דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
23/09/2013
השמש ששקעה מיד כשהגענו הוסיפה מעט קסם למקום, ואחרי שהדליקו את האורות התלויים על הדקלים שהקיפו אותו שמו של האולם נראה קצת יותר הגיוני. פסענו על שביל עפר כבוש שהואר בנרות רומנטיים, וגילינו בפנים המון אדם, כולם לבושים הדר, מתאוששים מהדרך הארוכה שעשו בעזרת משקאות שסיפקו בנדיבות רבה שני ברמנים שריריים ויפי תואר. אחד היה בחור שחום, גלוח ראש, מקושט בקעקועים על זרועותיו ועגיל כסף מבריק על תנוך אוזנו, והשני היה דולב. כמו תמיד הוא היה יפה תואר וחטוב כפסל יווני, מצב רוחו מרומם, וחיוך אדיב מאיר את פניו היפים בעודו מוזג בזריזות משקאות לכל דורש.
בהיתי בו מבועת, מחפש נואשות אחרי תירוצים להימצאותי במקום הזה עם הבן הזוג המסוים הזה.
"עידו!" נופף אלי דולב בידו בהתלהבות, "מה שלומך אמיגו? אתה מהצד של החתן או של החתן?" צחק, מתלהב משנינותו.
"אני… אני… מה אתה עושה פה דולב?"
"עובד, אינה חברה טובה של האח של החתן, היא השיגה לי את העבודה הזו." הסביר עידו בעליצות, "איפה סופי?" חקר
"מי?" תהיתי, ואז נזכרתי, "אה, סופי, היא… אני… לא באתי איתה, אני…"
"עידו!" הסתער עלי אלמוג שנבלע קודם בתוך ההמון הסוער, "איפה אתה? בוא תגיד שלום לכולם!" אחז בזרועי בתנועת בעלות מביכה, ובלי להבחין בדולב כרך את ידו על כתפי ונישק אותי על לחיי, "בוא איתי חמוד, אני מת להשוויץ לפני כולם עם החבר היפה שלי." הכריז בהתלהבות מעצבנת, וגרר אותי אחריו.
כמו שה מובל לטבח הנחתי לו לסחוב אותי משם והלאה. חייכתי להמון זרים שחייכו אלי חזרה, ומילאתי את תפקידי כנדרש, תוך שאני מקפיד להתרחק מהבר.
הופעתו הלא צפויה של דולב דווקא כאן, בטקס חתונה הומואי, הממה אותי כל כך עד שלא הצלחתי לדבר. הנחתי לאלמוג להוביל אותי לפה ולשם, ולהפגין כלפי אותות חיבה, חייכתי בצייתנות והתפללתי שהעינוי הזה ייגמר סוף סוף, והוא נגמר באמת, אבל רק אחרי הרבה מאוד זמן.
אחרי שכולם שתו ואכלו קבבונים ופיתות זעירות, ועוד כל מיני מעוררי תיאבון משונים עם שמות הזויים הגיע הזמן לערוך את טקס החתונה.
כולם נקבצו סביב במה קטנה ובהו בשני החתנים שלבשו חליפות בהירות והקשיבו רוב קשב לגברת עבת בשר וכסופת תלתלים שעמדה מולם, גלימתה הלבנה מתבדרת ברוח הקלה, בירכה אותם, ציטטה שירים נמלצים ודיברה ללא הרף על אהבה ונאמנות.
החתנים הצעירים חייכו כל אותו הזמן, הנהנו כמאשרים ונופפו לחברים ובני משפחה שנדחקו סביבם ונראו מאושרים ונרגשים. על פי פקודת מנהלת הטקס הם החליפו טבעות, ואחר כך הקריאו זה לזה שירים מלאי מילים ארוכות ומחורזות. אחרי שסיימו עם החלק האמנותי הם התנשקו לקול תשואות הקהל ואז החלה המוזיקה לרעום.
כמו על פי אות כולם הסתערו על המזנון, נעמדו בתורים מול המנות שחשקו בהם, וסיפרו זה לזה כמה הטקס היה מרגש ונוגע ללב. אני לעומת זאת לא הצלחתי לאכול כלום, גרוני כאילו נחסם, עמדתי לצידו של אלמוג, מניח לו לאחוז את ידי בידו וניסיתי להיראות מאושר ומוקסם, ולא לחשוב על דולב.
