דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/09/2013
קצת אחרי יום הולדתי הארבע עשרה החלו חיי להתפצל לשני חלקים, זה קרה בהדרגה, בזחילה איטית, כמעט לא מורגשת, ורק כשהגעתי לסוף התיכון, והצבא המאיים כבר נראה באופק קלטתי שאני חי חיים כפולים.
על פני השטח הייתי תלמיד תיכון מתבגר, עוסק בכל העיסוקים המקובלים על נערים בגילי. קם בבוקר בקושי, זוחל לאיטי לבית הספר, משתדל לצלוח בשלום את המבחנים, מעמיס על זכרוני עובדות חסרות ערך שיעזרו לי לעבור את הבגרויות, חוזר הביתה, מתווכח עם ההורים על החדר הלא מסודר, רמת הציונים הלא מספקת, וההתנהגות הבלתי נסבלת שלי באופן כללי, מתקוטט מעט עם אחותי הצעירה, מתלונן על ההורים והמורים בפני אחי הגדול ששקד על לימודיו במכינה, ובערבים בוהה כמו כולם בטלוויזיה מטופשת, או נפגש עם חברי ללימודים שיומם עבר עליהם באורח דומה.
הבילוי שלי עם חברים כלל צחוקים, קצת בדיחות, הרבה דיבורים על בחורות, ובימי שישי גם אלכוהול. על פניו הייתי סתם ילד ממוצע, אבל מתחת היה עידו אחר, עידו ששנא בדיחות סקס גסות, לא הצליח לראות בבנות שום דבר סקסי והעדיף להביט להן בעיניים ולא בחזה, עידו שהתכווץ כל פעם שמישהו פלט הומו כקללה, עידו שראה בסתר חדרו את 'פריסיליה מלכת המדבר', ואת 'יוסי וג'אג'ר' עשרות פעמים, העריץ בסתר את עברי לידר, לא הסכים להחמיץ בעד שום הון שבעולם את 'הכי גאים שיש', אילץ את הוריו בנימוקים שונים ומשונים להעביר את המנוי שלהם ליס כדי לא להחמיץ את העונות המאוחרות יותר, ונדהם לשמוע שעומדים לעשות סרט מהנובלה המצוינת של אני פרו 'ברוקבק מאונטיין' שקרא על פי המלצתה החמה של עדי, ידידתו הטובה, שכולם, חוץ ממנה, חשבו שהוא מאוהב בה.
גם הורי אהבו את עדי החכמה והיפה, עדי הנעימה שלא איבדה אף פעם את שלוות הנפש שלה, ששערה היה תמיד מסודר, בגדיה הולמים, ופניה נקיים מפצעי בגרות הייתה כבר בגיל שש עשרה אישה קטנה ומקסימה. היו לה הורים עשירים ונחמדים וציונים מעולים, כל המורים כיבדו והעריכו אותה, וכל הבנים היו מאוהבים בה, כולם חוץ ממני ומדולב.
עד שדולב נכנס לכיתה י"א בתחילת שנת הלימודים ופרק מעל שכמו תרמיל מבד גס עטור סיכות צבעוניות שהפך מיד למושא לקנאה וחיקוי הצלחתי להתעלם מהסדק שחצה את חיי לשניים, אבל בואו של נער זר לכיתה שעד לאותו יום כל תלמידיה הכירו זה את זה מהגנון וידעו הכל אחד על השני עורר מהומה והתרגשות כל כך גדולים בליבי עד שלא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה הברורה שהזדקרה, מציקה ופועמת בתוך תחתוני, מאותתת לי בלי מילים שאני שונה מכולם, ושעלי לשתוק או שאסבול.
שתקתי כמעט שנתיים, כל יום קיוויתי שאולי העניין הזה יעלם מעצמו, שאפסיק להרגיש ככה, שאשתנה ואהיה אחר. כל ספרי הפסיכולוגיה והמומחים לבעיות גיל ההתבגרות טענו שאני בגיל של שינויים ואני באמת השתניתי, גבהתי, שערות צמחו על גופי במקומות שהיו פעם חלקים, קולי התעבה, שרירי התחזקו, רק דבר אחד לא השתנה – הרגשות שלי לדולב
"מה קורה אתך עידו? כבר אי אפשר לדבר אתך יותר?" נזפה בי עדי רכות כשליוויתי אותה הביתה אחרי עוד מסיבת יום הולדת מטופשת בביתו של חבר שחגג את הגיעו לגיל שמונה עשרה בהמון אלכוהול ומוזיקה רועמת.
