דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
03/09/2015
עד שסיימתי את השיר לשביעות רצוני כבר נעשה מאוחר והייתי רעב. הצצתי לחדרו של שי ומצאתי אותו ישן בשקט, אפילו מחייך קצת.
הלכתי לחמם אורז, מרק ושניצלים, ועד שסיימתי הוא הופיע במטבח ונראה מרוצה להיענות להזמנתי לשבת לאכול איתי.
"לפני שאני שוכח, הנה מאה ₪ שמצאתי בכיס החולצה שלך." הושטתי לו את השטר שהיה מעוך ומקומט, תוהה בליבי מה היה עליו לעשות כדי להרוויח את הסכום הזה.
הוא לקח את הכסף, הודה לי, וכאילו קרא את מחשבותיי העיר שהרוויח את הסכום הזה תמורת ארבע שעות של שטיפת כלים מפרכת.
"אתה מדבר עברית מאוד יפה." ציינתי, "מאוד לא אופייני לבחור בגילך לדבר עברית גבוהה כזו."
"זה מה שקורה למי שמתמכר מילדותו לקריאת מחזות של שייקספיר." חייך שי, "וחוץ מזה אבא מקפיד מאוד שנדבר עברית רהוטה, מי שנכשל בלשונו מקבל קנס."
"בגלל זה ברחת מהבית? כי נמאס לך לדבר עברית נכונה?"
פניו של הנער התקדרו. "לא."
"שי, תקשיב," רכנתי לעברו, עוטה על פרצופי את ההבעה המשכנעת ביותר שהצלחתי לגייס, "אני רואה שאתה מרגיש כבר יותר טוב, ואני מאוד שמח על זה, אבל אם תחזור לרחוב תחלה שוב. אי אפשר לישון בחוץ בחורף, וגם אם אני אתן לך מעיל אחר במקום זה שאבד אז…"
"תיתן לי מעיל אחר?" שמח שי, "אפשר מעיל עם כובע?"
"אפשר, וגם עם כפפות, ואפילו מגפיים ושק שינה, אבל זה עדיין לא לעניין לישון בחוץ בקור כזה."
"אבא אומר שהחורף בארץ הוא לא רציני, אפילו שלג לא יורד פה."
"מה לא יורד? יורד בירושלים וגם בחרמון."
"בחייך, זה שלג? לעומת השלג באירופה השלג כאן זו בדיחה."
"יכול להיות, אבל למרות שהחורף כאן הוא בדיחה עדיין עדיף לישון בתוך בית, רצוי במיטה. אתה מסכים איתי?"
"כן, אבל להורים אני לא מתקשר, בשום פנים ואופן לא."
"למה?"
"ככה." פסק שי והסתער על האוכל. הוא אכל בתיאבון גדול של נער צעיר ורעב שלא מוטרד מבעיות של גזרה ועודף משקל, אבל למרות רעבונו שמתי לב שנימוסי השולחן שלו היו מוקפדים מאוד, ושהוא אוכל בשקט ובפה סגור, ומנגב את פיו במפית אחרי כל ביס. "אני מצטער שהתנפלתי ככה על האוכל." התנצל אחרי שסיים את כל מה שהיה בצלחתו, "הייתי רעב, וזה היה ממש טעים."
"לבריאות." חייכתי אליו, "רוצה עוד מנה?"
הוא הנהן, סיים בלי בעיות את כל השניצלים, וקינח בסלט פירות שהמתקתי בדבש. "היה ממש טעים, אתה בישלת הכול?" שאל אחרי שסיים לאכול והחל לפנות ביוזמתו את הכלים לכיור.
"כן, אחרי שעזבתי את הבית הייתי צריך ללמוד לבשל. אפילו הלכתי לקורס בישול."
"אחרי שאני אשכור דירה גם אני אלמד לבשל." אמר שי, "קשה להכין שניצלים?"
"ממש לא. אני אשמח ללמד אותך."
"תודה." אמר שי בנימוס.
"בבקשה." עניתי וחייכתי אליו בעידוד. לרגע הבטנו זה בזה, אני מחייך והוא רציני, ואז הוא חייך חזרה ואחר כך הסמיק והשפיל את עיניו. "אני בטח נראה לך כמו סתם ילד טיפש ועקשן." אמר בביישנות.