לא הצלחתי.
"מה קורה לך? למה אתה לא אוכל כלום? האוכל פשוט מצוין." ניסה אלמוג לדחוף לפי נתח בשר ריחני.
"אין לי תיאבון." דחיתי אותו, "מתי הולכים?"
"מה הולכים? רק הגענו, אולי תלך לבר להביא משהו לשתות?"
"לא יכול. הברמן… אני לא יכול."
אלמוג הניח את המזלג שלו ונעץ בפני מבט חודר, "מה הבעיה שלך עם הברמן?"
"זה דולב."
"הוא ראה אותך?"
"כן, והוא ראה גם אותך, ובטח ראה איך אתה מחבק אותי ושמע איך אתה קורא לי החבר החמוד שלך."
"מילא, אולי זה רק לטובה." העיר אלמוג בשוויון נפש וחידש את הסתערותו על המזון בצלחתו.
"איך לטובה?" גנחתי, אחוז בחילה.
"כי ככה לא תצטרך לשקר יותר, אתה לא מרגיש הקלה אחרי שיצאת מהארון?"
"לא, אני מרגיש חולה, והכל באשמתך, חבל שבאתי אתך."
אלמוג הפסיק לאכול ונעץ בי מבט מלא בוז, "אתה פשוט פתטי." העיר, "אבל אם זה חשוב לך כל כך אז לך אליו ותספר לו שאתה עושה טובה לידיד, איזה הומו טמבל שרצה לבוא עם בן זוג כדי להוציא לאקס שלו את העיניים, ככה תצא גם צדיק וגם סטרייט."
"זה רעיון! תודה אלמוג." קפצתי מכיסאי ורצתי לעבר הבר.
דולב והבחור השני ארזו בזריזות את המשקאות שלהם, משגיחים תוך כדי כך על מכונת קפה ענקית שהשמיעה קולות בעבוע ופלטה אדים בריח קפה.
דולב כבר לא חייך, למעשה הוא נראה נרגז ומתוח, והבחור השני, השחום, היה עצבני ופניו היו קפוצות במתח.
"חכה רגע עידו, אני צריך לדבר אתך." התבהרו מעט פניו של דולב למראי, "אני יוצא להפסקה עוז." פלט לעבר השחום שהניד בראשו בקדרות, ונראה כאילו הוא מתאמץ מאוד לא להביט בדולב.
"מה קרה?" שאלתי את דולב אחרי שסרנו הצידה ונעמדנו מאחורי המטבח – מבנה פח רעוע ורועש, הומה מלצרים ומלצריות נחפזים.
"הטיפוס הזה, העוז הזה…" דולב לגם מבקבוק מים וכמעט נחנק, "מי היה מאמין שאחד כזה, כולו שרירים וקעקועים… היית מאמין שהוא ניסה לנשק אותי? כמעט הקאתי עליו, טוב, זו אשמתי, הייתי צריך לדעת שדבר כזה יקרה בחתונה של הומואים."
גוש קר ונוקשה החל להתגבש במרכז קיבתי, שולח גלי קור ותיעוב עד לגרוני, "אני בטוח שלא כולם פה הומואים." ניסיתי להתעלם ממנו.
דולב משך בכתפיו, "רק שתבין, אין לי שום דבר נגד הומואים, כן? אבל יש גבול, בא אליך בחור, נראה גבר גבר כזה, ופתאום הוא נוגע בך ומציע לך…" הוא התנער בחלחלה, "לא חשוב, אני לא רוצה לעשות לך בחילה, ושלא תחשוב שאני הומופוב כי אני לא, אין לי כלום נגד הומואים, אבל שישמרו את הגועל נפש שלהם לעצמם."
"הוא ניסה לגעת בך בכוח?" שאלתי, מרגיש איך שפתי מתאבנות מרוב פחד.
