאפשר להשיג אצלכם, פה בפרובינציה, ליידי גודייבה?"
"לא חושב. אף פעם לא ראיתי פה גברת ערומה ארוכת שער רוכבת על סוס. בשביל מה אתה צריך אותה אפי?"
"בור שכמוך." צבט אפי את ישבני, "זה שם של שוקולד."
"רגע, אל תגיד לי, זה השוקולד הכי יקר בעולם ואתה כמובן תצרף אותו לזר היקר הבא שתשלח לאימא שלך, ומה איתי, לי לא מגיעים פרחים?"
"מה ערס כמוך יעשה עם פרחים?" גיחך אפי.
"אקנה לי וואזה סינית מפלסטיק ואתקע אותם שם." התבדחתי ומשכתי אותו אלי, מושיב אותו על ברכי. "אני אתגעגע אליך נורא ציפלונק, תהיה ילד טוב, תאכל כמו שצריך ותזכור שבחורים אחרים זה כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד."
"טיפש אחד." מלמל אפי והסתיר את פניו בחזי, "אתה כזה טיפש גולי."
שנינו ידענו שחילופי הדברים המבודחים הללו הסתירו את חששו להישאר לבד, ושהעדפנו להקניט זה את זה ולא לדבר על הקשיים שלו – נדודי השינה, התלות שלו בכדורי שינה, פחדיו והסיוטים שלו, והעובדה שלמרות כל מאמציו ורצונו הטוב עדיין התקשה לקיים איתי יחסי מין מלאים (לפי הגדרתו) ופחד מחדירה.
חשדתי בו שהוא מעדיף את החיבוקים והנשיקות שלפני ואחרי הרבה יותר מאשר את הזיון עצמו, והרגשתי שהוא מפתח תלות בנוכחות שלי לצידו, בעיקר בלילות. הייתי מודאג איך הוא יחזיק מעמד לבדו כל השבוע. לכל אחד חוץ מאפי הייתי אומר שילך לישון אצל מקס, שזה בסדר מבחינתי, אבל חששתי שאם אציע לו את זה הוא ייעלב ויפגע והמצב רק יחמיר ולכן שתקתי, מחבק אותו בכל כוחי ומבטיח לו שוב ושוב שהשבוע הזה יחלוף מהר ואני אחזור עוד לפני שהוא ירגיש בחסרוני.

"ראית איך המוכר הזה הסתכל עליך?" לחש לי ניסו אחרי שהפקדנו את קנייתנו במחסני הדיוטי פרי וקיבלנו תמורתם פתקאות שחלילה לנו מלאבד.
"לא, איך?"
"כאילו שהוא רוצה לטרוף אותך." הצטחק ניסו, "נראה לי שרוב המוכרים פה הומואים." הוסיף, סוקר את האולם הגדול שהמה קונים תאבי מציאות.
"לא יודע, לא שמתי לב. יש לי חבר ניסו."
"נו, ולי יש אישה. אז מה? אל תהיה כבד."
"ניסו, בוא רגע לשירותים." משכתי אותו לבית השימוש שהיה ריק מאדם, וליתר בטחון ננעלתי איתו בשירותי הנכים המרווחים.
"מה אתה רוצה?" הביט בי ניסו בחשדנות.
"לדבר אתך בפרטיות. תקשיב לי יצחק (זה השם האמיתי שלו – יצחק ניסנוב), אני לא יודע מה אתה, הומו או סטרייט, דו או סתם מבולבל, אבל זה שאני הומו לא אומר שאין לי אלוהים. אתה בן אדם נשוי ולי יש חבר שסומך עלי שאני לא אבגוד בו. אני לא רוצה שהסיפור של מה שקרה במחסן ביום שישי יחזור על עצמו, ברור?"
"ברור." אמר ניסו ופניו האדימו.
"אני יודע שאתה יותר חזק ממני ואם תרצה תוכל לקחת בכוח מה שאני לא רוצה לתת לך." המשכתי, "זה קרה לי כבר פעם ואני לא מוכן שזה יקרה שוב. דבר ראשון כשאנחנו נוחתים בווינה אני הולך וקונה לי סכין יפנית ואם תיגע בי אתה תצטער על זה יצחק, ברור?"
