מוחתם – פרק ב'

19/09/2013

למחרת בבוקר הוא התקשר אלי, הודה לי שאישרתי אותו ושאל אם אני יכול לעשות לו טובה ענקית.
"איזה טובה?" שאלתי באי רצון, והוספתי שאני נורא עסוק, וסובל ממשיכת יתר כרונית ו…
"זה לא יעלה לך כלום." נחפז אלמוג להיכנס לדברי, "הכל על חשבוני, ואולי אפילו תהנה."
"אני איהנה ממה? על מה מדובר?"
"על חתונה, המון אוכל ומוזיקה והכל חינם, אתה צריך רק לבוא ולהיות יפה."
"יפה? אני? יש לך מושג כמה עולה ניתוח פלסטי?"
"מצחיק מאוד, מי לימד אותך לקבל מחמאות?"
"אף אחד, למה אני צריך ללמוד דבר חסר תועלת כזה?"
"כי בחור יפה כמוך חייב ללמוד איך לקבל מחמאות בחן."
"חן? וואלה? תודה רבה לך על העצה המועילה גברת חנה בבלי."
אלמוג התפוצץ מצחוק ושאל אם יש לי מה ללבוש.
"בטח, אני לא מתכוון להגיע ערום לחתונה, אפשר לדעת מי מתחתן ולמה אתה זקוק לי שם?"
"החתונה היא של האקס המיתולוגי שלי, ואני זקוק לך שם כדי שאני אוכל לבוא בלי להיראות פתטי עוד יותר ממה שאני." הצליח אלמוג להכניס שפע מידע חדש ומבלבל לתוך משפט אחד קטן בלי שיטרח להסביר לי על מה מדובר.
רגשותיי כלפיו נעו בין התפעלות משנינותו, קנאה בקלות לשונו ובתבונתו, ובלבול מוחלט בגלל הרעיונות המשונים שלו.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר." הודיתי, "אבל אני בטוח שאין לך סיבה להרגיש פתטי בגלל אף אחד."
"לצערי אתה טועה, אבל חמוד מצידך להיות לטובתי. אז אתה בא או לא?"
"תלוי, אני צריך יותר פרטים, אפשר לתשאל אותך קצת?"
"קדימה, תשאל כאוות נפשך, לא, חכה, אולי עדיף שנעשה את זה פנים אל פנים, ובאותה הזדמנות נבדוק את הבגדים שלך ונחליט מה תלבש."
"או. קי." אמרתי והעפתי מבט עצבני לעבר הארון החורק שהכיל את מלתחתי. "אבל רק שתדע, אני גר בחדר די מסכן עם שלוש שותפות מטורפות על כל הראש."
"הם באמת צריכות להיות מטורפות כדי להידחק כולן יחד לחדר אחד עם הומו." גיחך אלמוג, "אני מקווה שזה חדר גדול."
"לא, אתה לא מבין, הן… הן רק השותפות שלי לדירה, לכל אחת יש חדר משלה, וחוץ מזה הן לא יודעות שאני הומו."
"חשבתי שאתה מחוץ לארון."
"אני מחוץ לארון חלקית." התגוננתי.
"חלקית, אה? אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה?"
"אם תעשה רשימה של מי שיודע, ומולה רשימה של מי שלא, איזה רשימה תהיה ארוכה יותר?"
"טוב, אם נביא בחשבון את כל תושבי כדור הארץ אז…"
"עזוב את תושבי כדור הארץ, בוא נתרכז רק במיודעיך ומוקירי זכרך."
"עדיין הרשימה של מי שיודע תהיה קצרה יותר."
"כמה קצרה?"
"מאוד קצרה, למה כל השאלות האלה? מי שצריך לדעת יודע, זה מספיק."
"אם אתה אומר, טוב, אז יאללה, ביי."
"מה ביי? מתי אתה מגיע?"
"עוד חצי שעה בערך, תלוי בתנועה."