כמו תמיד דולב היה מסמר מהסיבה, רקד וצחק, וסיפר בדיחות, עורר את קנאת הבנים והקסים את כל הבנות, ורק אני ישבתי בצד ממורמר, מביט בו בעיניים כלות, משתוקק למחות את הזיעה ממצחו, ללטף את רעמת השער המבריק, לנשק לפה הצוחק הזה… כוח סבלי כשל כשהוא פשט את חולצתו בתנועות מתגרות של חשפן והטיל אותה לעבר עדי. היא העוותה את פניה במורת רוח, קיפלה את החולצה בדקדקנות, תלתה אותה על גב כיסא סמוך והסתלקה החוצה, ואני אחריה.
"הנה, תדברי איתי, אני פה."
"אני רואה. למה אתה לא רוקד ושותה עם כולם?"
"ולמה את לא?"
"אתה מכיר אותי, זה לא הטעם שלי, כל הרעש והצעקות האלה."
"זה גם לא הטעם שלי, מה, את לא מכירה אותי?"
"פעם חשבתי שכן, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה." היא התיישבה על ספסל בגן הציבורי הקטן, ורמזה לי לשבת לצידה. פעם היינו יושבים בגן הזה עם האימהות שלנו שהשגיחו שלא ניפול, ורצו אחרינו עם בננה וכריך, ובקבוק מיץ. היינו קטנים ותמימים אז והתנחמנו בקלות בליטוף ובמוצץ, אבל היום…
"אז מה קורה עדי? למה את עצובה היום?"
היא נשאה אלי מבט, בוחנת את פני כאילו תוהה אם אפשר לתת בי אמון, ולבסוף החליטה שכן, אם אני העזתי לגלות לה שנדמה לי שאני מעוניין יותר בבנים מאשר בבנות, גם היא יכולה לבטוח בי ולספר לי את סודה.
הכרתי אותה כל כך הרבה שנים עד שיכולתי לקרוא את המחשבות הרוחשות מתחת לתלתליה. "נו, מה? ספרי לי."
"אני אוהבת אותו." אמרה עדי בקול חרישי, והשפילה מבט מבויש.
"את דולב?"
היא הנהנה, "אבל זה סוד, שלא תעז לספר."
"חס ושלום."
"אתה חושב שהוא… שהוא שם לב אלי?"
דמותו של דולב, מכרכר ומקפץ מולה, מפגין לפניה את שריריו וגמישותו הופיעה כנגד עיני רוחי, "אני חושב שכן, אני חושב שהוא נורא מאוכזב שהלכת."
"לא נכון, אתה סתם אומר, לא ראית איך הוא רקד עם נופר וגלית ו…"
קול צעדים רצים נשמע במורד הרחוב, מתקרבים אלינו. קמנו ודולב התייצב בפנינו, עדיין בלי חולצה, מתנשף, מזיע, מחייך. "הנה אתם, ידעתי שתעצרו פה." הוא הטיל את עצמו ביני לבין עדי, דוחק אותי הצידה, צחק את הצחוק הבהיר היפה שלו, ועדי חייכה אליו חזרה, מאושרת. היה ברור שאין עוד צורך בנוכחותי, הם בקושי שמו לב אלי כשנפרדתי מהם וחזרתי הביתה לבד.
דולב ועדי היו זוג עד הגיוס, אחר כך הם נפרדו כי עדי פגשה קצין אחד ששבה את ליבה, דווקא בחור נחמד, וגם זה שבא אחריו היה מקסים, והשלישי היה בכלל מציאה, גם יפה ועשיר, וגם משכיל, והוא זה שזכה בה לאישה.
עדי תמיד הייתה בחורה רחבת לב ונדיבה, כל האקסים שלה קיבלו הזמנה לחתונתה, וכולם, חוץ הקצין שנסע לחו"ל, הגיעו עם בנות זוגם הנוכחיות כדי לשמוח בשמחתה. גם דולב הגיע, וכמו כולם גם הוא היה מצויד בבת זוג – בחורה בלונדינית יפה שהפליאה לרקוד.
אני היחיד שבא בלי בת זוג, מזל, כי יכולתי להשתכר באין מפריע, וזה בדיוק מה שעשיתי. הגעתי אמנם לבד, אבל עזבתי עם אחד המלצרים, בחור נחמד מאוד, סטודנט לפסיכולוגיה שעבד בערבים באולם חתונות. הוא הביט לעברי במשך כל הערב, משגיח עלי מהצד, וכשמצא אותי מקיא בשירותים ניגב את פני ומצחי, והציע לי כוס קפה בדירתו. הסכמתי בהכרת תודה, ונתתי לו את מפתחות מכוניתי, הוא הסיע אותי אליו ואת מה שנשאר מאותו לילה ביליתי במיטתו.