"לא. אתה ממש לא טיפש ואתה כבר לא ילד, אבל כן, אתה עקשן גדול."
"וזה מרגיז אותך?"
"כן, קצת. לא נורא, טוב שאתה עקשן. רק עקשנים מגיעים למשהו בחיים. לאן אתה רוצה להגיע שי?"
"לתיאטרון." אמר שי ופניו הצנומים והנחמדים האירו ונעשו פתאום יפים מאוד.
"אתה רוצה להיות שחקן תיאטרון?"
"אני מעדיף להיות במאי, אבל אני לא בטוח שאני מוכשר מספיק לזה. בעצם לא משנה לי מה, העיקר שזה יהיה בתחום התיאטרון. מה שהייתי מאוד רוצה זה לביים מחזמר, אני מעריץ מחזות זמר, ראית פעם את שלמה המלך ושלמי הסנדלר?"
"אם ראיתי?" התחלתי להתלהב, "ראיתי אותו פעמיים ויש לי גם את הדיסק. אלתרמן וארגוב הם שני גאונים והביצוע המחודש פשוט ענק, גלית גיאת נפלאה, אם לא הייתי הומו הייתי מבקש שתעשה לי ילד." השתפכתי.
מה לעשות? גם אני מאוד אוהב מחזות זמר. הומו, נו…
"באמת יש לך את הדיסק?" קרנו פניו של שי בהנאה, "אפשר לראות? אחרי שאני אדיח כלים כמובן." נזכר בנימוסיו הטובים.
"עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא נבלה קצת." הנחתי יד על שכמו והובלתי אותו אל הספה בסלון. ישבנו מול הטלוויזיה והתענגנו יחד על המחזה הגאוני, צוחקים ונהנים כאילו זו הפעם הראשונה שלנו.
תוך כדי הצפייה דיברנו על התאמה של מוזיקה למילות הפזמונים, על זמרים וביצועים ועל תפאורות ובימוי. אני חובב נלהב של מחזות זמר אבל הוא היה מומחה. התפעלתי מתבונתו, מכושר הביטוי הנפלא שלו, ומהערצתו הלוהטת לאומנות הנעלה של התיאטרון. הוא סיפר לי על כמה הצגות שראה, מנתח בצורה מבריקה את התפאורה, הבימוי והמשחק, מפגין ידע ועומק מחשבה נדירים גם אצל אנשים מבוגרים ממנו בשנים רבות.
"אתה… אתה פשוט ילד פלא שי!" קראתי בהתפעלות, "אתה צריך ללכת ללמוד תיאטרון."
"למדתי בתיכון לאומנויות במגמת תיאטרון עד שאבא גילה ואז…" פניו נפלו, "הוא החליט שנעשיתי הומו בגלל התיאטרון ורצה להעביר אותי לפנימייה צבאית, אם לא הייתי בורח מהבית הייתי צריך ללבוש מדים וללמוד להשתמש בנשק." ופתאום התנער בבהלה, " מה השעה, איזה יום היום?" שאל, מבוהל.
"מה?" הופתעתי, "עכשיו כמעט חמש אחרי הצהרים והיום יום שישי."
"אוי! זה כבר ממש מאוחר, אני צריך להיות במסעדה בעוד רבע שעה." קפץ שי מהספה, "איך שכחתי, הם יפטרו אותי אם אני לא אגיע בזמן."
"איזה מסעדה? על מה אתה מדבר?"
"על 'אריה הזהב' אני שוטף כלים היום, הבטחתי שאני אגיע למשמרת הערב."
"אבל אתה חולה, אין מצב שתצליח לעמוד על הרגלים כל כך הרבה שעות. הברך שוב תכאב לך." נגעתי במצחו, "הנה, החום שוב התחיל לעלות לך." אחזתי במרפקו והובלתי אותו חזרה למיטה, "לדעתי עדיף שתישאר בבית."
"אבל אני צריך את הכסף." מחה שי רפות ובכל זאת הניח לי להושיב אותו על המיטה, וחלץ בצייתנות את נעלי הבית שנתתי לו. "צריך להודיע להם שאני לא מגיע." נכנע ונכנס למיטה.