"אל תהיה פסיכי ותפסיק להתנהג אלי כמו אל אנס. הבטחתי לך שאני לא אעשה את זה יותר ואני אקיים את ההבטחה שלי."
"אני מאוד מקווה, ואם לא תצטער על זה ניסו, מילה שלי."
הוא הביט בי, פניו לוהטים ועיניו מבריקות מדמעות שלא זלגו ואז הסתובב פתאום ויצא משם. כשיצאתי מהשירותים כמה דקות אחריו הוא כבר נעלם ולא פגשתי אותו יותר עד שעלינו למטוס.
המתח ביני לבין ניסו נשאר באוויר במשך כל שלושת הימים שבילינו בווינה. אפילו הבוס שלנו שלא היה רגיש במיוחד לבני אדם חש שמשהו לא בסדר וניסה לברר אצלי, ובטח גם אצלו, מה קרה.
לא יודע מה הוא אמר, אני אמרתי שהכול בסדר ושאני מאוד מאוד נהנה והכל סבבה ואחלה, ובחיים לא היה לי כזה כיף בחו"ל, ובאמת היה כיף.
המלון שלנו היה מלון מודרני ומעוצב לתפארת, כמובן חמישה כוכבים, וישנו בסוויטה מפוארת, אני על ספה מרווחת בסלון והם על מיטות ענקיות ורכות להפליא בחדר השינה.
התרוצצנו בכל רחבי ווינה היפה ברכבת התחתית הנקייה והדייקנית להדהים שלה, ראינו כל מה שיש לעיר הזו להציע, אכלנו ושתינו על חשבון הבוס שגילה רוחב יד והיה לארג' בצורה מדהימה, (ובאמת, כל הכבוד לו, יצא גבר), וחוץ מזה שאני וניסו לא יכולנו להביט זה בזה ובקושי דיברנו אחד עם השני היה ממש אחלה.
סכין יפנית כמובן שלא קניתי, וגם אם הייתי קונה ספק אם הייתי משתמש בה, אבל את העובדה הזו אני מעדיף להשאיר רק ביני לבין הקוראים שלי.
אחרי שמיצינו את ווינה נסענו לזלצבורג, היפה לא פחות, ואחרי שטיילנו בה מעט התחלנו לחרוש את התערוכה המקצועית שהייתה מטרת הנסיעה. בסוף היום כבר היינו הרוסים מעייפות, הלכנו ק"מ על גבי ק"מ וראינו כל כך הרבה דברים עד שהיינו מסוחררים מעייפות, ואז הפיל עלינו הבוס את ההפתעה – "אני נוסע לישון אצל חברים שלי שיש להם וילה יפה בכפר קטן ליד זלצבורג." סיפר לנו, "ולכן הזמנתי רק לכם חדר במלון, אני מקווה שלא אכפת לכם לישון יחד באותו חדר. אני יודע שאתם לא ממש חברים, קיוויתי שבנסיעה הזו תתיידדו, אבל לצערי זה לא קרה. מילא, העיקר שנהניתם. מחר ניפגש שוב בתערוכה, נסתובב שם עד הצהרים ואחר כך נחזור לווינה ונטוס משם לארץ. תחזיקו מעמד בלעדי לילה אחד?"
בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים הבטנו זה בזה. הוא שוב היה טיפה אדום בפנים, עלי, אני מקווה, לא ראו כלום. "בטח שנסתדר." הבטחתי "למה לא? ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות לך איציק, היה אחלה טיול, תודה לך."
"כן גם אני נהניתי מאוד, יצאת גדול." אמר ניסו, "ואל תדאג, אני וגולי מכירים אחד את השני כבר המון שנים, אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר, נכון גולי?"
"יהיה עשר! מילה שלי." חייכתי חיוך מאולץ שהכאיב לפני ואפילו הוספתי צ'אפחה על כתפו של ניסו כדי להרגיע את איציק שלא הגיע לו לסבול בגלל הבעיות הפרטיות שלי ושל ניסו.
