מה רבים הכיסופים – פרק ה'

03/03/2016

הלל חיכה עד שדור כיבה את האור בחדרו, הסתגר בחדר השינה שלו והתקשר לאחותו, "ללי, זה אני, מה קורה אתך? למה את עושה את זה לדור?"

"אני לא עושה לו כלום."

"וזו בדיוק הבעיה, אם תמשיכי להתעלם ממנו הוא ימצא אחרת."

"אני לא מתעלמת ממנו ללי, אני פשוט עסוקה. המבחנים האלה מאוד חשובים לי."

"כל כך חשובים שאת לא יכולה להתפנות לשעתיים בשבוע ולבלות איתו קצת? נו, באמת ללי…" הוכיח הלל את אחותו.

"אני לא מבינה למה היחסים שלי עם דור מדאיגים אותך כל כך? אם אין לו סבלנות לחכות לי קצת אז שילך לאחרות."

"ללי, את פשוט לא מבינה גברים. דור כבר היה מספיק עם אחרות, עכשיו הוא בשל למצוא את האחת והיחידה שלו, ואם תשחקי נכון בקלפים שלך זו תהיה את."

"ומה כל כך טוב בלהיות האחת והיחידה שלו? מה כל כך טוב בכלל בחיים עם גבר?"

"את רצינית." נדהם הלל, "אין דבר טוב יותר מאשר לחיות עם גבר, ובמיוחד עם אחד כמו דור…"

"תגיד ללי, אתה לא מאוהב בו קצת?"

"לא. ממש לא, הוא לא הומו, והוא שלך."

"זוכר איך אמרת לי פעם שבכל גבר מתחבא הומו קטן שיצא החוצה אם תהיה לו הזדמנות מתאימה?"

"לא, אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה." מחה ללי והסמיק.

"אבל אני זוכרת." קנטרה אותו תהילה. "אמרת שצריך רק לגלות מה ישחרר אותו מהר יותר, אלכוהול או צינגלה."

"בסדר, יכול להיות שפעם אמרתי שטות כזו, אבל זה קרה כשהייתי צעיר וטיפש, כיום אני יודע שלילה שיכור אחד של סקס עם גבר לא יהפוך סטרייט להומו."

"בסדר, אז לא. רגזן אחד, מה עובר עליך ללי?"

"כלום."

"שקרן." גיחכה תהילה.

"תסתמי." התעצבן הלל.

"נו, די חמוד, תספר לללי שלך מה הבעיה, נדלקת עליו?"

"כמובן שלא, מה יש לי להידלק על סטרייט? ובכל מקרה הוא שלך, אם רק תואילי לקחת אותו."

"אתה חושב שכדאי לי?"

"אני לא יודע ללי, תלוי מה את רוצה שיקרה, את יודעת מה את רוצה?"

"לפעמים אני חושבת שכן, ואז אני שוב משנה את דעתי."

"באמת? את לא רוצה בעל וילדים? חשבתי שכל הנשים רוצות להיות להתחתן ולהיות אימהות?"

"כן, בטח שאני רוצה פעם, בעתיד, להתחתן ולהיות אימא, אבל עוד לא."

"ללי, את יודעת שאם לא היינו מסתלקים מירושלים כיום כבר בטח היית בהיריון השלישי או הרביעי שלך?"

"ואתה היית נשוי עם שלושה ארבעה ילדים משלך."

"לא, אולי הייתי נשוי, אבל אני לא חושב שהיו לי ילדים."

תהילה נאנחה. "יכול להיות שאתה צודק, אבל עובדה שהסתלקנו, יצאנו לחופשי ובנינו חיים חדשים, ואני לא מבינה למה אתה רוצה להחזיר אותי לכלא."

"מה כלא? איזה כלא? להתחתן עם דור זה כלא בשבילך?"

"אולי כלא זו מילה חזקה מידי." ריככה תהילה את קולה, "אבל חילונית או דוסית, ברגע שאישה מתחתנת ומביאה ילדים היא כבר לא חופשייה יותר, משפחה בשביל נשים זה שיעבוד."

