מה נסגר אתך? – פרק ד'

11/11/2013

לא קל להיות חיובי, נבון, חרוץ, איש צוות משתף פעולה ומועיל במשך שמונה שעות ברציפות, אבל מה עוד אתה יכול לעשות כשאתה בתקופת מבחן בעבודה שאתה ממש רוצה להצליח בה?
עבדתי קשה כדי לעשות רושם טוב בעבודה החדשה, וכתוצאה מכך חזרתי מהעבודה עייף, מתוח, רעב ועצבני, ונדהמתי לגלות את סשה עומד במטבח שלי, ובוחש בסירים שהדיפו ריחות חורפיים כבדים.
"שניר, מה שלומך? איך אתה מרגיש? איך היה בעבודה?" חייך אלי במאור פנים.
"אני עייף." הודיתי, "מה אתה מבשל?"
"מרק גריסים וצלי עם תפוחי אדמה, ותראה, הוצאתי את האוסף שלך מהקופסה וסידרתי את כל הפילים בוויטרינה, מוצא חן בעיניך?"
"כן, נהדר, יפה מאוד מצידך, איפה איתי והכלב?"
"איתי ובלנקו הלכו לטיול קטן בפארק, אתה לא מתפלא מה אני עושה פה?"
צנחתי על הכסא, "האמת שכן, אבל אני בעיקר רעב, יש מצב לקבל קצת אוכל?"
"בטח, בשמחה."

"אתה רוצה להגיד שאני שמן?" התעצבנתי, והתיישבתי במיטה, כועס. "בסדר, אולי אני שמן, אבל לפחות אני לא גזען." הטחתי, וניסיתי לקום.

נחפז סשה להגיש לי צלחת מרק עם ריח רוסי דשן ומעורר תיאבון. התחלתי לאכול בעוד הוא מספר לי שתמיר נסע שוב לניו יורק, והוא יחזור רק בעוד שבועיים, ונורא קשה לו להיות לבד בדירה הקטנה והגועלית הזו בקריות, במיוחד עכשיו, כשנכנסו שכנים דתיים שכל הזמן מסתכלים עליו בעין עקומה ועושים לו פרצופים, ומתלוננים כל הזמן על הנביחות של דשה.
"דשה?" הפסקתי את שטף דיבורו, "מה זה דשה?"
ואז, כאילו שמעה שאנחנו מדברים עליה דהרה פנימה גורה שחרחורת, צמרירית באורח שובה לב, הסתערה באומץ על כף רגלי הנעולה נעל בית משובצת, תלשה אותה מעלי, אחזה בה בשיני חלב לבנות והחלה לנער אותה בעוז למעלה ולמטה משל ניסתה לשבור את מפרקתה.
"דשה!" נזעק סשה והחל לנזוף ברוסית בגורה שהתעלמה ממנו והמשיכה להתעלל בנעל הבית שלי.
הוא ניסה לקחת אותה ממנה, אבל אני עצרתי בעדו, "עזוב, תן לה לשחק." כרעתי על ברכי מול הגורה, מוקסם מעוז ליבה ומחינניותה, "איזה מותק, בת כמה היא?"
"בת חודש וחצי בערך, בקרוב נלך לעשות לה חיסונים." הסביר סשה, וניסה שוב לחלץ את נעל הבית הרצוצה שלי, "נו דשה, די, את קורעת לשניר את הנעל."
"עזוב, לא נורא, זו נעל ישנה שלא שווה הרבה. היא ממש קטנה, שישה שבועות זה עדיין תינוקת, למה היא לא עם אימא שלה?"
"לא יודע, מישהו זרק אותה לפני כמה ימים לקופסה והשאיר אותה מול השער של צער בעלי חיים, אבל דימה אמר שהיא קטנה מידי בשביל להיות שם ובגיל הזה הסיכוי היחיד שלה להישאר בחיים זה שמישהו ייקח אותה אליו הביתה, בגלל זה התנדבתי להיות המשפחת אומנה שלה עד שהיא תגדל קצת." פיו היפה השתפל בעצב, "תמיר נורא כעס עלי, הדירה שלנו קטנה מידי והבעל בית לא סובל כלבים, הבטחתי לו להיפטר ממנה עד שהוא יחזור, אבל נורא קשה למסור לאימוץ גורה כל כך צעירה, ועוד שחורה, אנשים מעדיפים כלבים לבנים, כמו בלנקו שלכם."