"רגע, אבל לא נתתי לך את הכתובת שלי, ואם מדברים על זה, גם את מספר הנייד שלי לא נתתי לך אז איך…"
"אני מצטער יפיוף, אבל אם אני אספר לך אני אצטרך להרוג אותך אחר כך, וממש לא מתחשק לי להגיע לחתונה של המיתולוגי עם גוויה בתור בן זוג, תצטרך להתאפק עד שהחתן המאושר ישבור את הכוס. אני אהיה אצלך בעוד חצי שעה בערך, ואני אודה לך מאוד אם תרסן בינתיים את השותפות שלך לדירה, אל תהסס לנקוט באמצעים חמורים, כותנת משוגעים, זריקות, חדרים מרופדים, כל מה שצריך, אני בחור מאוד רגיש." גיחך אלמוג, וסגר עוד לפני שהצלחתי להגיד לו שכל השותפות שלי לדירה לא בבית עכשיו כי הן עובדות במשמרת לילה, וחוץ מזה הן לא באמת מטורפות, רק קצת פסיכיות, וטוב שכך, צריך להיות פסיכי כדי לשלם שכר דירה כל כך גבוה על כוך טחוב רק כי הוא נמצא במרכז העניינים התל אביבי הרועש והגועש.
אבא כבר רמז לי שנמאס להם לעזור לי בסכומים כל כך גבוהים, ולא די שהלימודים במכללה נורא יקרים אז גם שכר הדירה שלי עולה כמעט כל חצי שנה, ולמה אני לא יכול לחזור לגור בבית או לפחות במקום פחות יקר?
"מה רע בגבעתיים או רמת גן?" תהה, מתעלם מהאיתותים הנואשים של אימא שחששה שהטרוניות שלו יהרסו שוב את ארוחת השבת.
אם אני אספר להם שאני הומו הוא מיד יתנפל עליה שהכל בגללה, שהיא פינקה אותי, והם שוב יריבו, והיא שוב תבכה, וכמובן שהעזרה הכספית תישלל ממני לעד ולא אוכל להשלים את לימודי המנהל המאוסים שבכלל לא מעניינים אותי ושנרשמתי אליהם רק בגלל שדולב הלך למכללה ההיא… אני כזה דביל לפעמים שבא לי למות.
פתחתי את הארון, מתעלם מהחריקה המרגיזה של הדלת העקומה שלו שאף פעם לא נסגרה כראוי. איזה חוצפה מצד בעל הבית לקרוא למיטה הדפוקה ולארון אכול התולעים הזה חדר מרוהט.
לא היו לי יותר מידי בגדים, ורובם היו סתם ג'ינסים וטריקו, וגם הנעלים… הייתי מאוד לא ייצוגי, אלמוג בטח יתחרט אחרי שיראה אותי באמת באור היום הלא מחמיא שחדר מבעד לחלון המטונף.
אלמוג הגיע עם אופניים שנשא על כתפו בקלילות לתוך הדירה. "הם יקרים מידי, אסור להשאיר אותם בחוץ." הסביר והשעין אותם על הקיר.
"יקרים? זה סך הכל אופניים, כמה הם כבר עולים?" תהיתי. הוא אמר לי ושריקת הפתעה נפלטה מפי, "כל כך הרבה כסף על אופניים, הם עולים כמעט כמו הטרנטה שלי."
"כן, רק שאני לא נתקע אתם בפקקים, לא צריך לשלם ביטוח יקר ודלק, והם בחיים לא ראו מוסך." התחכם אלמוג.
"עכשיו אני מבין למה אתה לא צריך ללכת לחדר כושר. אולי גם אני אמכור את המכונית ואעבור לאופניים? אבל תגיד, מה אתה עושה בגשם?"
"נרטב." השיב אלמוג בפשטות, צחק ופתאום חיבק אותי, שתל נשיקה על לחיי ושאל איפה המטורפות.