"אבל גם גבר בעל משפחה לא יכול להיות חופשי כמו רווק."

"לא נכון ללי, לא בדיוק. גבר נשוי יותר חופשי מאישה נשואה, ואחרי שיש ילדים אז בכלל… אימהות תמיד מוגבלות יותר, ויש להן פחות חופש, ועם כל הכבוד לגברים, ובעיקר לדור שלך, חבל לי לוותר כל כך מהר על החופש שלי."

"ממתי דור הוא שלי? ומה בכלל יש לך לעשות עם החופש הזה?"

"לנסוע לאירופה למשל? בעבודה הציעו לי קידום נפלא, אם אני אסכים אני יכולה לעבוד בסניף של החברה בציריך, אבל ברור שאם אני אתחתן ואכנס להיריון אני יכולה לשכוח משוויץ."

"שוויץ?" נבהל הלל, "ציריך זה בשוויץ? אבל שוויץ זה חוץ לארץ? מה תעשי שם לבד? וחוץ מזה את לא יודעת לדבר שוויצרית."

"טיפש." צחקה תהילה, "אף אחד לא מדבר שוויצרית, אין שפה כזו. בשוויץ מדברים צרפתית, איטלקית או גרמנית, וכמובן שכולם מדברים אנגלית. אם אני אקבל ציונים טובים יעשו לי רילוקשיין, אני אגור בציריך, ארוויח משכורת ביורו, אלמד גרמנית וצרפתית, ואראה עולם. לא עדיף על החלפת חיתולים וניגוב אפים נוזלים?"

"לא יודע. תחליטי את, או שכבר החלטת?"

"עוד לא. אני מחכה לקבל את הציונים של המבחנים שלי."

"אל תדאגי ללי, כמו שאני מכיר אותך תקבלי ציונים נהדרים."

"הלוואי, מהפה שלך לאוזניים של אלוהים, אם הוא קיים."

"קיים או לא, לדעתי את צריכה להיפגש עם דור ולגלות לו מה התוכניות שלך."

"אני חייבת?"

"כן, את חייבת."

"אוף אתך ללי, אולי אתה תספר לו?"

"לא, את."

"בסדר, מחר או מחרתיים אני אתקשר אליו."

"את מבטיחה?"

"כן נודניק, לילה טוב."

"לילה טוב ללי."

תהילה קיימה את הבטחתה, והתקשרה לדור אחרי שלושה ימים. הם שבו ונפגשו באותו בית קפה בו התקיימה פגישתם הראשונה, ודור לא יכול היה לא לשים לב כמה מהודרת ואלגנטית היא נראית. היא נעלה נעלי עקב אדומות, הייתה מאופרת בקפידה ושערה השחור, החלק, היה קצוץ בתספורת קארה א-סימטרית מסוגננת שהלמה אותה מאוד.

"את נראית נהדר תהילה, מתאים לך ככה." רפרף בקצות אצבעותיו על קסדת השיער המבהיק שהיה נוקשה למגע, אבל נראה נהדר, "זה לכבודי?"

"לא, לכבודי. קיבלתי את הציונים שלי אתמול, עברתי את כל המבחנים בתוצאות נהדרות."

"יופי, נפלא, אני ממש שמח, כל הכבוד לך." שמח דור בכנות בשמחתה, "מזל טוב תהילה."

היא חייכה, הודתה לו, ומהר, בטרם תאבד את אומץ ליבה, סיפרה לו על ההצעה שקיבלה. "זאת הזדמנות נפלאה, ואחת הסיבות שהציעו לי אותה היא כי אני לא נשואה ובלי ילדים." הסבירה.

"אני בטוח שזו לא הסיבה היחידה, לא היו משקיעים בך כל כך אם לא היית ממש מוכשרת."

"כן, כנראה שאתה צודק." הסכימה תהילה בשמץ ביישנות, "אני יודעת שאני ואתה… שרצית שהקשר שלנו יתקדם ויתפתח, אבל ציריך… אתה בטח מבין."