"אני אתקשר להגיד להם שאתה חולה. אתה יודע מה הטלפון של המסעדה?"
למרבה המזל הוא זכר את המספר בעל פה ועד שהגעתי למנהל המשמרת והסברתי ששי, שוטף הכלים, חולה ולא יגיע היום הוא כבר ישן.
התיישבתי לקרוא סיפור לא גמור שזנחתי אחרי לכתו של אמיר. עשיתי בו כמה תיקונים, הוספתי עוד פרק ובעקבותיו כתבתי את הסוף. כשאני שוקע בעבודה אני שוכח כל מה שקורה סביבי ולא שם לב לזמן שעובר. עד שסיימתי היה כבר ממש מאוחר, ואני הייתי עייף, אבל מאוד מרוצה מעצמי. הסיפור היה גמור ולדעתי הוא היה מוצלח מאוד וראוי להתפרסם.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שנכנסתי לבלוג הסיפורים שלי עד שהייתי צריך להסתכל בפנקס הקטן שאני שומר ליד המחשב כדי להיזכר בסיסמא שלי. העתקתי את הסיפור לבלוג ולחצתי על שמור, מחייך לעצמי בשמחה. איך שכחתי איזה תענוג זה לכתוב סיפור טוב ולהמתין לתגובות הקוראים? כמה יופתעו וישמחו המנויים שלי שבטח כבר התייאשו ממני מזמן.
אחר כך התקלחתי, מעסה בהנאה את שרירי העורף המכווצים שלי מתחת לזרם המים החמים, מהמהם לעצמי בנחת שיר מקאט'ס, ולראשונה מזה זמן רב מאוד חשתי טוב. הייתי עייף וחרמן, וכבר מזמן לא הרגשתי חי כל כך, כמעט מאושר.
אחרי המקלחת התפרקדתי לי במיטה, מתענג על מגע השמיכה הרכה בגופי הערום והתחלתי לגעת בעצמי באיטיות, סורק במוחי שורה של פנטזיות סקסיות ששמורות במדור מיוחד של מוחי המיועד לעניין הזה בדיוק. הייתי מרוכז בעצמי ולא שמתי לב לצל הכהה והחרישי שנכנס לחדרי עד שהחליק מתחת לשמיכתי, נצמד אלי בשתיקה.
"שי." נבהלתי, נבוך מאוד למרות שלא יכול להיות שהוא ראה בחושך מה בדיוק אני עושה מתחת לשמיכה. "מה אתה עושה פה?"
"אני יכול לישון לידך? עצוב לי וקר לי כל כך לבד, בבקשה דור, אני אהיה שקט מאוד, אני מבטיח." התחנן שי והניח יד מפצירה על חזי.
"שי, אני… אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב. עדיף ש…"
"והרגלים שלי ממש קפואות, ואתה כזה חם ונעים." נצמד אלי גופו הדק והחלק של שי שפשט משום מה את חולצת הפיג'מה שלו. עורו היה נעים כל כך למגע, חמים ורך כל כך…
"שי, לא." נבהלתי והדלקתי את האור.
הוא צלל מתחת לשמיכה, "זה מסנוור, תכבה."
"אז תחזור למיטה שלך."
"אני חייב?"
"כן, אתה חייב."
"אוף… למה אתה כזה?"
"כי… תקשיב לי ילד, אתה ממש חמוד ואני אשמח לארח אותך כמה שתרצה אבל…"
"באמת? אתה מסכים שאני אגור אתך?" שרבב שי ראש פרוע מתוך השמיכה, מציץ בי בעיניו המוארכות שנצצו בהתלהבות.
"כן, אבל יש לי תנאים."
"איזה תנאים?" נדרך שי והתיישב, חושף גוף דק וחינני, עטוף עור מבהיק וחלק, ופטמות חומות וקטנות, זקורות מקור.
"ראשית אתה צריך לחזור ללימודים, ושנית אתה צריך להבטיח לי לא…"
"לאיזה בית ספר?" שיסע שי את דברי בחשדנות.
"לאיזה שאתה רוצה, לא משנה איזה, אבל לא מקובל עלי שילד בגילך יסתובב ברחובות ולא ילמד שום דבר."
"אני יכול לחזור ללמוד תיאטרון?" התלהב שי.
