מוזה – פרק ח'

17/09/2015

אמיר כבר הזהיר אותי שהוא השתנה ואיבד הרבה משקל, וגם גילח את שערותיו היפות, והוא כבר לא נראה כמו הבחור יפה התואר, השרירי והמתולתל שכל כך אהבתי. גם כצל'ה ששמח לשמוע שאני מקיים מצוות ביקור חולים אמר לי בפירוש שאמיר הכוסון נעשה שלד וחוץ מעיניים יפות לא נשאר ממנו שום דבר שמזכיר את הגבר שהוא היה פעם, אבל בכל זאת הזדעזעתי קשות כשראיתי אותו לראשונה.

לא תיארתי לעצמי שבן אדם יכול להשתנות ככה. בגלל ראשו המגולח, גופו הצנום ופניו הצמוקות הוא נראה בבת אחת גם צעיר הרבה יותר מגילו האמיתי וגם זקן בהרבה. בפיז'מה שלו שהייתה תלויה על גופו הוא הזכיר לי את התמונות המפחידות שהראו לנו ביום השואה בבית ספר. רק עיניו הכחולות נותרו יפות ובהירות כמו שהיו פעם.

"אמיר," צנחתי על הכיסא ליד מיטתו, מביט בו מבועת, "אתה… אתה נראה קצת עייף."

הוא חייך, "זה עוד כלום, היית צריך לראות איך נראיתי כשרק הגעתי לארץ, נראיתי כמו ניצול שואה."

"למה גילחת את השערות?"

"כינים, נדבקתי בבית חולים במומבאי, אבל הן גדלות מהר, הנה, תיגע." לפת את ידי והניח אותה על קרקפתו הקוצנית, "מרגיש את הקוצים? בעוד חודש הראש שלי כבר יהיה מכוסה תלתלים ואני אראה הרבה יותר טוב."

"אני מקווה." אמרתי, מחייך בעידוד, מתאפק לא למשוך את ידי בחזרה. הוא הוריד אותה מעל ראשו, אבל המשיך לאחוז בה בין שתי כפות ידיו שנעשו צנומות עד אימה.

"אתה בטוח שאין לך איידס?" שאלתי, ומיד הצטערתי, לא הייתי צריך להעלות את הנושא, אבל השאלה קפצה לי מהפה בלי רשות.

"אני בטוח." חייך אמיר, ולרווחתי לפחות שיניו נראו לבנות ושלמות כמו פעם, "וגם אין לי דיזנטריה, או מלריה, או צהבת משום סוג, וגם לא…"

"אז מה יש לך?" קצרה רוחי, "לא יכול להיות שסתם בן אדם נעשה כל כך רזה. במה אתה חולה?"

"לרופאים אין מושג. מחכים שהבדיקות דם שלי יחזרו מהמכון למחלות טרופיות, אבל אל תדאג, מה שזה לא יהיה זה כבר עבר לי. אני משתפר מיום ליום, התיאבון חזר לי, הוספתי כבר חמישה ק"ג מאז שחזרתי לארץ. כל יום אני מרגיש קצת יותר טוב."

"יופי, אני ממש שמח." אמרתי בנימוס, שואל את עצמי מה לעשות עכשיו.

"מספיק לדבר עלי." פסק אמיר והתיישב, מושך אותי לשבת לצידו על המיטה. "בוא, שב לידי ותספר לי קצת עליך, מי זה הבחור הזה שגר אתך?"

"שמו שי, הוא יהיה בן שבע עשרה בשבוע הבא. ההורים שלו אימצו אותו בהולנד, אבל הוא ממוצא וויטנמי. הוא נראה אוריינטאלי כזה, אבל הוא גדל בארץ והוא מדבר כמוני וכמוך."

"וואלה, וייטנאמי הולנדי." התרשם אמיר, "הוא חמוד? מה הוא עושה בחיים? מה ההורים שלו אומרים על זה שהוא גר אתך?"

"הוא די חמוד, זאת אומרת כן, הוא בסדר, בחור נחמד, לומד בתיכון ומתעניין בעיקר בתיאטרון, ואין לי מושג מה ההורים שלו אומרים כי לא דיברתי אתם. הבנתי שאבא שלו הוא טיפוס נורא קשוח, מאוד שמרן, סוג של חוזר בתשובה קפדן שמאוד כועס שיצא לו ילד הומו. חוץ מזה אני לא יודע עליו הרבה כי אף פעם לא נפגשנו."

אמיר שקע במחשבות ואחר כך אמר שכל העניין לא נראה לו, שהנער צעיר מידי ושאני עלול להסתבך כי הוא קטין וכדאי מאוד לערב את לשכת הרווחה בנושא, או לפחות להתייעץ בעובד סוציאלי או משהו דומה. "החוק לא רואה בעין יפה יחסים בין אדם מבוגר בגילך ובין נער כל כך צעיר, תסכים איתי שזה נראה אפעס, לא תקין."