"רוצה לספר לי על זה?" שאל אותי למחרת בבוקר והגיש לי כוס קפה.
"על מה?"
"על הסיבה לזה ששתית כל כך הרבה ואחר כך בכית."
"שתיתי כי זה מה שעושים בחתונות, ובכיתי כי הייתי שיכור מהתחת, מה, לא ראית?"
"כן, אבל משום מה היה לי רושם ששתית כי החתונה הזו שברה לך את הלב."
"אתה תהיה פסיכולוג טוב כשתהיה גדול, תזכיר לי איך קוראים לך?"
"אלמוג."
"אלמוג זה לא שם לפסיכולוג, מצטער, תצטרך להחליף אותו למשהו רציני יותר, משה אני חושב, או יצחק, אפשר גם יעקוב, או אולי אהרון? לא משנה, העיקר שתבחר משהו עם ארומה תנכית."
"מצחיק מאוד." גיחך אלמוג, "מי זה היה, החתן?"
"ניחוש לא רע, אבל הפעם טעית."
"אם לא החתן אז בטח אחד האקסים של הכלה."
"למה לא הכלה?"
אלמוג גיחך, "אחרי מה שקרה במיטה שלי? אין מצב."
"מה, אין כאלה שמשחקים בשני הצדדים של המגרש?"
פניו התרככו בארשת של רחמים, "כן, יש, אבל אני לא חושב שזה המקרה הפעם."
"מאין לך? אין לך מושג על מי אני בכלל מדבר."
"נכון, אין לי. למה שלא תספר לי?"
"בשביל מה אתה צריך לדעת? ברגע שאני אגמור את הקפה אני אלך ולא ניפגש עוד."
הרכות נעלמה מפניו והם כמו הוגפו בפני, "אתה צודק." אמר בנוקשות, "סליחה, לא רציתי לחטט." הוא הטיל לעברי את מפתחות המכונית, "אני הולך להתקלח, שיהיו לך חיים נעימים."
תפסתי את המפתחות, "תודה, אבל זה לא יקרה עד שאני לא אפסיק לחשוב עליו."
"מתי זה התחיל?" שאל אלמוג והתחיל לפשוט מעליו את גופייתו. הוא היה בחור נאה, לא מושלם כמו דולב, אף אחד לא היה מושלם כמו דולב שהיה מחוטב כמו פסל יווני, אבל יחסית לבחור שדגר על לימודיו במשך שנים אלמוג היה די בסדר.
"אתה מתאמן?" שאלתי.
"קצת, כשיש לי זמן."
"זמן זה משהו שצריך לקחת, אף אחד לא ייתן לך אותו סתם."
"אולי, אבל דחוף לי יותר להתפרנס וללמוד מאשר לטפח שרירים." רטן אלמוג, ונחלץ ממכנסיו הקצרים, ומיד הסתובב והפנה אלי ישבן עגלגל וחלקלק.
"גם לי לא תזיק מקלחת." הערתי.
"אז בוא." הפטיר אלמוג כלאחר יד, ונכנס למקלחת.
פשטתי מעלי את תחתוני ונכנסתי אחריו. התקלחנו יחד וסיבנו זה את זה, ואחר כך זרמנו, מקציפים סבון אחד על גופו של השני, מתרכזים בעיקר מתחת לחגורה. הייתי מסתפק בכך אבל לאלמוג היו רעיונות אחרים.
"עכשיו אני." הוא אמר להפתעתי, וסובב אותי בגבי אליו.
"קונדום." ניסיתי להיחלץ, אבל ידיו, חזקות להפתיע על כתפי, ריתקו אותי למקום.
"אין לי, וזה בסדר, אל תדאג."
"לא לדאוג? נו, עכשיו אני באמת דואג." רטנתי, ושוב ניסיתי להדוף אותו. הוא לא נהדף אבל קפא על מקומו, "אם אתה לא רוצה אני אעזוב אותך." הבטיח, ושלח כף יד מסובנת, ארוכת אצבעות ועדינה לעבר אברי הזקוף, "אתה בטוח שאתה לא רוצה?" לאט חרש לתוך אזני.
"אני…" אברו התמקם בין פלחי ישבני ונשימתי נעתקה, "רק אל תחדור בלי קונדום."