"באמת? איזה שטות! לא ידעתי שצבע של כלב חשוב לאנשים, לדעתי היא נהדרת ואני ממש אוהב את הצבע שלה, תראה, יש לה סינור קטן לבן על החזה וכתמים חומים מקסימים על הרגלים והפנים, ותראה איזה אוזניים מתוקות יש לה." מוללתי בעדינות את אוזני המשי השחורות והרכות שלה, "הנה דשה, קחי גם את הנעל השנייה, קדימה, תראי לה מה זה." עודדתי אותה, צוחק למראה נחישותה הרצחנית של היצורית הזעירה שתקפה את הנעל החפה מפשע כאילו היא האויבת הכי גרועה שלה.
"מה היא אוכלת ומי זה דימה?"
"היא אוכלת אוכל של גורים, ודימה זה המנהל של צער בעלי חיים בקריות, אני מתנדב שם פעמיים בשבוע, אחרי שהיא תגדל קצת ננסה למסור אותה לאימוץ, אני מקווה שנמצא לה בית טוב."
"ומה אם לא? ואיך יודעים מה זה בית טוב?"
"בית טוב זה בית של אנשים שאוהבים כלבים, ויש להם זמן ומקום בשבילם גם בבית ובעיקר בלב, ואם לא נמצא אז…" הוא נאנח, "יש עמותות שממיתות כלבים שאין להם מאמצים, אבל לא אצלנו, דימה מתנגד לזה למרות שלפעמים המצב די קשה, ולא תמיד יש לנו די כסף להאכיל את כולם. אתה מבין…" הוא התחיל להתרגש, "הבעיה שיש פשוט יותר מידי כלבים עזובים כי אנשים פשוט לא מבינים שחייבים לעקר ולסרס כלבים כי אחרת…"
"הנה, אתה שוב מתחיל סשה, די כבר עם הסירוס הזה, אין מצב שאני מסרס את הכלב הגזעי המדהים שלי שעלה לי כל כך הרבה כסף." נכנס איתי למטבח, ובלנקו המטונף הולך אחריו, משאיר טביעות רגליים מבוצצות על המרצפות.
"בלנקו!" צעקתי, "תראה מה עשית? מה קרה לו, למה הוא מלוכלך כל כך איתי?"
"לא נורא, אני אנקה." התנדב סשה, ורץ להביא דלי וסמרטוט בעוד איתי מסביר שליד הפארק הייתה שלולית ובלנקו הרי נורא אוהב מים ולכן…

בלילה, כשהיינו לבד במיטה, בלנקו ישן בסלסלה שלו בחדר הארונות, שאל איתי אם אני כועס בגלל שהוא הזמין את סשה והגורה שלו לשהות אצלנו. "הוא היה כל כך מסכן אחרי שתמיר נסע… הוא שונא להיות לבד בבית, והשכנים המגעילים שלו ממררים לו את החיים בגלל שהוא הומו, ועכשיו יש לו גם את הגורה הזו… הייתי חייב להזמין אותו."
"זה בסדר גמור, טוב עשית, נכון שדשה ממש מתוקה?"
"כן, בערך… בשביל כלבה לא גזעית היא די מתוקה, רק חבל שהיא שחורה."
"אז מה אם היא שחורה? מה זה משנה בכלל? לא חשבתי שאתה גזען איתי."
"מה גזען, איך אפשר להיות גזען עם כלבים?"
"עובדה שאפשר, ואני לא מבין מה זה משנה אם בלנקו היקר שלך גזעי או לא, הוא עדיין קופץ כמו דביל לכל שלולית ומחרבן בכל הבית."
"הוא רק גור, בקרוב הוא ילמד… ולמה אתה קורא לו בלנקו היקר שלי? הוא גם שלך, לא?"