הוא מספר לי! הסכמתי איתו לגמרי ובכל זאת משום מה מצאתי המון תירוצים למה אני צודק והוא לא.

"מה בדיוק לא תקין פה? זה שההורים שלו רצו להכריח אותו ללמוד בפנימייה צבאית זה כן תקין? וזה הילד יסתובב ברחוב וישן בחדרי מדרגות נראה לך בסדר?" התנפלתי על אמיר כאילו שהוא אשם במשהו.

במקום להגיד לי לסתום את הפה ולהפסיק להיות דביל אמיר התחיל להתנצל. "בטח שלא, אבל… אני מתכוון… אתה בן שלושים פלוס והוא רק ילד ו…"

"הוא רק גר אצלי, הוא לא בן זוג שלי. יש לו חדר משלו ורוב הזמן הוא בכלל בבית הספר, או בחזרות להצגה. חוץ מזה אחותו יודעת שהוא אצלי ובטח גם הוריו, וזה שהם מעדיפים שהוא יגור אצל זר ולא בבית זו לא אשמתי, רק רציתי לעזור לו." עצרתי כדי לנשום ומיד המשכתי לדבר מהר בלי להניח לאמיר להפריע, "למה זה בסדר לתרום כסף לפליטים מאפריקה ולא לעזור לקטין שנזרק מהבית? מה לא בסדר בזה שאני עוזר למישהו שחי בארץ?" התווכחתי בזעם עם אמיר השותק, יודע בסתר ליבי שהכעס שלי נובע מרגשות אשמה, ומהידיעה המאוד מציקה שלמרות שהטענות שלי נכונות אני לא לגמרי בסדר, ושאם הייתי באמת אדם טוב והגון כמו שאני מציג את עצמי הייתי זורק את שי מהמיטה ומבהיר לו שאין מצב שילד בגילו יהיה איתי במצב אינטימי, ושאם הוא חרמן שיחפש לו חבר בגילו, אבל… טוב, אני לא אדם הגון, אני הומו בודד ופתטי שלא מסוגל לעמוד בפני מישהו שרוצה אותו גם אם מדובר בילד בודד ועצוב.

כדי להצדיק את עצמי החלטתי שזו לא אשמתי, זו אשמת  אמיר שזרק אותי והרס לי את הביטחון העצמי, אני חייב לזכור גם את העניין החשוב מאוד של המוזה שחזרה אלי מהרגע ששי נחת אצלי, זה חשוב לי יותר מהסקס, אבל אין מצב שאמיר או שי יבינו את זה.

"אז הוא ואתה… אתם לא?" שאל אמיר מביט בי במבט ספקני, לא ממש מאמין לי, אבל מאוד מקווה שאני מספר לו את האמת.

"זה מה שאתה חושב עלי? שאני אכפה את עצמי על ילד חסר ישע?" התרתחתי. "אתה באמת חושב שאני מסוגל להכריח מישהו להזדיין איתי?" נעלבתי, הפעם בכנות.

"בטח שלא." אמר אמיר, מיהר להתנצל על מה שאמר ולשבח אותי על טוב ליבי ונדיבותי. ויחד עם זה לא שכח לשאול אם לא קשה לי לעמוד בהוצאות הטיפול בילד מתבגר.

"זה לא כל כך יקר, הוא עובד פה ושם, ומקבל מלגה מבית הספר. זה ממש לא נורא,אני עדיין יכול להרשות לעצמי להאכיל עוד בן אדם, איזה עוד הוצאות יש לי? הרי אין לי משפחה לפרנס. עזרה לילד שנדחה על ידי משפחתו בגלל ההומואיות שלו זו הדרך שלי לתרום לקהילה." אמרתי בענווה, מדחיק את הבחילה שגרמה לי הצביעות שלי, מבטיח לעצמי לנעול את עצמי בחדר השינה שלי מהיום ולא לגעת יותר בילד, גם אם הוא יתחנן.

"אז עם מי אתה מבלה לאחרונה?" שאל אמיר אחרי שמיצינו את נושא יחסי עם הדייר הקטין שלי.

"עם אף אחד. מאז שעזבת אני לבד, אני והכתיבה שלי."

"חזרת לכתוב?" שמח אמיר, "באמת? איזה יופי."

כשהיינו יחד הוא לא ממש התעניין במה שאני כותב והתלונן שאני מקדיש זמן רב לקשקושים האלה והנה, פתאום הוא תומך ומעודד. מה עובר עליו?

"ממתי השירים שלי מעניינים אותך?"

"עם השירים באמת טיפה קשה לי, אבל תמיד אהבתי את הסיפורים שלך." מחה אמיר, "וחוץ מזה אמרתי לך שהשתניתי, כיום אני רואה דברים אחרת. מאז שחליתי עברתי מטמורפוזה רצינית."

