דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/09/2015
"נו, אז מה שלום הילד הסיני שלך?" שאל כצל'ה שהתקשר אלי שבועיים אחר כך.
"הוא לא סיני כצל'ה, הוא ישראלי ממוצא וייטנאמי."
"סיני, וייטנאמי, לא חשוב. העיקר שהוא חמוד והומו. מה קורה איתו?"
"שום דבר מיוחד, הוא עסוק מאוד בלימודים, משלים את מה שהפסיד מתחילת השנה, בזמן הפנוי שלו הוא עובד כסדרן בקולנוע, אני בקושי רואה אותו בזמן האחרון."
"העיקר שאתה מרגיש אותו." גיחך כצל'ה.
"כצל'ה!" נזפתי, "אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה. הוא רק ילד והוא אורח שלי. אני נותן לו מקום לגור כדי שהוא לא יסתובב ברחובות, אבל יש לו חדר משלו ומיטה משלו, אני לא פדופיל."
"אחלה! החלטת לשחק אותה אבא? יפה לך, הוא בטח עולה לך הון."
"ממש לא. הוא עובד בשביל דמי הכיס שלו ואחרי שהוא הסביר להנהלת בית הספר מה המצב המשפחתי שלו הם הלכו לקראתו ונתנו לו מלגה שמכסה את רוב ההוצאות שלו בבית הספר."
"בבית ספר שלו יודעים שהוא לא גר עם הוריו?"
"כן, הוא יודעים שהם העיפו אותו מהבית, אבל מסתבר ששי מאוד מוכשר והמורים שלו אוהבים אותו ורוצים לעזור לו לגמור את הלימודים בהצלחה."
"אבל איך הם מקבלים את זה שהוא חי אתך? זה לא מעורר בהם חשד?"
"אני מאוד מקווה שלא, הצגתי את עצמי כקרוב משפחה שלו וכנראה שאני שקרן די טוב כי הם קיבלו את ההסבר שלי בלי בעיות."
"נו, טוב, את המקום שלך בגן עדן כבר הרווחת." אמר כצל'ה, קצת בספקנות, "ומתי אתה מתכוון להפסיק להיות צדיק כזה ולהתחיל לחיות קצת."
"די כבר כצל'ה, אני לא צדיק, ותאמין לי, אני חי טוב גם בלי זיונים."
"אני ממש שמח לשמוע את זה, האמת שצלצלתי אליך כדי לספר לך שאמיר חזר לארץ."
"אמיר? אמיר שלי?" השתנקתי, "איך אתה יודע שהוא חזר? ראית אותו? מה שלומו? יש לו מישהו? איך הוא נראה? הוא בסדר?"
"היי, לאט לאט, קח אוויר בין השאלות." לא הצליח כצל'ה להסתיר את הנאתו מהתרגשותי.
"כצל'ה!" צעקתי, די, תפסיק למתוח אותי. הוא באמת חזר? ראית אותו? לא, אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת, תדבר על משהו אחר."
"בסדר, אני אדבר על המסיבה המדהימה שהייתי בה אתמול, איזה כוסונים מדהימים היו שם, סוף הדרך, ואיזה די. ג'י. בן זונה…"
"אמיר היה שם?"
"לא, אבל מיצי ועומר היו, והם סיפרו לי שהוא חזר ושהוא לא נראה כל כך טוב, חטף שם איזה וירוס כנראה, הוא רזה מאוד, חושבים שאולי יש לו צהבת או מחלת נשיקה."
"טוב, שיהיה בריא." אמרתי במה שקיוויתי שהוא טון אדיש, והמשכתי לשוחח עם כצל'ה בשלווה, מעמיד פנים שבאמת מעניין אותי מי עשה את מי אתמול בשירותים של המועדון.
אחרי שהשיחה הסתיימה חזרתי למחשב שלי, ודבר ראשון בדקתי את המייל. לא, עדיין לא קיבלתי מכתב מאמיר, ובטח לא אקבל כעסתי על עצמי שאני עדיין מתרגש ומתעצבן בגללו.
"מה קורה אתך היום?" שאל שי שחזר כרגיל כשהוא רעב ועייף מאוד. "אתה כועס שחזרתי מאוחר? זו לא אשמתי, אתה יודע שאני לחוץ בגלל ההצגה של פורים." החליק יד מנוסה על בטני.
"שי מספיק עם זה, אמרתי לך כבר ש…"
הוא גיחך, קצת בשחצנות, "כן, אמרת, אז מה? דיבורים לחוד ומעשים לחוד."
"אתה מוכן ללכת למיטה שלך?" נזפתי בו והפכתי אליו את גבי.