"עובדות, והן לא באמת מטורפות, הן רק… הן בסדר, באמת, רק קצת פסיכיות כאלה, קשה להסביר, בוא תראה את החדר שלי."
אלמוג נכנס וסקר אותו בעניין, "רואים שאימא שלך פינקה אותך ולא לימדה אותך איך לנקות."
"כן, זה נכון." הסמקתי, "תגיד, אמרת שזו החתונה של האקס שלך? אשתו לעתיד יודעת ש…"
"לא, כי הוא מתחתן עם גבר."
"וואלה? אז זאת אומרת שכולם שם גם יהיו… זאת אומרת, זאת תהיה מין חתונה הומואית כזו?"
"יהיו גם סטרייטים, לשני החתנים יש משפחות וחברים, וכולם מוזמנים."
"ומה ההורים שלהם אומרים על העניין הזה?" שאלתי, מנסה לדמיין את הבעת פניהם של הורי כשאספר להם שאני מתחתן עם גבר. לא, עדיף שלא, יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.
אלמוג סקר בעניין את הארון שלי, נאנח ואמר שאני חמוד, אבל הגיע הזמן שמישהו יתחיל להשגיח עלי. הוא דיבר כאילו בצחוק, אבל תוך כדי כך לכסן אלי מבט רציני שהתנגש בצורה מבלבלת בחיוך הקונדסי שלו.
"וחוץ מזה אנחנו צריכים להמציא סיפור כיסוי משכנע כי בטח נעבור חקירה קפדנית." הוסיף, ולפני שהספקתי לחשוב על תירוץ משכנע למה לא סחף אותי אחריו החוצה לקנות לי חולצה יפה ולהסתפר.
"אבל… אבל…"
"נו, בוא, ישבת מספיק זמן בחור הזה, הגיע הזמן לאוורר אותך." אחז אלמוג בכף ידי וגרר אותי החוצה.
למרות מחאותיי המגומגמות הוא שילם על הכל, התספורת והחולצה היפה, ואם לא הייתי עוצר אותו כמעט בכוח גם על זוג נעלים חדשות שבעצם לא יכולתי להרשות לעצמי.
אחרי הקניות הנחתי לו להזמין אותי לכוס קפה ועוגה, ומבלי משים מצאתי את עצמי מספר לו את הסיפור הקטן והבנאלי שלי – הורי השמרנים שחיו כל חייהם בדירה קטנה בנתניה, אחיותיי הנשואות שהביאו להם נחת ונכדים, ואני, בבת עינה של אימא והסיבה למורת רוחו הנרגנת של אבא שלא מבין מה הבעיה שלי, ולמה אני עדיין רווק, ומתי אפסיק להיות התינוק המפונק של אימא ואתחיל להיות בן אדם?
"טוב, אז אבא לא יודע, וגם אימא לא, מה עם האחיות שלך, הן יודעות?" שאל אלמוג כשהשתרכנו לאט בחזרה לדירתי.
"לא, חלילה, הן יתפלצו, והגיסים שלי… עדיף לא לחשוב על זה."
"דודים, דודות, מישהו?"
"אף אחד מהמשפחה וגם לא מהחברים שלמדו איתי יודע עלי חוץ מעדי ומכמה בחורים בצבא ש… ש… נו, אתה יודע, ויש כמה בחורים במכללה שפגשתי פה ושם, ואתה כמובן."
"וההורים לא שואלים מתי תהיה לך חברה? הם לא שמים לב שאין לך אף אחת?"
האלמוג הזה, איך הוא ידע לשים את האצבע בדיוק על הנקודה המדויקת שהציקה לי?
"אולי, אבל הורי נזהרים לא להיכנס לפרטיות שלי." התחלתי לדקלם בחגיגיות, אבל אלמוג פרץ בצחוק בגלל הטון המנופח שלי, והיה עלי להודות שאני דוחה את הנדנודים של הורי בתירוצים שונים ומשונים, ומניח להם לחשוב שאני מתהולל עם המון בנות, אבל טרם מצאתי את האחת והיחידה שראויה להיות מוצגת בפניהם.
