דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
31/08/2015
פסי השמש שריצדו על פני העירו אותי. הבטתי אל החלון המואר בפליאה, מאז שאמיר עזב לא התעוררתי אחרי זריחת השמש ואז נזכרתי בנער שאספתי בלילה לדירתי. הוא לא היה לצידי ופתאום נבהלתי – איזה טיפש! מה פתאום אתה מכניס אדם זר הביתה? אתה לא מבין שזה מסוכן? מי יודע איפה הוא עכשיו? בטח גנב לך את הארנק והסתלק בזמן שישנת.
קפצתי מהמיטה, נרגז על טיפשותי ותמימותי ואז שמעתי קול שיעול עמוק ומיוסר מהמקלחת.
"שי!" קראתי.
הוא פתח את הדלת ויצא, משתעל. גופו רעד, עיניו הבריקו ועל לחייו הצנומות בהקו כתמי אודם. נגעתי במצחו כשם שאימא הייתה נוגעת בי כשהייתי עדיין הילד הטוב והאהוב שלה. עורו של שי היה לח ולוהט. "אתה חולה." הודעתי לו והחזרתי אותו למיטה, "אתה חייב לראות רופא."
"לא צריך, זו רק שפעת." הוא אמר והתעטש בחזקה. "יש לך אולי אקמול?"
"מיד אני מביא לך, שכב בשקט."
הבאתי לו אקמול ותה עם דבש והתעקשתי למדוד את חומו. החום שלו עבר את ה – 38 צלסיוס ומה שהדאיג אותי יותר היה השיעול העז שזעזע את גופו הצנום.
"אתה חייב להיבדק." אמרתי, "השיעול הזה לא מוצא חן בעיני. כואב לך הגרון?"
הוא הנהן, סיים את התה וניסה לשכנע אותי שזה כלום, רק שפעת, ולא צריך רופא.
"אבל אולי אתה צריך אנטיביוטיקה." נלחצתי.
"לא, זה בסדר, זה בטח רק וירוס." התעקש שי כששוב הצעתי לנסוע איתו לבית החולים. "לא רוצה." אמר באומללות ועצם עיניים כמו ילד עייף.
"טוב, בסדר. תשכב לך כאן בשקט ותנוח. נראה אם אחרי האקמול ירד לך החום, אני אלך לאכול ארוחת בוקר. אתה רעב?"
שי אמר שלא, הוא רק רוצה לשכב קצת בשקט. עזבתי אותו והלכתי לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך, כשראיתי שהוא ישן, הלכתי לכבס את הבגדים שהוא פשט בלילה. שנייה לפני שהפעלתי את מכונת הכביסה נזכרתי שלא בדקתי את כיסיו. בכיס האחורי של הג'ינס שלו גיליתי תעודת זהות. שמו באמת היה שי, שי דה פריז. שם משונה, בטח הולנדי חשבתי. כתובת מגוריו הייתה בחיפה,בשכונת דניה היוקרתית, וכפי שאמר לי, טרם מלאו לו שבע עשרה. הוא ממש ילד נבהלתי כשראיתי את תאריך יום הולדתו, בטח רב עם ההורים וברח מהבית, והם מחפשים אותו, מודאגים עד מוות, לא יודעים אם הוא חי או מת. הפעלתי את המכונה וחזרתי לבדוק מה שלומו. הוא ישן בשלווה ופניו נראו טובות יותר. נגעתי בזהירות במצחו, החום ירד מעט, כנראה בגלל הכדור, אבל השיעול המשיך להציק לו. ילד נחמד, אקזוטי כזה, מעט מוזר, אבל רק נער צעיר שצריך לחזור הביתה, לאבא ואימא.
היטבתי את השמיכה שלו והלכתי למטבח, מניח לו לישון. התקשרתי למודיעין של בזק וביקשתי את הטלפון של משפחת דה פריז, מציין את הכתובת.
להפתעתי אמרה לי המרכזנית שהמספר שלהם חסוי.
"אבל מה אם זה ממש דחוף? עניין של חיים או מוות?"
"אז תתקשר למשטרה." ענתה לי המרכזנית באדישות משועממת, וסגרה.
קול שיעול חזק מלווה באנחה קורעת לב שנשמעו מחדר השינה האיצו בי להרים טלפון לכצל'ה. יורם כץ שכולם קראו לו כצל'ה היה ידיד ותיק, ומאז שעזבתי את בית הורי – במידה מסוימת באשמתו – היווה בשבילי חבר נאמן, יועץ רוחני ומעין דמות אב.
הוא חשב שאני מגזים בתגובה שלי על עזיבתו של אמיר, והיה מודאג בכנות מההסתגרות שלי. לאחרונה מיעטתי להתקשר אליו, והשתמטתי ממנו בכל פעם שהיה מנסה לשכנע אותי לצאת מהדיכאון ולהתחיל לחיות שוב. לפי כצל'ה חיים שאין בהם סקס ובשפע לא היו ראויים לחיות אותם.