"בסדר, תירגע."
"בעצם אל תחדור בכלל."
"בסדר עידו, הבנתי, די, תפסיק להילחם בי, אני לטובתך." לחש אלמוג לתוך עורפי וחיכך לחי מחוספסת זיפים בצידי צווארי.
הפסקתי להילחם בו והתמסרתי.
זה היה קצר ומתוק, ואחר כך שטפנו מעלינו סבון וזרע והתנגבנו.
"אז מי זה היה, הבחור הזה שגרם לך לשתות?" הוא שאל אחר כך, כשישבנו וזללנו טוסטים עמוסי כולסטרול טעים בצורת גבנ"צ.
"דולב, החבר הראשון של הכלה, זה שבא עם הבלונדינית שרקדה כל הזמן."
"החבר הראשון? מתי הכרת אותו?"
"בתיכון, בכיתה י"א."
"ואתה עכשיו בן…" הוא תקע בי מבט מודאג קצת.
"עשרים ושלוש, הוא הראשון ש… אחרי שפגשתי אותו הבנתי שאני… אני כזה."
"אבל הייתם רק ילדים, תגיד, אתה והוא…"
"לא, מה פתאום? הוא אפילו לא יודע שאני… שאני לא בעניין של בנות. פעם היינו חברים די טובים, אבל אחרי שהוא התגייס נפגשנו הרבה פחות, ומאז השחרור אני כמעט לא בקשר איתו ו… נו, מה אתה צוחק?"
"אני לא צוחק, רק מחייך."
"כן, שמתי לב, יש לך חיוך מעצבן של פסיכולוג."
"באמת? תודה, אני עובד על זה כבר שנים." גיחך אלמוג.
"נו, די אלמוג, מה מצחיק?"
"איך אתה מנסה להתחמק כל הזמן מהמילה הזו, למה אתה לא אומר הומו?"
"לא יודע, שונא את המילה הזו, כן, אני יודע, זה אידיוטי, אבל לא זו הבעיה שלי, הבעיה היא שאני לא מצליח להוציא אותו מהראש שלי, אני הולך לחתונות של כל החברים מהכיתה למרות שאני שונא חתונות רק כדי להיפגש איתו. אני בכלל לא רוצה לעשות תואר, אבל הלכתי ללמוד במכללה שהוא לומד בה רק כדי שאני אוכל לראות אותו מידי פעם, אני פשוט לא מצליח להתגבר על ה… הרגש המיותר הזה שאני לא יודע איך לקרוא לו."
"אולי אהבה?"
"מה אהבה? מה יש לי לאהוב בו? הוא סטרייט, רק בחורות יש לו בראש, הוא סתם חבר, ואפילו לא חבר טוב במיוחד, סתם מישהו שלמדתי איתו פעם בבית ספר. נכון, הוא נראה מדהים, אני מפנטז עליו בלילה, אבל הוא בקושי יודע שאני קיים, כל פעם שאנחנו נפגשים הוא שואל מה נשמע אבל אף פעם לא מקשיב לתשובה. אני כזה דביל, למה אני לא יכול לשכוח אותו?"
"החתמה." אמר אלמוג, "זו הבעיה שלך." פסק.
"מה החתמה? לא הבנתי, על מה אתה מדבר?"
"תראה, זה פשוט מאוד." אלמוג שילב את ידיו והביט בי כאילו אני תשבץ שגמר זה עתה לפתור לשביעות רצונו. "קח לדוגמא אפרוחים שבוקעים מהביצה, הם הולכים אחרי הדבר הראשון שהם רואים כי בעיניהם זו אימא שצריך לעקוב אחריה לכל מקום, בדרך כלל הם באמת רואים את אימא אווזה, אלא אם כן…"
"תגיד, אני נראה לך כמו אפרוח?" התרגזתי.
"כן, קצת, אבל אפרוח מאוד סקסי." הצטחק אלמוג.
"זה לא מצחיק." נעלבתי וקמתי.
הוא קם גם כן והניח יד מפייסת על כתפי, "סתם צחקתי, ברור שאתה לא אפרוח, ובכלל, בני אדם הם יצורים יותר מורכבים מברווזים, אבל מה שקרה זה שפגשת אותו בדיוק כשבקעת מקליפת הילדות, ולכן הוא קשור אצלך לזהות שלך כגבר וכהומו, בגלל זה אתה מתקשה לשכוח אותו להמשיך הלאה. למזלך הוא סטרייט ואתם אף פעם לא… אחרת זה היה קשה יותר."
