דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/03/2016
דור נרדם וחלם חלום מוזר, ובחלומו הוא שט על רפסודה שצפה על אגם רחב ושקט, לאט לאט החלו גדות האגם להצטמצם ולהתקרב, ופתאום הוא היה בנהר שהחל לזרום מהר ומהר יותר, מנדנד את הרפסודה ואת דור שהיה שרוע עליה, נאחז בה בכוח, מבחין לתדהמתו שגדה אחת הייתה בצבע כחול ואילו השנייה הייתה ורדרדה. הצמחייה על הגדה הכחולה הייתה אפלולית מעט, ונראתה קוצנית וסבוכה, מסתורית ואפילו מסוכנת, ואילו הגדה הורודה נראתה רכה ומזמינה, שופעת פרחים ורודים שפרפרים צבעוניים רפרפו מעליהם. הוא ניסה להדוף בעזרת כפות ידיו את הרפסודה לעבר הגדה הורודה, הנחמדה, אבל הזרם סחף אותו דווקא לעבר הצד הכחול. לחרדתו הבחין שבין העצים הכחולים, האפלוליים, חומקות חיות טרף חלקלקות, ספק זאבים ספק נמרים שחייכו אליו בשיניים בוהקות ומסוכנות, וקרצו לעברו בעיניים ירוקות, מנסים לפתות אותו להצטרף אליהם.
דור נבהל ונצמד בכוח לרפסודה, אחוז בחילה בגלל טלטוליה אילץ את עצמו להתעורר מהחלום הנורא ולחזור למציאות הרגילה של עוד בוקר חמים אחד של שלהי הקיץ, ורק אז קלט שהמזרן ממשיך להתנודד בתנועות קצובות ורכות, ושהגורם לכך הוא הלל השוכב על צידו בגבו אליו, מתנשם ומתנועע הלוך ושוב מתחת לשמיכת הפיקה הדקה בתנועות שנעשות חפוזות יותר ויותר…
הוא מאונן הבין דור, ונתקף מבוכה איומה ששתקה אותו. הוא עצם את עיניו בכוח, ריפה את גופו כמיטב יכולתו, העמיד פני ישן, וחיכה בסבלנות עד שהלל יגמור, מה שאכן קרה אחרי מספר שניות. הילל השמיע נאקה צרודה ונרעד, קפא לשנייה ואז הפשיל את השמיכה בזהירות וחמק לשירותים.
דור התיישב והוריד את רגליו אל הרצפה במטרה להסתלק בזריזות לחדרו. הוא השתוקק להסתגר במקלחת הפרטית שלו (בעצת אחותו הוא בחר באופציה של מקלחת הורים במקום סלון גדול יותר, ותמיד פקפק אם בחר נכון, אבל ברגע זה הודה לה בליבו מקרב לב) ולטפל בזקפת הבוקר שלו שהזדקרה מתחתוניו בחוצפה. כאב חד שפילח את גבו התחתון מנע ממנו להימלט על נפשו והזכיר לו מה קרה אתמול ולמה הוא ישן במיטתו של הדייר שלו. כשהוא נתמך בשידה משך את עצמו לעמידה, ודידה באיטיות לחדר השינה שלו, מקווה שיצליח להגיע אליה לפני שהלל יצא מהשירותים. הוא כמעט הצליח, אבל ברגע שהניח את כפות ידיו על המשקוף יצא הלל מהשירותים והבחין בו. "בוקר טוב דור." התרונן בעליזות, "איך הגב?"
"כואב נורא." גנח דור, "אני רוצה ללכת לרופא."
"אני אקח אותך, להכין לך קפה?"
"כן, בבקשה, תעשה טובה ותתקשר לקבוע לי תור, אני רק אתלבש ואני מיד בא."
די מהר נוכח דור לדעת שהוא היה אופטימי מידי, הוא ויתר על גילוח ובקושי הצליח לצחצח את שיניו ולהשתין ובכל זאת לקח לו המון זמן להתארגן. בלי עזרתו היעילה של הלל ספק אם היה מצליח להגיע לקופת חולים, הלל עזר לו להתלבש כרע על ברכיו לפניו גרב את גרביו, הנעיל לו נעלים ותמך בו בזהירות עד שהגיעו לאט לאט למכונית. מזל שהכאב השכיח ממנו כל שמץ של חרמנות והזקפה שלו נעלמה.