"כן, אני רואה." הנחתי לרגע יד הססנית על כתפו הצנומה. נורא, הוא היה כולו עור ועצמות, מיהרתי למשוך את ידי חזרה.

"אני דוחה אותך." נעצב אמיר אל ליבו, גורם לי להרגיש כמו חרא עלוב.

"לא אני… זה פשוט…" הוא נראה כל כך מדוכא ואני הרגשתי כל כך אשם עד שהיה עלי לחבק אותו כפיצוי, גם אם עשיתי זאת בעדינות כדי שלא ישבר.

"דורי." התרפק עלי אמיר, מאושר בצורה מעוררת רחמים, "אין לך מושג עד כמה התגעגעתי אליך, אני יודע שאתה כבר לא אוהב אותי, אבל אתה חושב שתוכל לסלוח לי אי פעם?"

איזה מין שאלה זאת? מזמן לא הייתי כל כך נבוך. "עזוב, כבר סלחתי." אמרתי מהר, ואפילו נישקתי אותו על מצחו, חש תערובת מבלבלת של עצב, רחמים על שנינו וגעגועים למי שהוא היה פעם.

איזה מזל שבדיוק אז אימא שלו חזרה הביתה ויכולתי להיפרד ממנו בלי לעשות רושם שאני בורח. אימא של אמיר קיבלה בשלווה את הנטייה המינית שלו ולמזלו הוא גדל בלי אבא שיכעס ויתעצבן שיש לו בן הומו, היחסים שלי איתה תמיד היו טובים, היא מאוד חיבבה אותי, וגם אני חיבבתי אותה ועוד יותר את הקובה שלה. היא ליוותה אותי החוצה, מספרת לי עוד ועוד פרטים על הבריאות שלו, ועל המצב הרפואי שלו, מתלוננת על הרופאים האלה שלא יודעים שום דבר מהחיים שלהם, מבטיחה לי שרק היא תצליח לרפא את הילד, ולא הניחה לי ללכת לפני שהבטחתי לה להגיע לעוד ביקור אצל אמירוש המסכן שלה.

חזרתי הביתה וגיליתי את שי ממתין לי, עצבני וכועס. משום מה הוא פלש למחשב שלי והתחיל לקרוא את הסיפור הלא גמור שלי. אם לא די בכך הוא החליט שהסיפור הוא עליו, ושזה ממש לא מוצא חן בעיניו.

"מה פתאום עליך? איפה אתה רואה בסיפור הדמיוני לגמרי הזה את עצמך?" מצאתי את עצמי מתגונן שוב והפעם זה באמת לא הגיע לי, אבל את שי זה לא שכנע.

"אני רואה את עצמי בכל משפט בסיפור המגעיל הזה!" רתח שי, "איך אתה לא מתבייש לנצל את מה שסיפרתי לך ולעשות מהחיים שלי סיפור?"

"אבל… אבל… זה פשוט לא נכון, זה סתם סיפור בדוי, מה מזכיר לך אותך?"

"הכול!" פסק שי בתקיפות, "ואל תנסה לשקר שזה סיפור בדוי, פתאום, כמה ימים אחרי שסיפרתי לך שאני שוב בקשר עם האקס שלי אתה כותב סיפור על בחור שהאקס שלו מנסה לחזור אליו? הרי זה בול הסיפור שלי ושל החבר שלי."

"ושל עוד אלף הומואים, תרגיע שי, זה בכלל לא עליך, ובטח שלא על האקס שלך שאני בכלל לא מכיר ומה פתאום אתה נוגע לי במחשב בלי רשות?"

אחרי ויכוח ענקי ומתיש שבו שי היה דראמה קווין כדרכו, ואני התעלמתי מהשטויות שהוא אמר וכעסתי שהוא מתעסק עם המחשב שלי בלי רשות, דוחה בתוקף את הביקורת שלו על הסיפור הלא גמור שלי, התעייפנו מהויכוח.

סוף סוף שי נרגע ואפילו הבטיח לא לגעת לי יותר במחשב, אבל במקום לשתוק התחיל לחקור אותי איפה הייתי עד עכשיו, וחולל מהומה ענקית כשסירבתי לספר לו.

לא הייתה לי בעצם סיבה אמיתית לשמור סוד, סך הכול הלכתי לבקר חבר חולה, אבל עצבן אותי נורא איך הוא התנפל עלי וחקר אותי, מה פתאום אני חייב דין וחשבון לפישר הקטן הזה?

הוא כעס, אני רתחתי, ובסוף הוא אמר לי שהוא שונא אותי, שאני מגעיל, והסתגר בחדרו.

לפחות אני לא אצטרך לנעול את דלת חדר השינה כדי שהוא לא יוכל להיכנס אלי למיטה חשבתי לעצמי, די בהקלה, והתיישבתי לסיים סוף סוף את הסיפור על האקס שמנסה לחזור.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il