המלון היה רק שלושה כוכבים, אבל נחמד וביתי. קיבלנו חדר חמים וחיוך לבבי מפקידת הקבלה, והיינו כל כך עייפים מהתערוכה עד שבאמת לא היה אכפת לנו שזה רק חדר ולא סוויטה, העיקר שיש מיטה חשבתי, ובאמת הייתה מיטה, אבל רק אחת. אמנם כפולה, רחבת ידיים ועמוסת כריות, אבל רק מיטה אחת לכל הרוחות.
"אני אישן על הרצפה." אמרתי.
"מה אתה, מפגר? תפסיק כבר." התרגז ניסו, "הבטחתי ואני אקיים. בוא אבן נייר ומספרים להחליט מי מתקלח קודם." הציע.
"עזוב, תיכנס אתה ראשון."
"פחדן." הצהיר ניסו והלך להתקלח. הוא עשה את זה זריז וחזר לבוש תחתונים בלבד, חושף גוף של דוב שעיר ורחב כתפיים עם פטמות ענקיות, וצלל למיטה בזריזות.
אני דווקא לקחתי את הזמן שלי במקלחת, מתענג על המים החמים, הסבון וההרגשה הזו שיש רק בחו"ל, שאפשר לבזבז מים בשפע כי זה לא משפיע על מפלס הכינרת האומללה שלנו. אחר כך יצאתי לבוש במכנסי התעמלות מרופטים שאהבתי לישון איתם ונכנסתי חרש למיטה, מקווה שניסו כבר ישן.
"רזית מאז הקיץ שעבר." אמר ניסו אחרי כמה דקות של שתיקה שעברה עלי בניסיון להתרגל למיטה הזרה ולנוכחותו, "זה בגלל האיידס?"
שתקתי דקה ארוכה, מנסה לחשוב איך לענות לו. להכחיש? לזייף עלבון או להודות באמת ולקוות לטוב?
"אתה בטח מתפלא איך אני יודע?"
"כן, קצת."
"גיליתי עוד בזמן המלחמה. זוכר ששמנו את התיקים שלנו במקלט ליתר בטחון? שמתי לב שאתה מתגנב למקלט תמיד באותה שעה ובדקתי בתיק שלך. בהתחלה לא ידעתי מה זה הכדורים האלו, אחרי שבדקתי בגוגל הבנתי."
"נבהלת?"
"כן, קצת, אבל גם שמחתי."
"שמחת? באמת תודה רבה לך ניסו."
"לא שמחתי שאתה נשא, שמחתי כי זה אמר שיש סיכוי שאתה הומו ושאולי… אולי בכל זאת."
"מה בכל זאת?"
"אולי בכל זאת יש לי סיכוי אצלך."
"סיכוי למה? לזיון? אתה יודע ניסו, זה לא סיפור כזה גדול, להשיג זיון מגבר. אתה בחור צעיר, אתה נראה די טוב, לא תאמין כמה גברים חולים על בחורים גדולים ושעירים כמוך, ואתה בטח אקטיבי שזה בכלל מעולה. רוב הדו הם כאלה, למרות שיש דווקא נשואים שמתעייפים מנשים ורוצים איזה גבר שיטחן להם טוב את התחת. תכנס לאטרף, או לך לגן, עם קצת מזל תמצא נשוי במצב שלך ותעשו איזה קומבינה. אפשר להסתדר, למה אתה מתאבסס דווקא עלי?"
"אני לא אוהב שאתה מדבר ככה." אמר ניסו, נשמע מאוכזב ועייף.
"איך ככה?"
"כמו איזה הומו מגעיל. אני שונא את זה. שונא את כל העולם הזה של ההומואים, שונא את כל הרדיפה הזו אחרי הזיון הבא, שונא אוחצ'ות ציניות, הומואים מגעילים אותי."
"באמת? אז איך אתה מסתכל בראי?"