"נו, די, עוד פעם אתה מנג'ס עם זה." הוא חיבק אותי מאחור ונישק את עורפי. "זה בסדר, אז מה אם לא עומד לך? לא נורא, שמעתי שזה קורה מידי פעם לאנשים בגילך." עקץ אותי, צחקק כשצבטתי אותו ונרדם, כמו תמיד, במיטתי.
למחרת, בזמן שישבתי מול המחשב, מקליד פואמה שתכננתי לקרוא לה 'רקוויאם לאהבה' נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאמיר. ברגע שראיתי את הכתובת המוכרת מופיעה על מסך המחשב החל ליבי לפעום בחזקה וברכי כאילו הפכו לגומי. בידיים רוטטות הזזתי את הסמן אל המכתב שלו, כמעט הקשתי על הכתובת המודגשת וברגע האחרון נרתעתי. חששתי לגלות שזה רק מייל שגרתי שנשלח לכל מכריו של אמיר להודיע להם שחזר לארץ, אולי בצירוף תמונה שלו, ברקע נוף הודי יפה… אולי עם החבר החדש שלו… בשביל מה אני צריך את זה ועוד עכשיו, כשאני ממש לפני סיום עוד פרק בפואמה שכתיבתה עלתה יפה כל כך?
סגרתי את המייל והמשכתי לכתוב. סימן החיים מאמיר שארב לי בתוככי המחשב כמו חידד את מוחי והמריץ את יכולת הכתיבה שלי, ומתחת למקלדתי יצאו שורות מופלאות ורבות הבעה עם צירופי מילים מקוריים שניחמו אותי ושיפרו מאוד את הרגשתי. יכול להיות שאמיר זרק אותי מעל פניו כממחטה משומשת, ואני סתם אפס פתטי שלא מצליח לחזור לעצמו כבר כמעט שנה, אבל תראו כמה יפה אני מספר על הרגשות שלי ואיזה משורר מוכשר אני?
הצלחתי לדחות את קריאת המכתב של אמיר עד ששי חזר הביתה, עייף ורעב כרגיל, אבל מחייך ובמצב רוח מצוין. היה לו ערב מוצלח במסעדה שבה מלצר מידי פעם וסוף סוף הוא יוכל לרכוש לעצמו את נעלי ההתעמלות שחשק בהם זמן רב כל כך.
"יכול להיות שהחשבון של הטלפון הסלולארי שלי יהיה קצת גבוה החודש." הזהיר אותי, מלכסן לעברי מבט זהיר, "אני אחזיר לך את הכסף, נשבע לך." הבטיח.
הטלפון שהוא השתמש בו היה שלי, מכשיר שקיבלתי באיזה קומבינה נפתלת שרקחה החברה בה עבדתי. הוא היה משוכלל מידי בשבילי, ולא אהבתי אותו כי היו לו מקשים קטנים מאוד ויותר מידי פונקציות. שי לעומת זאת התלהב ממנו מאוד, הסתער עלי בנשיקות כשנתתי לו אותו ושוב ניסה לפתות אותי לסקס אמיתי כפי שהוא קרא לזה בהשראתו של כצל'ה שבעיניו רק סקס שיש בו חדירה נחשב לסקס אמיתי, בעוד שכל השאר הוא רק משחק מקדים. אסור היה לי להניח לו להישאר לבד עם שי.
לפי ההסכם שלנו הוא קיבל את הטלפון שלי כולל מאה דקות חינם על חשבון מקום העבודה שלי, אבל כל הוצאה נוספת תהיה על חשבונו.
"איך הצלחת לדבר יותר ממאה דקות בחודש?" נדהמתי, אף פעם לא השלמתי עם יכולת הפטפוט של הדור הצעיר שהתייחס אל הסלולארי שלו כאל חלק מגופו.
שי הסמיק והתפתל על כיסאו, נבוך מאוד, ואז הודה שהוא מדבר מידי פעם עם אחותו – שחיה מחוץ לבית ההורים עוד מהשנה שעברה – רק כדי שתדע שהוא בסדר, ושאין מה לדאוג לו. אחר כך הוסיף, משפיל עיניים באי נוחות שאחותו פגשה במקרה את האקס שלו ונתנה לו את המספר שלו, וכן, הם משוחחים מידי פעם.
"יופי, ואם כבר, אז למה שלא תדבר גם עם ההורים שלך?"
שי התרגז. "לא רוצה, אם רק היית יודע מה הם אמרו לי, לא מוכן, בעיני הם לא ההורים שלי יותר!"
"אל תדבר שטויות." נזפתי בו, "כמובן שהם ההורים שלך."
"לא באמת, אל תשכח שאני מאומץ."
"נו, אז מה. אני בטוח שהם אוהבים אותך ודואגים לך."
"אימא אולי, קצת, אבל הוא לא. אתה יודע מה הוא אמר לי?"
"מה הוא אמר?"