"אם זה מה שאתה רוצה אז כן, בטח, למה לא?"
"כי זה די יקר, אבל יש מלגות, ואני אוכל לעבוד בערב במלצרות, או להיות סדרן, ותלמידי י"ב יכולים לעבוד כעוזרים בתיאטרון ו…" הוא שמח כל כך עד שמרוב התלהבות רכן לעברי ונישק את פי, "תודה דור, המון תודה. אני מבטיח לך שאני ארשום כל הוצאה שתהיה לך עלי ואחזיר לך הכול, נשבע לך."
"חכה, עוד לא שמעת את התנאי השני.." התחלתי, אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט לפני שצנחנו שנינו חבוקים על המיטה. אני לא מאמין שיש אפילו גבר אחד בעולם כולו שהיה מצליח להתאפק ולזכור שזה לא בסדר, שמדובר בנער צעיר מידי, אני בטח לא הצלחתי.
לחוש את הגוף החמים והחלק הזה מתרפק עלי, את הפה הרענן והלוהט הזה נצמד לפי… איך יכולתי לעמוד במרץ ובהתלהבות הסוחפת של הצעיר המתוק הזה אחרי כל כך הרבה חודשים של בדידות והתנזרות?
נסחפתי אחרי הלהט שלו והנחתי לו לחבק, לנשק, לגעת ולהיצמד אלי מכף רגל ועד ראש. מהר מאוד שכחתי את הנסיבות והחזרתי לו מידה כנגד מידה, נוגע ומלטף, ממשש ומתלהב עד שגמרתי, מהר מידי, על בטנו השטוחה כשאני שוכב עליו, פי צמוד לפיו.
"עכשיו אני." אמר, אחז בכתפי והתהפך, מועך אותי תחתיו, מנשק אותי ומתחכך בי עד שנאנק אנקה חרישית באוזני והציף את בטני בזרם חם ודביק.
הכול קרה מהר כל כך, חמש דקות קודם דיברנו על מלגות והמשך לימודיו ופתאום שכבנו ערומים פנים אל פנים, צמודים זה לזה, מתנשפים, מריחים אחד את זיעתו של השני, דביקים מזרע ורועדים מהתרגשות.
אני התעשתי ראשון. קמתי והבאתי מגבת לחה, ניגבתי את עורו ואחר כך את עצמי, כיביתי את האור וחזרתי לשכב לצידו. הוא הסתובב בגבו אלי, מתכרבל בטבעיות בתוך החיבוק שלי. "מה היה התנאי השני?" שאל בקול מנומנם. "שאף פעם לא תבוא אלי למיטה." אמרתי, מודע לגיחוך שבדברי, וטמנתי את אפי בשערו. מגעו הקריר על פני הלוהטות נעם לי מאוד והתענגתי על מגע עורו בעורי ועל ריצוד השרירים בבטנו ובחזהו כשצחק.
"זה לא מצחיק, אתה רק ילד ולא הייתי צריך לעשות את זה."
"אתה לא אשם, אנסתי אותך." גיחך שי.
"כן, ממש."
"אתה רוצה שאני אלך?"
"לא, נעים לי ככה, ולך?"
"מאוד." פיהק שי ושילב את רגליו ברגלי.
"תזכור שהצעתי לך להישאר עוד לפני שקרה משהו, ושאתה לא חייב, אתה יכול ללכת לחדר שלך ברגע שתרצה. אני מבקש שתזכור את זה תמיד שי."
"בסדר." הוא הסתובב וחיבק אותי בכוח מפתיע אצל נער צנום כל כך, "נוכל לעשות את זה שוב מחר בבוקר? יש לך קונדומים? אני רוצה להרגיש אותך בתוכי, אני רוצה ש…"
"שקט עכשיו ילד, לך לישון. נדבר מחר."
"אני לא ילד, אל תקרא לי ילד."
"אז איך לקרוא לך? אל תשכח שאני כמעט כפול ממך בגיל."
"זה בסדר סבא, לא נורא, אתה נראה ממש צעיר לגילך."
צבטתי את ישבנו. "לך לישון, חוצפן."
"טוב." צחקק שי וכרך יד חמה על צווארי, "רק צחקתי, אני אוהב אותך, לילה טוב דור.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il