"אימא חושבת שעוד לא התגברתי על שברון הלב בגלל עדי." התוודיתי, "אני יודע שבסוף אני אצטרך לגלות להם את האמת, אבל מה הטעם לגרום להם כאב לב ודאגה כבר עכשיו? אם אני אמצא יום אחד מישהו שירצה אותי וירצה לחיות איתי בזוגיות אז… בקיצור, נחצה את הגשר כשנגיע אליו."
"אל תתפלא אם ייקח לך המון זמן להגיע אליו, שמעתי שקשה מאוד לחצות גשרים מתוך ארון חשוך." עקץ אותי אלמוג.
"אתה לא מבין." נעלבתי, "זה בכלל לא ככה, וחוץ מזה פה, בתל אביב, אני לא ממש בארון, אני רק…" הרמזור התחלף לאדום ואני הנחתי יד על כתפו, "תיזהר, יש אדום." עצרתי אותו.
אלמוג נעצר בצייתנות, הרים אלי את פניו ופתאום נישק אותי ישר על הפה, מתעלם מהעובדה שאנחנו באמצע הרחוב. נכון, כבר היה די חשוך, ולא היו הרבה אנשים מסביב, אבל מישהו שרבב את ראשו ממכונית חולפת ושרק שריקה זאבית מביכה, ומעבר לרחוב צחקקו שתי נערות מתבגרות ומרפקו זו את זו. אמנם היינו בתל אביב שכבר ראתה הומואים לרוב, ובכל זאת שאלתי את נפשי למות ממבוכה.
"תפסיק עם זה." לחשתי והדפתי אותו, "מה אתה עושה?"
"מה אתה חושב." ענה אלמוג בחוצפה, ואם לא הייתי עוצר אותו בטח היה מנשק אותי שוב.
בבית מיהרתי, דבר ראשון, להתקלח כדי להוריד מעלי את השערות המגרדות שחדרו לצווארון חולצתי, וכשיצאתי מצאתי את אלמוג שרוע בנוחיות על מיטתי, צופה בסרט דוקומנטרי על מלחמת העולם השנייה.
כשיצאתי מהמקלחת, ערום חוץ ממגבת קטנה כרוכה על מותניי, הוא נעץ בי מבט המום, ואז קפץ מהמיטה, אמר שהיה לו נעים מאוד והוא יגיע לאסוף אותי בעוד יומיים כדי שנגיע יחד לחתונה, ושיהיה לי לילה טוב, ופנה החוצה.
"רק רגע אלמוג, לאן אתה ממהר? חכה, אני אלבש משהו ונראה יחד את הסרט."
"עדיף שלא." אמר אלמוג, ונעץ מבט מרוכז מאוד באיזה נקודה עלומה מעבר לכתפי.
"למה לא? זה סרט מעניין, אני ממש אוהב סרטים היסטוריים, אתה יודע כמה קשה למצוא משהו שחולק איתי את הסטייה הזו?"
אלמוג גנח וצנח שוב על המיטה, "אתה שוב עושה לי את זה עידו, זה לא הוגן."
"עושה מה?" שאלתי והתיישבתי לצידו.
הוא נרתע, "רק אל תיגע בי." אמר בזעף.
כבשתי חיוך, הוא נראה כל כך רציני פתאום, זה דווקא מצא חן בעיני. "למה לא? מה יקרה לדעתך אם אני אגע בך?"
"יקרה מה שקרה ליד הרמזור, אני שוב אתקף דחף לאו בר כיבוש ואתן לך נשיקה ואז…"
"נו, ומה אז? תהפוך לנסיכה יפיפייה?"
"לא חושב שזה יקרה, סביר יותר שאני אהפוך לצפרדע."