"נראה לך? הייתי מפרק אותו לגורמים." התנפח דולב בעלבון, "הוא לא עשה שום דבר בכוח, אבל מספיק שהוא התחיל עם כל מיני מחמאות מגעילות ומשם עבר לליטופים ו… איחס! ואני צריך לעבוד איתו עד סוף החתונה המזעזעת הזו… הכל באשמת אינה הזאת עם כל החברים הקוקסינלים שלה, ומה אתך? מה אתה עושה פה בכלל? לא הפריע לך שהבחור הזה שבאת איתו נמרח עליך ככה? אני במקומך הייתי מעיף אותו לעזאזל."
"לא, לא הפריע לי. הוא חבר שלי, והוא סך הכל בחור טוב, וגם חכם מאוד, הוא לומד פסיכולוגיה."
"וואלה! יופי לו, גם הוא הומו? תיזהר לא לסובב אליו את הגב."
"דולב… אל תדבר ככה, לא יפה מצד העוז הזה להטריד אותך, אבל… אלמוג לא כזה."
"אני מקווה מאוד שלא, טוב, אני חייב לרוץ, ההפסקה שלי נגמרה. תגיד, למה באת בכלל לחתונה הזו?"
"כי אלמוג הזמין אותי. אחד החתנים הוא אקס שלו, והוא לא רצה לבוא לבד."
"רק תיזהר שזה לא יכניס לו רעיונות לראש." גיחך דולב גיחוך אידיוטי, והסתלק, משאיר אותי עם לב שבור ובחילה נוראית.
"די, נמאס לי, בוא הביתה." הפצרתי באלמוג, והוא הסכים מיד למרות שהחתונה רק התחילה להתחמם. השארנו מאחורי גבנו את רחבת הריקודים המוארת שעשרות צעירים מעוצבים קיפצו בה בהתלהבות לצלילי מוזיקת טרנס מורטת עצבים ונדדנו במגרש החנייה, מחפשים אחרי הטרנטה שלי.
מצאנו אותה חוסה בצילו של עץ, אותו העץ שהותרתי אותה תחתיו שלוש שעות קודם, מולה ניצב אופנוע שחור מעוטר בצינורות כרום כסופים ונוצצים שלא עזרו לו כהוא זה. האופנוע סירב להתניע למרות כל מאמציו של בעליו – צעיר שחום ומקועקע שישב עליו חסר אונים קילל אותו נמרצות.
"עוז? אתה עוז הברמן, נכון?" זיהיתי אותו על פי הקעקועים והעגיל.
"כן." הוא הזעים לעברי פנים גבריות נאות מעוטרות זיפים, "מה הבעיה?"
"שום בעיה חוץ מזה שהאופנוע שלך חוסם את המכונית שלי."
"אהה, כן, סליחה, אני כבר מזיז את הכוסשלהאימא של האופנוע המזדיין הזה." גרר עוז את האופנוע הכבד הצידה, החנה אותו לצד מכוניתי ובעט בזעם בגלגלו הקדמי, החף מפשע.
"רוצה טרמפ?" הצעתי לו.
הוא נאנח, "כנראה שכן, החרא הזה מסרב לזוז, יש מצב שאתם מגיעים לגבעתיים?"
"כן, יש. תגיד, אתה לא אמור להישאר עד סוף החתונה?"
"אמור, אז מה? שלא ישכרו אותי עוד פעם, זין על העבודה המבאסת הזו."
"ומה עם הברמן השני? איך הוא יחזור?"
"איך שהוא בא, עם החברה הלסבית המזדיינת שלו, האפס המזדיין בתחת הזה."
"תסלח לי, הוא אולי אפס, אבל עד כמה שידוע לי החברה שלו לא לסבית, והוא לא הומו." העזתי להעיר.
"הא!" פלט עוז בבוז מצמית, צנח על המושב האחורי של הטרנטה – שתודה לאל, התניעה מיד – שילב את זרועותיו המקועקעות על חזהו ושתק בזעף. רק כשהתקרבנו לציוויליזציה העזתי להפר את הדממה המעיקה ששררה ברכב ושאלתי במורך לב את עוז אם הוא יודע שאני מכר של דולב.
