דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
24/08/2015
אמיר הלך, לוקח איתו את המוזה שלי. מרגע שנפרדנו לא הצלחתי לכתוב יותר שום דבר, לא שיר ואפילו לא סיפור. אחרי לכתו נתקעתי אילם מול הדף הריק וכל השנים בהן מצאתי נחמה וטעם לחיי בכתיבה כאילו לא היו מעולם.
יש משוררים שסבל הבדידות ושברון הלב מעוררים בהם השראה ורצון לכתוב, אבל אני שונה, כשאני אומלל, ממש אומלל, אני נאלם דום.
הכאב שלי לא מסוגל לבטא את עצמו בכתיבה. גם לפני אמיר היו לי תקופות של מעצור כתיבה, אבל אז עוד הייתי יכול לקרוא שירים של אחרים, או לפחות סיפורים, אבל מאז שהוא הסתלק נפגם כושר הריכוז שלי, בקושי אני מצליח לקרוא את הכותרת בעיתון.
הפרידה מאמיר לא הייתה הפרידה הראשונה בחיי, והאהבה אליו לא הייתה האהבה הראשונה שלי. כבר הייתי מאוהב בעבר, אבל מאז שהיינו יחד הייתי משוכנע שעכשיו הגעתי אל המנוחה והנחלה ומצאתי סוף סוף את שאהבה נפשי.
היה לנו כל כך טוב יחד, אולי טוב מידי. עוד בהתחלה הוא אמר שהכול הולך לנו מהר מידי וקל מידי.
לא הבנתי למה הוא מתכוון, "מה זאת אומרת קל מידי? למה אהבה אמורה להגיע רק אחרי קשיים ומשברים? לא סבלנו מספיק? למה לא מגיע לנו שפעם אחת הכול ילך קל ופשוט וטבעי ובלי מכשולים?" שאלתי.
בהתחלה אמיר הסכים איתי, הודה שהוא מדבר שטויות ואחר כך חיבק ונישק אותי, והיה מתוק ונפלא אלי, וגם יפה מאוד, כל כך יפה…
"כל כך טוב לי אתך." לחשתי לו לפני שנרדמנו, "אני מרגיש כמו חתיכה בפאזל שסוף סוף מצאה את המקום המתאים לה."
הוא צחק ואמר שהוא מרגיש כמו מנעול שמצא את המפתח המתאים, והזכיר לי שבפעם הבאה הוא עלול לרצות להיות המפתח, ואני אמרתי שאשמח להיות המנעול שלו, ושוב התנשקנו ואחר כך נרדמנו חבוקים.
בדרך כלל אני לא כל כך תמים, בגיל שלושים ושתיים כבר עברתי מספיק וידעתי כמה קשה ומסובך למצוא בן זוג. הלב כבר נשבר לי מספר פעמים בעבר, וכשפגשתי את אמיר לראשונה הייתי חשדן מאוד וזהיר עד גיחוך. רק אחרי שבוע של שיחות בצ'אט של אטרף הסכמתי לעבור למסנג'ר, וגם שם ייגעתי את שנינו בשעות של התכתבות עד שהסכמתי לתת לו את מספר הטלפון שלי. רק אחרי שעות של שיחות מרתקות בטלפון שלחתי לו את תמונתי וגם זה אחרי שהיססתי והתלבטתי רבות איזה תמונה לבחור.
מההתחלה עשינו הכול לאט, אחרי כל שלב נעצרנו לבחון את עצמנו, מזהירים זה את זה לא לזרום מהר מידי. לפני שנפגשנו פנים אל פנים הבטחנו אחד לשני חגיגית להיות ישרים זה עם זה ולא להסס להגיד מיד אם זה לא מתאים.
כל כך התרגשתי לקראת הפגישה הראשונה איתו. הלכתי ברגל לבית הקפה בו קבענו להיפגש, וכל כך פחדתי שאתאכזב, או שאאכזב אותו… לאורך כל הדרך ליבי דפק במהירות וברכי רעדו. נרגעתי רק אחרי שמבטי נפגש במבטו ונוכחתי לדעת שהוא עצבני בדיוק כמוני, אם לא יותר.
הפגישה הראשונה שלנו… אפילו עכשיו הזיכרון הנפלא הזה מחמם את ליבי. אמיר עמד ליד הפתח, ממתין לי, נראה יפה וסקסי יותר מאשר בתמונות שלו, ומיד אחרי שלחצנו ידיים הוא אמר לי שאני נראה הרבה יותר טוב במציאות ואני צחקתי ואמרתי לו שהוא גנב לי את שורת הפתיחה, ושנינו צחקנו יחד ומרגע זה הכול היה בסדר.
למרות ההחלטה המשותפת לקחת הכול לאט כמובן שלא התאפקנו, ומיד למחרת הגעתי אליו לדירה בנימוק הרשמי של צפייה בסרט. אחרי שעה וחצי של ישיבה זה לצד זה, נוגעים אחד בשני בשקיקה, לומדים זה את גופו של השני היינו חרמנים מאוד, אבל גם לחוצים קצת מחשש שמשהו ישתבש ורק עם תום הסרט זרמנו למיטה. הופתענו הפתעה נעימה לגלות שהכימיה הטובה ביני לבינו לא נפסקה גם אחרי שהתפשטנו, ושמחנו לגלות שהסקס משתפר ככל שאנחנו מטיבים להכיר זה את זה.