"באמת? טוב, לא נדע עד שלא ננסה." אמרתי ונישקתי אותו. הוא החזיר לי נשיקה, תלש מעלי את המגבת ושוב גילינו שאין לאיש מאיתנו קונדומים, ושאפשר להסתדר בלעדיהם, ובסופו של דבר החמצנו את סוף הסרט.
"לא נורא, בטח יהיה שידור חוזר בעוד יום יומיים." פיהק אלמוג, וקיבל בשמחה את הצעתי לישון אצלי.
בבוקר הוא שוב נתקף דחף לאו בר כיבוש וערכנו שידור חוזר ומענג ביותר של אירועי הלילה הקודם. אחר כך ליוויתי אותו החוצה, ואם לא הייתי מנסה לעשות סיבוב על האופניים אולי הכל היה עובר בשלום, אבל נהניתי כל כך לרכב על אופניו של אלמוג עד שלא שמתי לב ששתיים מהשותפות שלי לדירה חזרו ממשמרת לילה בפיצוציה בדיוק כשעמדנו והתנשקנו נשיקת פרידה.
"אמרתי לך סיגי." תקעה לילי מרפק בצלעותיה של סיגי שפיהקה משועממת כאילו אמרה למי אכפת? פלטה בוקר טוב מנומנם לעברי ולעבר אלמוג, נכנסה פנימה וטרקה את הדלת.
עד הערב כל מי שגר ברחוב כבר ידע עלי הרהרתי, אבל למען אלמוג שמרתי על הבעת פנים קולית, ועוד הגדלתי לעשות וקבעתי איתו פגישה בערב בדירתו כדי שנוכל לעבוד על סיפור הכיסוי לחתונה, ואחרי שהוא הסתלק על אופניו הלכתי לקנות לחמניות וקונדומים.

לפני שהגענו לחתונה הספקנו קודם לעשות שוב סקס ואחר כך לריב. הכל באשמתו של אלמוג שהגיע שעה מוקדם מידי כדי, כך הסביר, שיוכל להלביש אותי כמו שצריך. מחיתי שאני כבר יודע להתלבש לבד ושאלתי בלגלוג אם הוא מנסה לפצות את עצמו על ילדות חשוכת ברביות.
"טוב שהזכרת לי." חייך אלמוג, ובלי לגלות שמץ עלבון שלף חגורה חדשה שקנה במיוחד בשבילי, ולפני שהספקתי למחות רכן אלי והחל להשחיל אותה בחגורת מכנסי, ואיכשהו, אני באמת לא יודע איך, המכנסים נשרו מעלי, ואחר כך גם התחתונים… מזל שהוא הגיע שעה מוקדם מידי.
יצאנו בדיוק בזמן, לבושים יפה, מצוחצחים ומגולחים, מדיפים ריח טוב ומרגישים כמו מליון דולר, אבל בדרך הכל התקלקל כי אלמוג התעקש שרבע טנק דלק לא יספיק כדי להגיע לכפר הנידח בו נערכה החתונה והורה לי לעצור בתחנת דלק.
"טנק מלא בבקשה." הורה למתדלק, ודחף לידו בזריזות את כרטיס האשראי שלו.
ממתי סטודנט תפרן שלא יכול להרשות לעצמו מכונית מרשה לעצמו לבזבז כסף בלי חשבון?
"מספיק לשלם עלי כל הזמן, אני לא כוסית." התרגזתי עליו.
"אם היית כוסית לא היית נמצא פה עכשיו." שמר אלמוג על שלוות נפשו והוסיף, בצדק מן הסתם, שרק בגללו הטרחתי את עצמי לנסוע עד לסוף העולם והמעט שהוא יכול לעשות זה לממן את הוצאותיי.
"לא בלי להזהיר אותי קודם. לא מספיק שקנית לי בגדים ושילמת על התספורת והוספת חגורה אז גם דלק אתה קונה? מה נראה לך שאני, נערת ליווי?"