"לא, הוא רק שלך. אין מצב שהייתי משלם אלפי שקלים על כלב כשיש כל כך הרבה כלבים שצריכים בית בעמותות צער בעלי חיים, כלבים שאפשר לקבל חינם."
"לא חינם, צריך לשלם עליהם כסף לעמותות."
"הכסף הוא תמורת החיסונים והעיקור או הסירוס שחייבים לעשות לכל כלב, למעשה, דרך העמותה זה יוצא יותר זול, שלא לדבר שאתה עושה מצווה כשאתה לוקח כלב מעמותה."
"אני לא בעניין של מצוות, אני בעניין של להשקיע בכלב, לאלף אותו ולאהוב אותו, ואם הוא לא גזעי אז מה הטעם בכל המאמץ?"
"אני לא מאמין שאתה חושב ככה!" התפרצתי, זועם, "מה, אם הוא לא גזעי אז הוא לא מספיק טוב בשבילך? דשה הרבה יותר חכמה ומתוקה ובעלת אופי מאשר הבלנקו הגזעי שלך!"
"ואוו…" נדהם איתי, "נדמה לי שמישהו פה מאוהב." גיחך, לא מוטרד מההתנפלות שלי עליו.
"ומה אם כן? זה מפריע לך?"
"לא, מה שמפריע לי זה שהחבר האהוב שלי צועק עלי, ועוד בגלל כלב." אמר איתי בקול מאופק ששמעתי בו רק שמץ נזיפה, אבל בעיקר עצב.
"אני לא צועק עליך, אני רק מביע את דעתי, ודעתי שאני רוצה לאמץ את דשה."
"אבל היא של סשה."
"הוא רק המשפחת אומנה שלה, היא מיועדת לאימוץ, ואני רוצה לאמץ אותה."
"ומה עם בלנקו, מה אתה מציע לעשות איתו?"
"שום דבר מיוחד, תעשה איתו מה שאתה רוצה, אבל אני ממליץ לך לשמור טוב על הדיאטה שלו כי הוא זללן נוראי, ולא בריא לו להשמין."
"לאף אחד לא בריא להשמין." צבט איתי את מותני.
"אתה רוצה להגיד שאני שמן?" התעצבנתי, והתיישבתי במיטה, כועס. "בסדר, אולי אני שמן, אבל לפחות אני לא גזען." הטחתי, וניסיתי לקום.
איתי פרץ בצחוק, הדף אותי לאחור והחל לנשק את בטני, יורד לאט לעבר אברי, "אתה שמן בדיוק כמו שאני גזען." גיחך, ומילא את פיו בזין שלי שעל כורחי החל להזדקף בתוך פיו החם.
אחרי הסקס הייתי הרבה יותר רגוע, ואפילו התנצלתי על התוקפנות שלי.
"זה בסדר, אני מבין, זו תקופה לא קלה בשבילך, המון שינויים ואתגרים חדשים, גם בית חדש וגם העבודה החדשה, איך הולך לך שם דרך אגב?"
"בסדר, אני חושב, אבל אני מנסה לעשות את העבודה כמו שצריך, וגם להשאיר עליהם רושם טוב, וזה לא קל לי."
"תגיד, הם יודעים עליך? אני מתכוון, הם יודעים שאתה הומו?"
"אהה… הם… אני לא יודע, אני חושב שלא, זאת אומרת, לא אמרתי שכן, אבל גם לא אמרתי שלא."
"אבל שניר…" הוא הביט בי, מאוכזב, "ברור לך שאם לא אמרת שכן אז הם מניחים שאתה לא? בקיצור, אתה שוב בארון."
"יכול להיות, אבל למה אני חייב להם דין וחשבון? ואל תשכח שאני עדיין בתקופת ניסיון, אם אני אספר שאני הומו ישר על ההתחלה אז…"
"אז מה?" סירב איתי להבין.
"תראה איתי, תבין… אני מאוד מעוניין בעבודה הזו, זו חברה טובה ולא רק שהמשכורת ממש בסדר גם העבודה מאוד לטעמי, וגם החבר'ה שם ממש נחמדים ובאים לקראתי… אני מרגיש שהם מחבבים אותי, וגם זה חשוב, נכון?"