"כן, שמתי לב שדיברת איתו בהפסקה שהוא לקח לעצמו למרות שאני הייתי אמור לצאת להפסקה ראשון, האפס הארוניסט הקטן הזה."
"אם לא אכפת לך עוז, אני מכיר אותו די הרבה שנים, בטח יותר שנים ממך, ועד כמה שידוע לי הוא לא."
עיניו הכהות ועזות המבע של עוז פגשו את עיני בראי הרכב ופיו התעוות בהבעת כעס מרירה שגרמה לו, על אף השרירים, הקעקועים והזיפים, להיראות כמו ילד נעלב. "תראה נשמה," רכן לעברי והניח יד כבדה על כתפי, "אל תראה אותי ככה, אולי יש לי פרצוף של בת ימי מטומטם, אבל יש לי גם חושחש מעולה בנושאים האלה, אם אני אומר לך על מישהו שהוא הומו אני יודע על מה אני מדבר, הדולב הזה שלך הוא פאסיבית נטחנת, אבל מה, הוא עוד בשלב הארוניסטי המגעיל הזה שהוא מלכלך על הומואים ושונא אותם, וכאילו לא מבין למה כל הומו בסביבה רודף אחרי התחת היפה שלו."
"וואלה?" פלטתי, נדהם.
"כן, וואלה." פסק עוז, "אני יודע שאתה דלוק עליו אחי." הוסיף בחביבות מפתיעה, "אבל תאמין לי, עדיף שתישאר עם החבר שלך, יותר טוב להיות עם מישהו שסגור על עצמו ורוצה אותך, ולא לרדוף אחרי אחד כזה שיוציא לך את הנשמה."
"ומה אם הוא לא מצליח?" פצה סוף סוף אלמוג את פיו והסתובב לאחור כדי להביט בעוז שהתברר במפתיע כמומחה לענייני הומואים, "מה אם יש לו קראש על הארוניסט הזה והוא לא מסוגל לשכוח אותו?"
"אז שיחכה עד שהוא יתבשל קצת ויצא סוף סוף מהארון." צחק עוז, ביקש ממני לעצור פה, בתחנת האוטובוס ההיא, ולפני שיצא מהמכונית טפח על שכמי טפיחה ידידותית והוסיף עוד עצה אחרונה, "תן לו את הזמן שלו, ובינתיים תעשה חיים, העולם גדול ומלא גברים שמחכים רק לך." גיחך ונעלם.
"איזה מסטול הבחור הזה, דפוק על כל הראש." אמרתי אחרי שהייתי בטוח שהוא יצא מטווח שמיעה.
"לא חושב, לי הוא נראה צלול לגמרי." התנגד אלמוג, ואחר כך שאל כבדרך אגב מתוכנן היטב אם בא לי לעלות איתו אליו.
"כן, בהחלט." הנחתי יד על ברכו.
"טוב, תודה." הניח אלמוג את כפו החמימה על כף ידי שלחצה על ברכו.
"מה תודה? תתפשט." התבדחתי, ושנינו צחקנו יחד, אבל ברגע שדלת דירתו נסגרה מאחורי גבנו הוא פשט את בגדיו, ואני החריתי החזקתי אחריו.
אחרי הסקס הוא התרווח לצידי והניח את ראשו על כתפי, "אתה נשאר לישון פה הלילה?" שאל, ידו משתעשעת בשער שעל חזי.
"אתה מזמין או שואל?"
"מזמין, אבל אם לא בא לך…"
"אם לא היה בא לי כבר הייתי בדרך החוצה." קטעתי אותו, די בגסות.
היד המלטפת אותי קפאה לרגע ואחר כך צנחה הצידה, "אני מודה לך על הכנות." אמר אלמוג בקרירות, ואחר כך הפך אלי את גבו ואיחל לי ביובש ליל מנוחה.
איזה אידיוט אתה עידו נזפתי בעצמי, הסתובבתי על צידי וחיבקתי אותו, מסבך את רגלי ברגליו. הוא לא התנגד, אבל שכב מתוח בזרועותיי, כל גופו מביע תרעומת. "נעלבת? נו, די להיות כזה, אני אידיוט, עוד לא הבנת את זה?" חיככתי את סנטרי בעורפו, "סליחה אלמוג."