"בטח שלא, הרי את הנעלים קנית לבד, אף נערת ליווי שמכבדת את עצמה לא קונה נעלים על חשבונה." התחכם אלמוג.
"כמה נערות ליווי אתה כבר מכיר?" המשכתי לזעום.
"אף אחת." גיחך אלמוג, "אבל אני די בטוח ש…"
"אלמוג די כבר עם החוכמות האלה, זה מעצבן, למה בכלל חשוב לך לבוא עם בן זוג בדוי לחתונה ההזויה הזו?"
"ככה." אמר אלמוג, והפסיק לחייך, "והחתונה הזו לא הזויה, זו חתונה בין שני גברים שמאוד אוהבים זה את זה, ואם הייתי קצת יותר חכם אולי אני הייתי מתחתן היום עם אחד מהם."
"עם האקס שלך?"
הוא הנהן ועצם את עיניו, קופץ את פיו במתיחות.
"אתה עדיין אוהב אותו אלמוג?" שאלתי בקול רך יותר, מבין שהוא מספר בדיחות קרש ומנסה להתלוצץ ללא הרף כי הוא מתוח מאוד.
אלמוג הנהן, סובב אלי את עורפו ונעץ מבט בחלון, נוהג כאילו מראה השדות החרושים מרתק אותו פתאום מאוד.
"למה נפרדתם?" התעקשתי לחפור.
"כי אני אידיוט והוא אידיוט גדול עוד יותר. אני לא נותן לנישואים שלו עם הדביל היפיוף הזה יותר מחמש שנים, וגם זה רק בגלל שיש לי מצב רוח רומנטי היום."
"כן, רואים." הערתי בחוסר טקט שגרם לאלמוג להתכווץ מעט, ולי להצטער על הפה הגדול שלי, "לפחות התאהבת בבחור שידע עליך, גם זה משהו." ניסיתי לכפר מעט על חוסר הרגישות שלי.
"אני בטוח שזה יקרה גם לך." השיב לי אלמוג בחביבות, וכדי לרמוז שהוא לא כועס עלי עשה מאמץ והפנה אלי את הפרופיל שלו, ואפילו ניסה לחייך מין חיוך, נוקשה ומלאכותי, אבל בכל זאת חיוך.
"אני לא יודע… אני חושב כל הזמן רק על דולב… לא מבין למה אני לא מצליח להשתחרר מהאובססיה כלפיו, אם לא הוא כבר מזמן הייתי יוצא מהארון, אני ממשיך לשחק אותה סטרייט רק מרוב פחד ממה שהוא יחשוב עלי."
"אבל הרגשות שלך כלפיו הם רגשות של הומו, מה הטעם להמשיך להעמיד פנים בגללו? מה זה יועיל לך אם הוא יחשוב שאתה כמוהו? אני לא מבין את ההיגיון שלך."
"אתה צודק, אני לא הגיוני, אני יודע."
"טוב, אם זה מנחם אותך גם אני לא יותר טוב."
"לא, זה לא מנחם אותי. תגיד, אתה לא חושב שנסענו כבר מספיק? נראה לי שהחמצנו את הפנייה למקום הזה."
"לא חושב ככה, בהזמנה היה כתוב שיהיה שילוט, ראית שילוט?"
"עוד לא, למה הם צריכים להתחתן בחור הנידח הזה?"
"כי נידח זה רומנטי וקסום. הנה, תפנה כאן, נו, תסתכל, זה לא רומנטי?"
"לא יודע מה כל כך רומנטי בכביש עפר שהורס לי את הצמיגים." רטנתי, אבל פניתי לפי השילוט, חוצה שדות ופרדסים, וסוף סוף הגעתי לבניין גדול וגבוה שנראה כמו אסם רעוע למרות שהשלט שהתנוסס עליו הצהיר שהגעתי לאולם הקסום – 'שלו בכפר'.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il