"לא יודע, ההסבר הזה נשמע לי די אווילי, אבל גם אם הוא נכון הרי גם האפרוח מתבגר יום אחד ומפסיק ללכת אחרי אימא, אז למה אני לא?"
"כי כנראה שעוד לא התבגרת."
"נראה לך?" הזדקפתי מלא קומתי, מלכסן אליו מבט ממרומי המטר שמונים וחמש שלי.
"בגרות זו לא פונקציה של גובה או גיל." השיב לי אלמוג ומתח את כל המטר שבעים ומשהו שלו, ולא נרתע ממבטי למרות שהיה נמוך ממני בראש.
"טוב, מה שתגיד, לי זה נשמע כמו שטות מוחלטת, וחוץ מזה אני כבר מאחר, אז תודה על הכל וביי."
"ומה בקשר לעוד פגישה?" שאל אלמוג כשכבר עמדתי על הסף, אוחז בידית הדלת,
"לא יודע, נראה, אני ממהר נורא, יאללה ביי." פלטתי בחיפזון, ונסתי על נפשי.
למרות רצוני לא יכולתי להפסיק לחשוב על התיאוריה של אלמוג על ההחתמה, זה היה טיפשי מגוחך, ומן הסתם חסר כל היגיון, אבל לא הצלחתי להתנער מהדימוי האומלל של עצמי כאפרוח עוטה פלומת נוצות צהובות שבקע זה עתה מקליפתו, מדדה אחרי דולב הפוסע לו לדרכו שמח וטוב לב, ולא חש כלל בנוכחותי.
מוטרד מאוד שקעתי בקריאת תיאוריות פסיכולוגיות מסובכות שניסו להסביר מה גורם לבני אדם להתאהב ולדבוק באהבה חסרת סיכוי במשך שנים כה רבות, וכמה שקראתי יותר ככה הבנתי פחות, והרגשתי עוד יותר טיפש ופתטי.
למרות שידעתי שלא יצא לי מזה שום דבר חוץ משברון לב התיישבתי מול דולב שסעד לתומו ארוחת צהרים במזנון של המכללה ופחות או יותר כפיתי עליו להזמין אותי לבילוי איתו ועם החברה החדשה שלו – הבלונדינית חובבת הריקודים ששמה היה אינה.
הלכנו לאיזה פאב ופגשנו שם את סופי, חברתה של אינה – שחרחורת חמודה וקופצנית שניסתה לרפא את ליבה השבור בעזרתי.
כשלא הייתה שתויה סופי הייתה נחמדה מאוד. חיבבתי אותה והבנתי לרוחה, אבל גם אם הייתי סטרייט אני לא חושב שהייתי מסתבך איתה כי היא בפירוש חפשה ריבאונד שישכיח ממנה את האידיוט שיצא איתה במשך שלוש שנים לפני שהחליט שהוא לא בנוי לקשר והסתלק לו לטיול במזרח הרחוק.
"אני כבר לא אוהבת אותו." הסבירה לי בכובד ראש עילג ונאחזה בזרועי כשהוצאתי אותה מהמכונית, "גם אם הוא היה חוזר לא הייתי רוצה אותו אבל…" היא התחילה לבכות והטילה את עצמה עלי, מאלצת אותי לחבק אותה כדי שלא תיפול, ודרשה שאנשק אותה.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב סופי." אמרתי בנימוס, והובלתי אותה בזהירות במעלה המדרגות עד לדירתה. היא מחתה וניסתה להתנגד, אבל למרבה המזל היא שקלה עשרים ק"ג פחות ממני והאלכוהול טשטש אותה כל כך עד שהיה לי קל מאוד להשתלט עליה.
מצאתי את מפתחות דירתה בתיק הקטן והטיפשי שהיא נשאה איתה, הכנסתי אותה פנימה, נשאתי אותה לחדר השינה, ולמרות מחאותיה המגומגמות השכבתי אותה על המיטה חלצתי את נעליה וכיסיתי אותה.
"אל תלך, תישאר לישון איתי." מלמלה סופי בעיניים עצומות והושיטה את ידיה לעברי.
ליטפתי את שערותיה הרכות, אמרתי לה שאולי פעם אחרת, כשהיא תרגיש יותר טוב, וברחתי משם.
חזרתי הביתה, הדלקתי את המחשב ומצאתי בקשת חברות בפייסבוק מאלמוג, ואחרי היסוס קל אישרתי אותה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il