הכאב היה כה עז עד שדור לא הצליח לשבת לצידו של הלל, שהיה עדיין נהג חדש ונדרש לנהוג בהשגחת נהג מלווה, אלא נאלץ לכרוע על ברכיו במושב האחורי, פניו מופנות לחלון האחורי.
"רק זה עוד חסר לי שיתפוס אותנו שוטר." אמר להלל שהרגיע אותו שזה מצב חירום ויהיה בסדר. על פי עצתו של הלל נשאר דור במכונית, מניח להלל רב התושייה לשכנע את האחות לדבר עם הרופא שהסכים לתת לו הפנייה לאורטופד בלי לבדוק אותו קודם.
הם נסעו למחלקת התאונות במרפאת לין, ובעוד דור נחלץ בזהירות מהמכונית הצליח הלל להשיג בשבילו כסא גלגלים מרופד בכרית, וגלגל אותו בעדינות עד לדלתו של האורטופד ששלח אותו מיד לצילום רנטגן. כדי לצלם כהלכה את עצם הזנב שלו היה על דור לטפס למיטה צרה וקשה ולשכב על צידו, משימה קשה ומכאיבה מאוד. למזלו הלל הסכים לעטות על עצמו סינר עופרת כבד, נכנס איתו לחדר הצילומים, עזר לו לטפס על המיטה והמשיך לאחוז בידו גם בזמן הצילום.
"לא נורא, זה רק סדק." פסק האורטופד אחרי שבחן בעיון את צילום הרנטגן של עצם הזנב של דור, "תנוח כמה ימים ויעבור לך."
"אבל נורא כואב לי." התלונן דור המסכן, "איך אני אלך ככה לעבודה? אני עובד בישיבה מול המחשב ואני גם צריך לסייר באתרי בניה… כמה זמן זה עוד יימשך?"
"שבועיים עד חודש, אני נותן לך עשרה ימי מחלה, ואם כואב מאוד קח כדורים, אפשר גם משחה." שלף הרופא מהמחשב שלו מרשמים ואישורים לרוב, וזירז אותם לצאת החוצה.
הלל החזיר אותו הביתה, הכין לו ארוחת בוקר, נתן לו כדור נגד כאבים ונחפז לעבודה. הוא חזר בערב, עייף מאוד אחרי שעמד במטבח המסעדה וקצץ ירקות במשך כל המשמרת, ומצא את דור המשועמם והנרגן רובץ על הספה בסלון, ומתלונן שאין מה לראות בטלוויזיה.
"אתה רעב? התקלחת? רוצה עזרה במשהו?"
"כן, לא וכן, אני מת להתקלח, אבל אני מפחד להחליק וליפול."
"אני כבר מכין משהו, ואחר כך אני אקח אותך להתקלח. מה דעתך על חביתת ירקות וטוסט גבינה צהובה?"
"יאמי, אני כבר לא יכול לחכות."
תוך זמן קצר להפתיע הביא לו הלל מגש עמוס מטעמים, ואחר כך תמך בו בזהירות עד למקלחת שבחדרו. לפני שהתפשט לקח דור כדור חזק נגד כאבים, מסוג הכדורים שחייבים לקחת על קיבה מלאה כדי שנזקם לא יהיה רב מתועלתם, ואחר כך פשט בעזרת הלל את בגדיו, דשדש ערום לתא המקלחת, ופתח את המים. "להיכנס אתך?" היסס הלל בפתח.
"לא, אני אסתדר, אבל תישאר בסביבה כדי שאם אני אפול תוכל להרים אותי." ביקש דור והחל להסתבן. המים החמים מלאו את החדר אדים, ובחסותם העז דור, שהיה מטושטש מעט מהכדורים נגד כאבים שלקח במשך כל היום, לספר להלל על החלום המשונה שחלם.