הימנעות מסקס במשך כמה חודשים הייתה לדעתו תגובה מוגזמת לגמרי ללב שבור, מן הסתם בצדק, ואם הייתי מניח לו בטח היה גורר אותי למסע שכרות וסקס כדי שאפסיק להתבוסס באבל ואתחיל לחיות שוב.
כצל'ה היה מסוג הגברים שראה באהבה רומנטית רעיון מגוחך וחסר פשר ומונוגאמיות הוגדרה בפיו כהמצאה מתועבת של נשים שתלטניות. למרות דעותיו שהיו מנוגדות לגמרי לשלי חיבבנו זה את זה מאוד וסמכתי עליו כעל אח.
"כצל'ה, יש לי בעיה." אמרתי לו מיד אחרי שבירכתי אותו לשלום, וכמו שידעתי שיעשה הוא ביקש ממני מיד שאספר לו מה קרה, והקשיב רוב קשב לסיפור שלי.
"אתה בטוח שהוא כבר מעל שש עשרה?" שאל.
"אם התעודה שלו לא מזויפת אז כן, למה?"
"כי לזין ילד מתחת לגיל שש עשרה זה לא חוקי בישראל."
"מה לזין?" נדהמתי, "נפגשתי איתו רק אתמול."
"אבל ישנת איתו."
"כן, אבל… כצל'ה, מספיק לדבר שטויות. הוא רק ילד שפגשתי במקרה ברחוב, והוא חולה ומסרב ללכת לבית חולים. מה אני עושה?"
"אני מגיע מיד עם רופא." פתר כצל'ה את הבעיה בפשטות, "תגיד, הוא חמוד?"
"אהה… לא יודע. כן, הוא ילד נחמד, נראה סיני כזה."
"סיני?"
"בעצם ויטנאמי. לא משנה, בוא ותראה לבד."
שי התעורר בבהלה כשכצל'ה ובחור צעיר שהוא הציג כדוק, החבר של מיצי, נכנסו לחדר.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי והנחתי יד על מצחו שהיה לח מזיעה.
"בסדר." אמר ושוב השתעל ממושכות, "מי אלה?" הביט בחשדנות באורחים ומשך את השמיכה עד לסנטרו.
"זה כצל'ה, חבר טוב שלי וזה… אה…"
"עומר, אני רופא." אמר דוק ושלף סטטוסקופ.
שי הניח לו לבדוק את ריאותיו, נשם עמוק כשביקש ממנו, פתח בצייתנות את הפה ואמר אההה כשדוק הציץ לגרונו, ואחר כך חזר להתכרבל בתוך השמיכה.
"אין לו דלקת ריאות והגרון נקי." אמר דוק, "זו סתם שפעת. כמה ימים במיטה עם הרבה שתייה ומנוחה והוא יצא מזה."
"והרגל שלו." נזכרתי, "הוא קיבל מכה ואתמול הוא צלע."
"הרגל כבר בסדר, כמעט לא כואב לי." אמר שי והראה לנו את הברך שלו שעדיין הייתה שרוטה, אבל פחות נפוחה. דוק מישש אותה בעדינות, ביקש משי לקפל ולישר את הרגל, אמר שזו רק מכה יבשה ושנלך לצילום רנטגן רק אם הנפיחות לא תרד בעוד כמה ימים למרות שהוא די בטוח שהכול בסדר.
"אני מקווה שאתם מקיימים יחסי מין מוגנים." אמר כבדרך אגב, ושלף דף מידע של הועד למלחמה באיידס עם כתובות של מרפאות לבדיקות דם – כבר ראיתי אחד כזה בעבר – "אל תוותרו על קונדום לפני שתיבדקו."
"מה?" אמר שי, האדים ונרתע, נבוך מאוד, "על מה אתה מדבר?"
גם אני חשתי שלחיי מתלהטות. "מה פתאום קונדום? נפגשנו רק אתמול ו…" שי התחיל להשתעל שוב וכמעט נחנק. טפחתי על גבו, נתתי לו טישו ושאלתי אם הוא רוצה תה.
הוא הנהן, מביט בי במבט אומלל, ואני אחזתי במרפקו של כצל'ה ויצאתי מחדר השינה, גורר אותו אחרי. חשבתי שדוק יבוא בעקבותינו, אבל הוא נשאר בחדר השינה ושמעתי אותו משוחח חרש עם הנער שהפסיק להשתעל.
"מאיפה הבאת את הדביל הזה?" כעסתי בעודי מפעיל את הקומקום, "איזו מין שאלה מפגרת זו לשאול ליד ילד חולה?"
"הוא לא ילד, נכון שהוא צעיר מאוד, אבל הוא כבר לא ילד, בימינו בחורים בגיל שלו כבר מתחילים לקיים יחסי מין."
"עם בחורות צעירות בגילם, אולי, אבל בטח לא עם אנשים בגילי, ובטח לא אחרי כמה שעות של הכרות."
כצל'ה חייך ואמר לי כרגיל שאני לא יודע מהחיים שלי, ושאם בחורה ערומה תיפול על האורח הצעיר שלי ותתחנן שיבצע בה את זממו הוא יברח על נפשו.