"לגמרי, ואת צודקת, זו הזדמנות שחבל להחמיץ." הודה דור והמשיך לחייך למרות שליבו נחמץ, היא הייתה יפה כל כך… אחותו והוריו יתאכזבו מאוד הרהר בליבו, "אז מתי את עוזבת?" שאל.

"בעוד חודש, ורציתי לבקש ממך… אולי זאת קצת חוצפה מצידי, אבל אני מאוד דואגת להלל, יש לי הרגשה שהוא עוד לא לגמרי מצא את עצמו, עזבנו את ירושלים ואת ההורים בגללו, אבל ללי מתקשה להסתגל לשינוי, הוא טיפה אבוד בין כל החילוניים האלה… אתה מסכים שהוא יגור אצלך עד שהוא יסיים את הלימודים וימצא עבודה קבועה? אולי, עם קצת מזל הוא יפגוש גם בן זוג שידאג לו? אני פוחדת שהוא לא יסתדר לבד."

"כמובן, אין שום בעיה." הסכים דור מיד, "הוא השותף לדירה הכי מוצלח שהיה לי אי פעם, אבל אני חושב שאת טועה תהילה, אחיך כבר לא ילד, הוא טיפה תמים, אבל סך הכל הוא בחור פיקח ומוכשר, ולדעתי הוא לא צריך השגחה."

"יכול להיות שאתה צודק, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני דואגת לו כמו אחות גדולה למרות שנולדתי רק חמש דקות לפניו." הצטחקה תהילה, ואז קמה, התנצלה שיש לה עוד המון סידורים לפני הנסיעה, מסרה דרישת שלום לאחיה, הבטיחה לבוא לבקר בסוף השבוע, והסתלקה לדרכה בתקתוק עקבים נמרץ.

היא לא הספיקה לבקר בסוף השבוע, אבל ביום הטיסה באה לדירתם לסעודת פרידה שבישל למענה אחיה. דור והלל הרימו כוסית להצלחתה, ואחר כך הסיעו אותה לשדה התעופה. הם עזרו לה להעמיס את מזוודותיה על עגלה, וליוו אותה עד לפתח שדה התעופה, נפרדו ממנה בחיבוקים, חזרו בשתיקה לדירתו של דור והתחילו לפנות את השולחן שהשאירו עמוס כלים מלוכלכים מחשש שיאחרו לטיסה.

"אתה לא כועס עליה?" שאל הלל שלקח על עצמו להעמיס את המדיח בצלחות ובכוסות.

"לא, חס וחלילה, מה יש לי לכעוס? זה לא שהיינו מאורסים או משהו, היה לנו קשר קצר ונחמד, אבל היא לא הבטיחה לי שום דבר."

"אז אתה לא עצוב?"

"אולי קצת, בקטנה, אבל אני אתגבר." הבטיח דור שדאגתו של הלל לרגשותיו שעשעה אותו ונגעה לליבו, והחל לנגב את השולחן.

"מה אתה עושה? עזוב, אני כבר אנקה, לך לנוח." ניסה הלל לקחת את המטלית הלחה מידו.

"לא מספיק שבישלת, אתה רוצה גם לנקות לבד, מה האגואיסטיות הזו?" הצטחק דור, וסירב להרפות מהמטלית.

"זה לא מצחיק." התעקש הלל, "עזוב כבר." דרש ומשך את המטלית אליו.

"לא רוצה." ענה דור, ומשך אותה חזרה. הלל היה רזה יותר מדור, ופחות חסון ומאחר לא ציפה לצעד כזה מצידו הוא מעד ונפל עליו במפתיע, והשניים צנחו בצורה מגושמת על הרצפה.

"איי!" צעק הלל המבוהל שראשו נחבט קלות בזווית השולחן.

"לעזאזל." גנח דור שנפל בכבדות על ישבנו, "אתה בסדר הלל?"

"לא." השיב הלל באומללות, ודמעות הציפו את עיניו, "קיבלתי מכה בראש." אמר בקול ילדותי, "וזה כואב."

"אוי, מסכן שלי, בוא, תן לי לראות." אחז דור בכתפו, בחן את מצחו וניסה לקום על רגליו. "אוי, התחת האומלל שלי." גנח, "אני חושב שחטפתי מכה בעצם הזנב."