"אצל הדוסים אומרים שהחלומות שווא ידברו." השיב הלל, "אבל מצד שני… ורוד וכחול…"
"ואחרי שהתעוררתי סוף סוף גיליתי למה חלמתי שאני על רפסודה." נכנס דור בפזיזות לדבריו.
"באמת, למה?"
"כי המזרון התנדנד בגלל שאתה… טוב, לא חשוב." קטע דור את עצמו, "סליחה אם הבכתי אותך, אתה מוכן לתת לי את המגבת."
הלל, אדום מבושה, הגיש לו את המגבת כשהוא מסב מעליו את מבטו, ודור התחיל להתנגב בתנועות מגושמות, ואחר כך כרך את המגבת סביב מותניו וצלע למיטה, הטיל את עצמו עליה בגניחת כאב, וביקש מהלל את המשחה נגד כאבים. "הנה, קח." זרק הלל את השפופרת על המיטה, וברח החוצה.
איזה אידיוט אני. גידף דור את עצמו בליבו, מה היה לי דחוף כל כך לספר לו שהרגשתי שהוא הביא ביד? אז הביא ביד, אז מה? כל אחד עושה את זה לפעמים, מה זו אשמתו שנרדמתי לו במיטה? אני כזה דפוק! כעס על עצמו, וניסה לשווא למרוח משחה על עצם הזנב הדואבת שלו, אבל התקשה להגיע לאזור הפגוע, ואחר כך נפלה השמיכה, ופתאום הוא נעשה צמא נורא… "הלל!" צעק, מיואש, "אתה יכול לבוא לפה לרגע?"
"שנייה, אני כבר בא." קרא הלל, ואחרי כמה דקות שנדמו בעיני דור כנצח התייצב בפתח חדרו כשהוא עטוי חלוק מגבת קשור בקפידה למותניו.
"לא חם לך עם החלוק הזה?" התפלא דור.
"אני בסדר, מה אתה רוצה?" הביט בו הלל במבט זועף.
"קודם כל שתסלח לי, אני בהמה חסרת טקט עם פה מטונף, ושנית שתעזור לי עם המשחה הזאת, וגם השמיכה נפלה לי… אל תכעס עלי הלל, זו לא אשמתי שאני מדבר יותר מידי, כואב לי והכדורים האלה ממסטלים אותי."
"זה בסדר, אתה צודק, אתה חסר טקט, אבל גם אני… אני כזה טיפש לפעמים." הרים הלל את השמיכה, והניח אותה מקופלת על המיטה, ואחר כך משך מעל דור את המגבת הלחה, תלה אותה בקפידה, והחל למרוח בתנועות עדינות את גבו במשחה השקופה הדביקה בעלת השם המוזר – עזרקאין
"שם של שד משחת." העיר הלל לפי תומו, והצחיק את דור שצחק ואחר כך התלונן שאפילו הצחוק כואב.
"סליחה, לא התכוונתי." ענה הלל בנוקשות נעלבת, וסגר את השפופרת, מבריג בתשומת לב את המכסה.
"אני יודע, אל תהיה כבד כזה." הפציר דור בהלל, וליטף קלילות את לחיו הלוהטת של הצעיר, "בבקשה, אני לא יכול שכועסים עלי כשכואב לי."
"אני לא כועס."
"אתה כן כועס, וזה לא יפה מצידך, אני חולה וסובל, ואתה צריך להיות נחמד אלי." התחנחן דור, בלי להבין למה חשוב לו כל כך שהלל ימשיך להאיר לו פנים.
"אני משתדל מאוד, אבל זה קשה." המשיך הלל בזעפו.
"מה, להיות נחמד, למה?"
"כי…" הלל הפנה את גבו אל דור, הניח את שפופרת המשחה על השידה, והחל לסדר בשקדנות את כל הזוטות שהיו מונחות עליה – מפתחות וקצת כסף קטן, קופסת גלולות נגד כאב ואישור מחלה, כוס מים ריקה וחפיסה של סוכריות נטולות סוכר. "כי ככה."
"ככה זו לא תשובה, למה אתה מפנה לי את הגב?"
"כי אני מתבייש."