"איך אתה יודע?" התרתחתי, "בקושי דיברת איתו."
"אז למה אתה חושב שהוא מסתובב בלילות במקום כזה? בשביל הנוף? על כמה נתערב שההורים זרקו אותו מהבית כי הוא הומו?"
"הוא רק ילד, בגיל הזה מה הוא יודע בכלל מהחיים שלו?"
"דורי חמוד, הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם, היום הם יודעים הכול מהרגע שהם מורידים את החיתול, לא כמוך שעד שלא סיפרתי לך לא ידעת שאתה מעדיף גברים."
"כצל'ה." התרגזתי, "אולי מספיק? זה פשוט לא נכון, ואף אחד לא סיפר לי שאני הומו, ידעתי את זה לבד, אבל לא בגיל שש עשרה."
דוק נכנס למטבח והפסיק את הויכוח. "אני מצטער אם הבכתי אותך." פנה אלי, "אבל מצאתי אותו אצלך במיטה, אז הנחתי ש…"
"על מה דיברת איתו?" הפסקתי את התנצלותו.
"מצטער, אני לא רשאי לגלות לך." ענה דוק בהדרת כבוד די מטופשת.
"למה לא?"
"כי אסור לרופא לגלות פרטים על חולה שלו לאדם זר."
"אבל… אבל הוא רק ילד."
"נכון, אבל הוא לא הילד שלך."
"מה אני יכול לעשות שהוא מסרב להתקשר להורים שלו? ניסיתי לברר מה המספר שלהם אבל הוא חסוי. אני לא יודע מה לעשות איתו."
"אתה לא צריך לעשות איתו כלום. אני די בטוח שבעוד יום יומיים הוא יבריא ויסתלק לבד. אני במקומך הייתי נועל בינתיים את הארנק שלי במקום בטוח ומחביא את כרטיסי האשראי התכשיטים והשעון."
"ומקפיד על קונדום." הוסיף כצל'ה חסר התקנה, נופף בקוצר רוח בידו כשהצעתי לשלם על ביקורו של הרופא, נישק על לחיי והסתלק עם הרופא.
חזרתי לחדר השינה. שי שכב על גבו, מביט בתקרה בעיניים אטומות וחסרות ברק. פניו הצעירים הביעו ייאוש ויגון שזעזע אותי.
"תן לי עד מחר בבוקר." אמר בלחש, "אני מבטיח לך שעד מחר אני מסתלק."
"אל תדבר ככה." נזפתי בו רכות, וסילקתי בעדינות קווצות שער משי שחור מעל מצחו. "אתה לא יוצא מהמיטה עד שתבריא לגמרי. אולי בכל זאת תיתן לי את הטלפון של הוריך?"
הוא הניד לאות לא. "אתה לא מבין, אני לא יכול."
"הנה תעודת הזהות שלך, הצלתי אותה ברגע האחרון מטביעה במכונת הכביסה."
"תודה." לחש שי, "אני באמת מצטער." הוסיף.
"על מה?"
הוא משך בכתפיו ושתק.
"איך הרגל? אתה יכול לקום? תנסה לעמוד על הרגלים."
הוא קם וצעד מספר צעדים, נע בזהירות, אבל מצליח לדרוך על רגלו הפגועה.
"יופי, בא לך להתקלח בזמן שאני מסדר לך מיטה בחדר השני?"
"אהה… כן, בסדר."
"זה לא שלא נחמד לי לישון לידך, אבל עדיף שתישן במיטה נפרדת."
הוא הנהן בשתיקה, מבטו מושפל. "עשיתי חיסון נגד שפעת ואני לא דואג שהדבקת אותי, אבל מאחר ואני… אני… אני מעדיף שלא תישן איתי, אתה מבין?"
הנער הנהן, משתמט ממבטי. לפתע היינו שנינו נבוכים מאוד. חש צורך להיות עסוק ופעיל נחפזתי ונתתי לו פיז'מה נקייה ושילחתי אותו למקלחת. בינתיים סידרתי למענו את הספה בחדר האורחים, פורש סדין נקי, מצפה שמיכת פוך מזמין בציפית צבעונית ומתפיח למענו כרית עם ציפית תואמת.
הוא יצא מהמקלחת לבוש בפיז'מה הנקייה, מדיף ריח סבון, שערו לח ורגליו יחפות, והלך למיטה, משאיר על המרצפות טביעות כף רגל צרה ועדינה.
הבאתי לו את מוספי סוף השבוע, כוס תה וכמה פרוסות לחם עם גבינה ואבוקדו, נתתי לו את השלט של הטלוויזיה, ליטפתי בעדינות את שערו החלק, אמרתי לו שיקרא לי אם הוא יצטרך עוד משהו והסתלקתי משם אל המחשב שלי, וסוף סוף, אחרי הפסקה של כמה חודשים, הוספתי לקובץ שירי האהבה שכתבתי לאמיר את השיר האחרון – שיר פרידה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il