"הייתה תקופה שבאמת בקושי הסתכלתי." הודה ניסו, ולמרות שהיה חושך ידעתי שהוא שוב מסמיק.
"ועכשיו, כשאתה לא הומו יותר הכול בסדר?" המשכתי להיות מגעיל.
"אני עדיין הומו גולי, אני תמיד אהיה, אבל אני סטרייט בגוף של הומו. אני מתעב את ההומואיות שלי."
"ואשתך יודעת על זה?"
"לא, והיא אף פעם לא תדע. אף אחד חוץ ממך לא יודע."
הוא דיבר בקול רציני כל כך, בכבדות כזו, מתעלם מהעוקצנות שלי בצורה כל כך מכובדת עד שלא יכולתי שלא לחוש קצת בושה על התגובות הציניות שלי לוידוי שלו.
"אני מבטיח לך שאני לא אספר לאף אחד מה שגילית לי ניסו."
"אני יודע, ואני מודה לך גולי ורוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שהצקתי לך סתם. זה לא היית אתה, זה הייתי אני. אתה בחור טוב ועובד חרוץ. הרבה פעמיים הייתי חרא אליך בלי סיבה ואחר כך אכלתי את הלב."
"אני יודע שאכלת את הלב אחרי כל פעם שהצקת לי ואף פעם לא הבנתי למה אתה מתנהג ככה. עכשיו אני מתחיל לקלוט. תגיד, יהיה לך קל יותר אם אני אעזוב את העבודה?"
"לא." הוא הסתובב אלי והניח יד על חזי, "שלא תעז, בשום פנים ואופן לא. אני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום. למה אתה חושב שביקשתי שתבוא לעבודה בחול המועד?"
"כי לא רצית שהצבעים יהיו בבלגן באמצע המחסן?"
ניסו צחק ואז רכן אלי ושתל נשיקה עדינה על פי. "אני לא שם זין על הצבעים והמחסן. מצידי שתישרף חברת יהלומי ובניו בע"מ." אמר ברכות וחזר למקומו, שוכב על גבו, רחוק ממני וידיו שלובות על חזהו.
שכבתי וחשבתי על מה שהוא אמר ולאט לאט חדרה למוחי משמעות דבריו. "ניסו, תגיד, יש מצב אולי… כאילו… יכול להיות שאתה מאוהב בי?"
"כן, וזה נעשה גרוע יותר מיום ליום."
"אז למה… אבל למה? אני לא מבין למה לא אמרת כלום."
"מה יכולתי להגיד? אתה יודע כמה זמן לקח לי להבין מה אני מרגיש? יש לך מושג כמה פחדתי וכמה זמן ניסיתי לנחש אם אתה כן או לא?"
"אבל אחרי שגילית שאני כן, למה המשכת לשתוק?"
"כי אז כבר הייתי עם לימור, וגם אותה אני אוהב. אני רוצה להיות נשוי לה ורוצה לגדל איתה ילדים. אתה מבין?"
"לא." הודיתי, "בחיים לא רציתי להיות נשוי לאישה."
הוא צחק. "אתה כזה הומו, תגיד, מה הקטע שלך עם מקס?"
"מאין אתה יודע עליו?"
"אני יודע."
"איך?"
"יודע ודי."
"עקבת אחרי?"
"קצת, פה ושם. הייתה תקופה שהרגשת רע וכל הזמן ישנתם אחד אצל השני."
"כן, הייתה איזו תרופה שהיה לי קשה להתרגל אליה ומקס עזר לי. קיוויתי שאף אחד בעבודה לא הרגיש."
"אף אחד לא הרגיש, רק אני."
"אם רק היית יודע כמה פחדתי ממך ושנאתי אותך ניסו."
"אני יודע. זה היה בכוונה. רציתי שנריב, שלא נהיה חברים, שתתרחק ממני, אבל זה לא עזר. אני אוהב אותך ואני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום."
"ורק לראות מספיק לך?"
"חייב להספיק." אמר ניסו, ונאנח.