"מתבייש ממה? ממני? בחייך, כבר ראית אותי ערום וכבר הבאת לידי ביד, ואני סיפרתי לך חלום שמוציא אותי דפוק לגמרי, ממה יש לך להתבייש?"
"מזה שאני אוהב אותך, ורוצה אותך, וחושב עליך, וחרמן עליך." ענה הלל בלחש, כאילו דיבר אל עצמו, והסתובב אל דור, "מזה יש לי להתבייש." הוסיף בקול רם יותר. מבטיהם נפגשו לשנייה אחת קצרה ולוהטת, ואז נמלט הלל החוצה, משאיר את דור הנדהם לבד עם מחשבותיו.
אחרי כרבע שעה החלה המשחה לפעול את פעולתה המבורכת, הכאב פחת ודור הצליח לקום כמעט בלי להיתמך בשידה, וללכת לאט, אבל בבטחה, עד לחדרו של הלל ששכב ערום בחושך על מיטתו, ובהה בתקרה. "הלל, אתה ישן?"
"כן." השיב הלל קצרות, "מה אתה רוצה?"
"לישון אתך, אפשר?"
"עדיף שלא."
"בבקשה, עצוב לי לבד, אולי תזוז קצת?"
הלל התהפך על צידו וזז מעט, מפנה לדור מקום על מיטתו, מיטת שלושה רבעים צרה ממיטה זוגית, אבל רחבה דיה לשני בחורים דקי גזרה.
דור התיישב, נאנח, ואחר כך, לאט לאט, נשכב פרקדן והניח את ראשו על זרועותיו השלובות, פניו מופנות אל הלל. "אם לא היית אחיה של תהילה הכל היה פשוט יותר." התלונן.
"יכול להיות, אבל אם לא הייתי אחיה לא היינו נפגשים."
"גם זה נכון, תגיד, אתה והערס המגעיל הזה, הדודו הזה…"
"אני לא רוצה לדבר עליו."
"אז על מי אתה רוצה לדבר?"
"אני לא רוצה לדבר על אף אחד ועל שום דבר, רק לנשק אותך, אפשר?"
"אפשר לנסות, אבל רק שתדע, אף פעם לא נישקתי גבר."
"אני יודע." השיב הלל, נצמד אליו ונישק את שפתיו נשיקה רכה וקלילה שהלכה והעמיקה, הלכה והתלהטה. דור שכח שמעולם לא נישק גבר, ושבעצם הוא לא הומו, ושהוא מלטף, מנשק ומתעלס עם בחור, ולא סתם אלא עם אחיה התאום של תהילה. הוא שכח הכל, ואפילו את הכאב המציק הצליח לשכוח בלהט הרגע המדהים ההוא שבו נישק לראשונה גבר, ואהב את זה.
הם לא יכלו להפסיק אחרי הנשיקה והמשיכו לגעת אחד בשני, ודור גילה שלגעת בהלל היה קל ונעים כמו לגעת בעצמו. מעולם לא שיער כמה משחררת ומלהיבה תהיה ההתעלסות עם גבר. במקום לתהות, כמו שעשה תמיד עם נשים, אם הוא לא מכאיב או מעצבן את הפרטנרית שלו, או להתרגז בגלל חוסר המיומנות של בת זוגו, עם הלל הוא ידע בדיוק איך ומה לעשות כדי לגרום עונג, ולפליאתו ושמחתו גם הלל ניחש בדייקנות מה לעשות לו, איך, כמה ומתי. התיאום ביניהם היה מושלם ושניהם גמרו כמעט יחד, מתנשפים ומזיעים, ואחר כך שכבו זה לצד זה, זרועותיהם מתחככות קלות זו בזו, חייכו אחד אל השני ונרדמו.
לפנות בוקר חלם דור שוב את החלום על הנהר, ושוב התלבט בין הגדה הוורודה שהפעם נראתה טובענית ורכה מידי, לבין הגדה הכחולה שנשארה מסתורית ואפלולית, אבל הייתה מעט פחות מפחידה, והתעורר כשהלל הניח את פיו על בטנו והחל לנשק אותו נשיקות רכות ומגרות, יורד אט אט לעבר חלציו, עד שלכד את אברו הזקוף בפיו.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il