"כן, זה חשוב." הסכים איתי בקול מסויג, "אבל…"
"רגע, תן לי לסיים, תסכים איתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאני לא אעבוד, וזה שיש להם הסעה ואני מגיע תוך עשרים דקות לעבודה בלי לעמוד בפקקים, ואני לא צריך רכב כדי להגיע זה גם משמעותי, נכון?"
"כן, זה גם שיקול חשוב, אבל…"
"אז הם לא יודעים עם מי אני ישן בלילה, אז מה? למה זה צריך להפריע לי, או להם, או לך?"
"לא יודע, אבל עובדה שזה מפריע לך, אני לא יודע אם שמת לב, אבל אתה נורא לחוץ מאז שאתה עובד שם, לא ראיתי אותך לחוץ כל כך אפילו כשאחותך התאשפזה בבית חולים עם דימום וכמעט איבדה את התינוק, ונשארת רגוע אפילו כשקלטת שתמיר הוא האקס שלי, ואגב, רציתי שתדע שהגבת כמו גדול כשגילית את זה באמצע המסיבה, אני ממש מודה לך שלא עשית לי סצנה כשהוא נישק אותי."
"זו הייתה רק נשיקה תמימה על הלחי, למה, אתה היית מגיב אחרת אם איזה אקס מהעבר היה נותן לי נשיקה על הלחי?"
"אני חושב שכן, אני חושב שהייתי מתעצבן ומקנא גם אם זה היה קורה בנסיבות כאלה, ואגב, אם מדברים על קנאה, מחקת כבר את הפרופיל שלך באטרף?"
"לא, ניסיתי אבל מסתבר ששכחתי את הסיסמא."
"אבל אמרת שרשמת אותה ביומן שלך."
"נכון, אבל איכשהו, בכל הבלגן של המעבר, היומן הלך לאיבוד. רציתי לבקש מאחותי לחפש אותו, אבל אני לא הולך לבלבל לה את המוח בגלל איזה יומן ישן בזמן שהיא בשמירת היריון." הסתובבתי ונשכבתי עליו, "אני סומך עליך לגמרי איתי, ואני יודע שאתה לא טיפוס שבוגד." מסגרתי את פניו היפות בכפות ידי והבטתי הישר בעיניו. "למה אתה לא סומך עלי?"
הוא כרך את זרועותיו סביבי והידק אותי אליו, "אני סומך עליך, אבל אני עדיין חושב שאתה צריך לספר בעבודה שאתה הומו. תרגיש פחות מתוח אחרי שתצא מהארון."
"אני אעשה את זה, מבטיח, אבל רק אחרי שאני אסיים את תקופת הניסיון, ברגע שאני חותם אתם על חוזה אני מספר, נשבע לך."
"בסדר, ועכשיו ברצינות ובלי כל השטויות האלה על גזענות, אתה באמת רוצה את הגורה השחורה הזו?"
"כן, בין כה וכה יש לנו כלב אחד, אז שיהיו שניים, מה זה כבר משנה?"
"ובאמת תעקר אותה? כי אני לא חושב שאני אסרס את בלנקו."
"בטח, ברגע שהיא תהיה גדולה מספיק, אבל בלי שום קשר אליה לדעתי גם אתה צריך לסרס את בלנקו."
"אני אחשוב על זה, בסדר?"
"בסדר." הוא נישק אותי ונכרך סביבי בכפיות, "אני אוהב אותך חמוד, אתה בטוח שסשה לא מפריע לך?"
"בטוח. הוא מותק והוא מבשל נהדר, ואני הרבה יותר רגוע כשיש מישהו עם הכלבים כשאנחנו בעבודה, אגב, איך זה שהוא לא עובד?"
"הוא עובד מהבית, משהו בתרגום מרוסית לאסטונית, או ההפך, לא זוכר כבר, נתתי לו את החדר אורחים בקומת הקרקע."
"אוי, אבל נורא קר שם, נתת לו שמיכה חמה?"
"כן, אל תדאג, הוא רוסי, הוא רגיל לקור, וחוץ מזה דשה ישנה איתו במיטה ומחממת אותו. לילה טוב חמוד."
"לילה טוב איתי."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il