"שהוא מצטער שאימץ אותי, שהם היו צריכים להשאיר אותי בבית יתומים למות שם, שחבל שאי אפשר לבדוק דברים כאלו אצל תינוקות כי אז הם בחיים לא היו לוקחים אותי, שהוא עשה שטות שבזבז עלי כל כך הרבה כסף וזמן, שאני דפוק וחולה… דברים איומים, ואימא שתקה ולא אמרה לו כלום, נתנה לו לדבר אלי ככה." עיניו נמלאו דמעות, "אני בחיים לא אסלח להם על זה!" הצהיר בדרמאטיות, "אם אני לא הבן שלהם יותר הם לא ההורים שלי!"
לא יכולתי לא לחייך למראה פניו, הוא היה כזה דראמה קווין לפעמים, איזה ילד מצחיק.
"שי, כשתתבגר קצת תבין שלפעמים אנשים כועסים ואומרים דברים נוראיים ואחר כך מתחרטים ומצטערים. לגלות בצורה פתאומית כזאת שאתה הומו היה בשביל אבא שלך שוק רציני, לכן הוא הגיב בצורה מוגזמת, אני לא מצדיק את מה שהוא אמר, הוא ממש הגזים, אבל אולי הוא מצטער והוא ישמח אם תיתן לו הזדמנות לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו? לא שווה לברר?"
"לא!"
"לפחות תנסה, מה יכול להיות? הנה, גם על האקס שלך נורא כעסת ועכשיו אתם שוב מדברים, על מה אתם מדברים דרך אגב?"
שי משך בכתפיו, "סתם, על דברים… לימודים וכאלה… אתה מקנא?"
"מי, אני? לא, מה פתאום מקנא?"
"למה לא?"
"כי… כי לא, כי אני לא קנאי, וחוץ מזה הרי אתם רק מדברים."
"לא נכון." נדלקו שוב פסי האודם האלה שכבר למדתי להכיר על עצמות לחייו, "אתה לא מקנא כי אתה לא אוהב אותי, בגלל זה אתה רוצה שאני אתפייס עם הורי, כדי שאני אחזור אליהם ותוכל להיפטר ממני." וכבר היו עיניו גדושות דמעות, ולפני שהפסקתי לענות הוא ברח לחדר השינה שלו ונעל אחריו את הדלת.
במקום ללכת אחריו ולנסות לפייס אותו, משימה מסובכת שהצריכה כישורים דיפלומטיים וסבלנות רבה, חזרתי למחשב שלי, עברתי שוב על פרקי הפואמה, ליטשתי כמה שורות, שיניתי את חלוקת הפרקים, התענגתי מחדש על צירופי המילים שהפקתי ממוחי, ואז, סוף סוף, אזרתי אומץ ופתחתי את המייל של אמיר.
שלום דור
אתה בטח מופתע לקבל ממני מייל ומתפלא מה פתאום אני כותב לך,
האמת שתכננתי לכתוב לך מזה זמן רב, עוד כשהייתי בהודו חיברתי במוחי את השורות שאתה קורא עכשיו. בטח כבר סיפרו לך שחליתי וחזרתי, אני אצל אימא עכשיו, ואולי הייתי צריך להתקשר אליך, אבל אני לא מעז, אני חושש שתכעס ותנתק לי, וחוץ מזה שמעתי שאתה חי עם מישהו… מי שסיפר לי על זה נשבע שמדובר רק בשותף שלך לדירה ושאתה עדיין לבד, אבל לך תדע, אולי הוא טעה ואתם כן יחד ואני סתם נדחף ומקלקל?
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להפריע לך, אבל במקרה שזה באמת נכון ואתה עדיין לבד אני רוצה שתדע שאם יש משהו בעולם שאני ממש, אבל ממש, מתחרט עליו זו הפרידה שלנו.
אני יודע, אני זה שיזמתי אותה, אני זה שהרס הכול ועזב, כל הכאב והסבל שהבאתי עליך הוא באשמתי. אני לא אאשים אותך אם תפסיק לקרוא ברגע זה, תמחק את המייל שלי ותשכח שאי פעם קיבלת אותו, או אפילו תכתוב לי בחזרה מכתב נאצה כועס וזועם ותאשים אותו בהאשמות חמורות.
כל מה שיש לך להגיד לי נכון, אם אתה כועס עלי ומאשים אותי אתה צודק, ואם זה מנחם אותך תדע שמאז שנפרדנו גם לי כאב מאוד.
מה אני יכול להגיד לך כדי להצדיק את עצמי דור? לא הרבה אני חושש. אני אידיוט, אני פחדן, יש לי יצר הרס עצמי מפותח, וכנראה שבגלל זה חליתי, לא נזהרתי, אכלתי ושתיתי דברים שלא הייתי אמור לאכול ולשתות למרות שידעתי שזה אסור ואני אשלם על זה ביוקר.