"אני ממש מצטער ניסו, חבל שלא ידעתי קודם." אמרתי וליטפתי את כתפו, ופתאום היינו אחד בזרועות השני, מתנשקים כמו משוגעים, טורפים אחד את השני כאילו גווענו ברעב.
"סליחה" הוא אמר אחרי שהפסקנו להתנשק, (השפתיים כבר כאבו). "סליחה גולי. אני אלך לישון באמבטיה או משהו. לא, יותר טוב שאני ארד ללובי ואישן שם על איזה כורסא."
"לא, אני אלך." אמרתי וניסיתי לקום, אבל הוא תפס אותי והחזיר אותי למיטה וביקש בקול חנוק שלא אלך, שבבקשה אשאר איתו רק הלילה, כי מי יודע מתי יהיה לנו עוד פעם לילה כזה, רק אני והוא, לבד במיטה, ומצידו שרק נתחבק, אבל הוא מאוד מבקש שאני אשאר לצידו ושאתן לו להרגיש אותי.
"אני מתחנן לפניך גולי." ככה הוא אמר, "מתחנן שבבקשה תן לי רק את הלילה הזה איתך."
"אני שונא גברים שמתחננים." התרגזתי עליו, "מה אתה מתחנן כמו נקבה? אתה גבר או הומו? אם אתה רוצה משהו ממני אז קח."
הוא הביט בי רגע נדהם ואז לקח, ולקח, ואחרי שסיפרתי לו מה היה אז, בלילה ההוא שרודף אותי עד היום, הוא שוב לקח.

באותו לילה ישנו בקושי שעה ובבוקר היינו הלומי עייפות, אבל מאושרים מאוד ושוב חברים טובים.
הבוס שמח מאוד לראות כמה טוב אנחנו מסתדרים ושיבח את עצמו על הרעיון הנהדר שהיה לו לקחת אותנו לחו"ל ולשלב טיול בביקור המקצועי בתערוכה, ואמר שהיה שווה לו, כדי שנתחיל לשתף פעולה כמו שצריך, לשלם על חשבונו את כל הטיול (לא חשוב שהוא התקזז עם מס הכנסה על זה, מבחינתנו הכול באמת היה על חשבונו) ובטיסה הביתה, במקום להניח לנו לישון, הוא סיפר לנו על הבנים שלו שלא רוצים לעבוד אצלו בעסק ושהוא כבר לא צעיר כמו פעם והוא מקווה שאחרי שהוא יפרוש אנחנו נמשיך את דרכו ונהפוך להיות שותפים שלו, ואחרי מאה ועשרים שנה גם בעלי החברה.
"הוא בעצם מחליף את הבנים שלו בנו." אמר ניסו אחרי שהורדנו אותו בבית שלו בדניה והמשכנו עם המונית הביתה. ישבנו מאחור, המונית הייתה חשוכה והנהג מרוכז בכביש שלפניו ולכן הרשינו לעצמו להחזיק ידיים וללטף קצת זה את זה.
"כן, אני באמת מרגיש טיפה מאומץ." הסכמתי איתו.
צחקנו קצת ואז ניסו אמר שלא אכפת לו מיהלומי ובניו בע"מ כל מה שחשוב לו זה שהוא ימשיך לראות אותי כל יום והודה לי על הלילה האחרון.
"אם נמשיך לעבוד יחד ונהיה מנהלי העסק נוכל מידי פעם…"
"כן, יש המון תערוכות בכל העולם ויש את חברת מילר פרינט משוויץ שרוצה שנהיה הסוכנים שלה בארץ…" לא היה צורך לפרט, הבנו זה את זה בצורה מושלמת.
לפני שנפרדנו החלטנו שנמשיך הכול כרגיל ושהכי חשוב שבשום פנים ואופן לא נפגע בבני הזוג שלנו ושרק מידי פעם כשנהיה בחו"ל… ואז הגענו לדירה שלי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד גברית, לקחתי את המזוודה שלי ועליתי, תשוש מעייפות, הביתה, וגיליתי את מקס מנמנם מול הטלוויזיה במיטתי ואפי ישן בזרועותיו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il