"והכל באשמתי, סליחה, לא התכוונתי." החל הלל להתייפח.

"אני יודע, זה בסדר." נחפז דור לנחם אותו, "נו, די ללי, אל תבכה כמו תינוק, זו רק שריטה, בוא נשטוף לך את המצח ואחר כך נלך לישון, כבר כמעט שתיים בלילה, אני הרוג מעייפות וגם אתה בטח עייף נורא."

"אבל עוד לא שטפתי את המטבח."

"לא נורא, גם מחר יום, קדימה, לך לצחצח שיניים."

הם התארגנו לשינה, וכל אחד פנה לחדרו. דור כבר כמעט נרדם כששמע קול התייפחות עולה מחדרו של הלל. לרגע חשב להתעלם ולהעמיד פנים שהוא כבר ישן, אבל מצפונו הציק לו – הרי הבטיח לתהילה לשמור על אחיה – הוא קם, החניק אנקת כאב, וכשהוא תוהה אם לא שבר את עצם הזנב כמו שקרה פעם לבת דודתו שנאלצה לשכב במיטה חודשיים תמימים לפני שהחלימה, דידה לחדרו של הלל. "הלל, ללי? הכל בסדר, למה אתה בוכה?"

הלל משך באפו, "אני לא בוכה." השיב בקול רווי דמעות.

"טיפשון אחד, מה עובר עליך? אתה מתגעגע לאחותך?" התיישב דור על קצה המיטה, "אוי…" נאנח, "כואב לי נורא."

"איפה כואב לך, בגב?"

"לא בדיוק, יותר בתחת מאשר בגב." הודה דור, "נפלתי בצורה לא מוצלחת."

"באשמתי, אני ממש מצטער, אני יכול לראות?" שכח הלל את צערו והפנה את תשומת ליבו לדור.

"מה, את התחת שלי? אני מבטיח לך שאין לי שום פטנט מיוחד, זה סתם תחת מצוי." התבדח דור בניסיון מגושם להסוות את מבוכתו.

"אני רק רוצה לראות אם יש לך סימן כחול." הסביר הלל, נבוך גם הוא.

דור נשכב על בטנו, והפשיל את הבוקסר שלו, והלל הדליק את מנורת הלילה ובדק את עכוזו. "יש לך כאן סימן סגול." נגע בעדינות בעורו החבול של דור, "כואב?"

"כן, קצת." חשק דור את שיניו, מתאפק לא לילל מחמת הכאב.

"אולי נשים לך קומפרס קר?"

דור נרעד, "לא, תודה, עדיף לגעת שם כמה שפחות." הוא ניסה לקום, ואנקת כאב נמלטה מפיו, "אוי, כואב נורא."

"אל תקום, תישאר לשכב פה בשקט, ואני אביא לך אקמול." קפץ הלל מהמיטה, רץ למטבח וחזר בזריזות עם כוס מים וכדור, "הנה, קח. בבוקר תרגיש יותר טוב."

דור בלע את הכדור וניסה שוב לקום, אבל כל תזוזה הכאיבה לו, והמיטה של הלל הייתה רכה ומזמינה כל כך, והוא היה נורא עייף… הלל הפציר בו ברוך לשכב בשקט, ואפילו הביא לו את הכרית שלו מחדרו ופרש עליו שמיכה, ואחר כך נשכב בשקט לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא לגעת בו, כיבה את האור, והתנצל שוב שבגללו… "אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד ואלך לישון בסלון?"

"מה, ושוב תבכה כמו תינוק? עזוב שטויות, הרי זו המיטה שלך, בוא נישן כבר ודי."

"טוב, בסדר, נישן, אבל רק שתדע, לא בכיתי כמו תינוק."

"בחייך ללי, הרי שמעתי אותך… טוב, לא חשוב, אתה מתגעגע לתהילה?"

"כן, קצת, לא נורא, אני אתרגל."

"בהחלט, שנינו נתרגל, ועכשיו עוצמים עיניים והולכים לישון."

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il