לצערי אני כזה – בן אדם דפוק שלא אוהב את עצמו ולא מרגיש שמגיע לו להיות נאהב. זו הסיבה שהרסתי את הקשר הטוב שלנו, אני יודע ששברתי לך את הלב ואם זה מהווה שמץ של נחמה בשבילך שברתי גם לעצמי את הלב.
רק כשהייתי בהודו, חולה וקודח וקרוב למוות, הבנתי את זה, קלטתי איזה אוויל הייתי, איך הרסתי לעצמי את הסיכוי היחיד לאושר, רק אז תפסתי מה אני צריך לעשות כדי לתקן את מה שקלקלתי. המחשבה עליך, התקווה שעוד אזכה לראות אותך, לגעת בך, הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי חי.
אם אתה לא מעוניין להיות איתי בקשר אני אבין ולא אטריד אותך יותר, אבל אם בכל זאת נשאר בך שמץ של רגש כלפי בבקשה, בבקשה תתקשר אלי, או תרשה לי להתקשר אליך, אני אוהב אותך דור, התאהבתי בך ממבט ראשון ואף פעם לא הפסקתי. אין דבר בעולם כולו שאני רוצה יותר מאשר לזכות בך שוב ולתקן את העוול שעשיתי לך.
בבקשה, אני מתחנן לפניך, תחזיר לי תשובה, אפילו שלילית, אבל אל תתעלם ממני.
אוהב אותך ומתחנן לסליחתך
אמיר
בהיתי במכתב המדהים הזה, קראתי אותו שוב ושוב, מתלבט מה לענות, אם לענות? מה לעשות לכל הרוחות? עד שהתגברתי עליו, בערך, עד שהתחלתי לשקם שוב את החיים שלי וחזרתי לכתוב, והנה הוא שוב פה! שילך לעזאזל! מה אכפת לי שהוא חלה וכמעט מת בהודו? לא אני שלחתי אותו לשם, איך הוא מעז להגיד שהוא רוצה אותי שוב אחרי כל מה שהיה, קודם הוא זורק אותי כמו זבל, בקושי מדבר איתי, אחרי שנפרדנו הוא לא ראה אותי ממטר, ופתאום, אחרי שהוא חלה הוא נזכר שבעצם הוא אוהב אותי? מה הוא חושב לעצמו, האפס הזה, שאני סמרטוט חסר חוט שדרה? שילך לעזאזל, שימות אמן, וכבר כמעט שמחקתי את המייל שלו, אבל…
ושוב קראתי את התחינה הנוגעת ללב שלו, נזכרתי בכל הרגעים הנפלאים שלנו יחד, כמה אהבנו זה את זה, כמה הוא היה נפלא ונהדר ו…
אולי בכל זאת אני אענה לו? הרי רק לפני שעה אמרתי לשי שלפעמים אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם ואחר כך מתחרטים, אבל מה אני משווה, זה בכלל לא אותו דבר, הייתה לו הזדמנות להתחרט על הפרידה לפני שנסע כמו דביל להודו המטונפת הזו, מוזר שהוא נזכר שהוא כן רוצה אותי רק אחרי שחלה? מה אני, תרופה? אני טוב רק כשאתה מרגיש חרא, אבל ברגע שטוב לך אתה צריך ספייס ומשליך אותי?
המחשבות שלי התרוצצו כמו ג'וקים על אסיד, היססתי והתלבטתי, כמעט מחקתי, ושוב חזרתי בי, ולבסוף החלטתי לא להחליט, לעזוב הכול ופשוט ללכת לישון. כיביתי את המחשב, הלכתי למיטה, תרגלתי נשימות מהסרעפת כדי להירגע – שי לימד אותי את התרגיל הזה כדי שאירגע ואניח לו לבדוק על התחת שלי אם הוא יכול להיות גם אקטיבי, שנינו הופתענו מאוד באותה הזדמנות, הוא מהפן האקטיבי שגילה בעצמו, ואני מזה שאמיר צדק ופסיביים באמת נהנים יותר.
הנשימות הסרעפתיות ההן הרגיעו אותי מאוד, אבל גם הזכירו לי שבחדר הסמוך שוכב בחור נחמד שתמיד שמח לסקס איתי. כמעט שקמתי לבדוק מה שלומו – בטח נרדם ויקום מחר כדי לבצע את זממו בזקפת הבוקר שלי לפני שיצא שוב לכבוש את העולם בסערה – ואז הטלפון צלצל פתאום ועל הקו היה אמיר.
"חיכיתי כל הערב לתשובה שלך ובסוף לא התאפקתי והתקשרתי, זה בסדר? אתה מוכן לדבר איתי דור?"
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il