יכול להיות שאמיר צדק והכול הלך מהר יותר מידי, זה היה פשוט יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי, אולי עדיף היה שהיינו רבים קצת, מתווכחים, כועסים זה על זה, אבל מהרגע הראשון היה לנו כל כך נעים ונוח יחד עד שכבר בפגישה השלישית סיפרתי לו, מבויש קצת, שהסיפורים הארוטיים המופיעים תחת הניק 'כחול' באתר הסיפורים הם שלי. הוא מיד התלהב ואמר שהוא קרא אותם ברגע שהופיעו באתר ואהב אותם מאוד ורק אז העזתי והראיתי לו את השירים שלי שלא העזתי לפרסם מעולם.
הוא קרא אותם לאט ובכובד ראש, ואמר שהם נהדרים ושהוא אוהב אותם ורק אז העזתי ונתתי לו לקרוא את השיר שכתבתי אחרי הפגישה איתו. להפתעתי הוא התרגש כל כך עד שעיניו הוצפו דמעות בזמן שקרא את השיר. "אתה נהדר." אמר, נרגש מאוד, "אתה כל כך מוכשר, אני אוהב אותך דור."
"גם אני אוהב אותך אמיר." אמרתי ונישקתי אותו, מאושר כל כך עד שליבי כמעט התפוצץ מרוב שמחה. אחר כך הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה בשמחה ובתשוקה, ואחרי שהוא נרדם התיישבתי וכתבתי מיד, במהירות ובקלות לא אופייניים לי, שיר חדש שהיה השיר הראשון במחזור של שירי אהבה ארוטית שכתבתי מאז שהתאהבתי בו.
לדעת אמיר – וגם לדעתי הצנועה – אלו היו השירים הטובים ביותר שכתבתי מעודי. גיליתי שהאהבה מזינה את ההשראה שלי ומטעינה אותי בכוחות יצירתיים. מאז שנפגשתי עם אמיר מוחי קדח מרוב שירים, ובין שיר לשיר כתבתי סיפורים קצרים, שופעי הומור וסקס, שזכו לשבחים רבים מהקוראים.
מאז שנפגשנו לראשונה היינו יחד כמעט כל יום, ישנו זה עם זה כמעט כל לילה וכבר התחלנו לדבר על מגורים משותפים, ואז הוא קם בוקר אחד, חמור סבר ושתקן שלא כדרכו, ואמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, הבטיח שנדבר בערב, הלך לעבודה ונעלם.
צלצלתי אליו, שלחתי מסרונים ומיילים ודאגתי לו מאוד, לא מבין למה הוא לא עונה לי. הוא חזר אחרי יומיים, קודר מאוד, התיישב מולי ואמר שאני אדם נפלא, אני יקר לו, הוא מעולם לא חש טוב יותר עם אף אחד, החודשים שהוא בילה במחיצתי היו נפלאים, אבל הוא מרגיש שהכול רץ מהר מידי, הוא מבולבל, הוא זקוק לפסק זמן, למנוחה מהזוגיות המפתיעה הזו שנפלה עליו פתאום.
"פסק זמן?" נדהמתי, "אתה רוצה פסק זמן מרוב שטוב לך?"
"כן, בערך." חייך אמרי חיוך עצוב שקרע את ליבי, "אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל בזמן האחרון היינו כל כך הרבה ביחד… זה לא שלא היה לי נפלא אתך, אבל אני מרגיש שאני צריך קצת ספייס, להיות לבד."
"אני לא מבין." אמרתי, מבולבל ונרעש, "חשבתי שאתה אוהב אותי, אמרת שאתה אוהב אותי… אני כל כך אוהב אותך אמיר."
"אני יודע, וגם אני אוהב אותך. נכנסת לי ללב כל כך מהר דורי, אף אחד לא עשה את זה קודם, אתה הראשון שאני מרגיש אליו ככה. אני בטוח שאני אוהב אותך מאוד, אבל אני לא יודע אם אני מאוהב בך. אני חייב להיות קצת לבד עם עצמי, לחשוב מה אני מרגיש באמת כלפיך, אני חייב לברר מה אני מרגיש."
"אתה לא יודע מה אתה מרגיש כלפי?" חזרתי לאט על דבריו, מנסה להבין על מה הוא מדבר, "אבל… אני לא מבין."
"גם אני לא בטוח שאני מבין." אמר אמיר, וניסה לאחוז בידי, אבל אני שמטתי אותה ממנו, חושש שאם הוא ייגע בי ליבי יתרסק לרסיסים מחמת הכאב.
אמיר לא התעקש והניח לי. "אני יודע שזה לא הוגן כלפיך." אמר ברוך, "ואני באמת מצטער שזה צריך להיות ככה, הכול באשמתי, אני לא בן אדם קל, אני מודה, ורק שתדע שאתה לא צריך לחכות לי. תמשיך לחיות, תצא, תבלה, תכתוב שירים וסיפורים, אל תהיה עצוב בגללי."
"לא להיות עצוב… אתה עוזב אותי ואתה רוצה שאני לא אהיה עצוב?" הבטתי בו נדהם, "איך אני יכול?"
"אני נורא נורא מצטער דורי." לחש אמיר בעצב וקם, "אבל אני צריך ללכת, שלום דורי." אמר, נתן בי מבט אחרון והסתלק בלי לענות לי על שאלתי.
רק אחרי לכתו קלטתי שהמבע המוזר שהיה על פניו לפני שעזב אותי הביע רחמים, לא צער, ומאותו רגע לא יכולתי לכתוב יותר שום דבר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il