"סלחתי." אמר אלמוג אחרי שנייה של מחשבה, ונשאר לשכב באותה תנוחה, אבל גופו התרפה ונצמד אלי בחמימות, "נוח לך ככה?"
"כן, מאוד, ולך?"
"גם, אולי אפילו יותר מידי נוח." הוסיף, ספק בתמיהה ספק במרירות.
"יש דבר כזה, יותר מידי נוח?" השתוממתי.
"כן, גם אני, כשהייתי צעיר ותמים כמוך, חשבתי שאין דבר כזה, אבל לצערי הרב, אחרי שצברתי ניסיון וקמטים הבנתי שיש, ועוד איך."
"ניסיון וקמטים?" גיחכתי, "איזה מצחיק אתה סבא, כמה שנים יש לך עד הפנסיה?"
אלמוג התהפך על גבו והביט בפני. למרות האפלולית ששררה בחדר השינה הבחנתי שהוא רציני מאוד, אפילו לחוץ קצת. רימז לכך הקמט הקל שנחרש בין גבותיו, גבות ישרות שהצלו על עיניים חומות ועגולות שופעות תום ואמון.
"אני יודע שלא רואים עלי, אבל אני עוד מעט בן עשרים ותשע." הצהיר בדרמטיות.
"אוי ואבוי! אני מקווה שכבר בחרת בית אבות וכתבת צוואה, אני במקומך הייתי בוחר לעצמי גם את המצבה, רק כדי להיות בטוח שאחרי מאה ועשרים הכל יהיה לפי טעמי." היתלתי בו, יודע שהוא יבין את חוש ההומור שלי וידע איך לענות לי.
"מצחיק מאוד." ניסה אלמוג להתרגז, אבל לשווא. היה לנו חוש הומור דומה והיה לי קל להצחיק אותו. הבחנתי בעונג שפיו הקפוץ במתיחות מתרכך, וחיוך עולה על שפתיו, "ובין כמה אתה ילד?"
"אני בן עשרים וארבע, בעוד כמה חודשים אני מסיים את הלימודים, ואם אני לא אמשיך לתואר שני, מה שממש לא מתחשק לי לעשות, אני אצטרך להתחיל לחשוב מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אני מודה, זה די מלחיץ אותי." סיפרתי לו, מתפלא עד כמה קל לי להיות גלוי לב איתו, הוא באמת יהיה פסיכולוג טוב, היה לו כישרון להקשיב לבני אדם.
"תמיד תוכל לברר מה דולב הנערץ שלך מתכנן לעשות ולפי זה תחליט." עקץ אותי אלמוג, מוכיח לי שגם פסיכולוגים לעתיד לא מצליחים להיות תמיד מקצועיים ונטולי פניות.
"אני יודע מה הוא מתכוון לעשות, הוא רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, אחר כך אבא שלו יכניס אותו לעבודה בחברת חשמל, הוא כבר מסודר בחיים."
"ואיפה אתה רוצה לעבוד עידו?"
"לא יודע, האמת, לא כל כך בא לי לעבוד, אולי אני אסע שוב לכמה חודשים לטיול, הפעם לאירופה, אני כבר קשיש מידי להיות תרמילאי בהודו."
"ומה תעשה אחר כך?" המשיך אלמוג לחקור אותי בשלווה שנשמעה לי מעושה מעט.
"אולי אוסטרליה, או ארצות הברית, ואולי יפן? שמעתי שאפשר להרוויח שם כסף ממכירת שטויות בקניונים." הנחתי לעצמי לקשקש הבלים, לא התכוונתי לזה באמת, אבל רציתי לדעת איך הוא יגיב, והוא לא אכזב.
"או שאפשר להסתבך עם היאקוזה או עם המשטרה, או גם וגם, למה לא? לך על זה." אמר אלמוג בחריפות, ואפילו חייך, אבל גופו שוב התקשח כנגד גופי.
"במחשבה שנייה עדיף שלא, אני חושב שהכי טוב יהיה אם אני אקבל את ההצעה של דוד שלי לעבוד איתו בית המלאכה שלו." הפסקתי לקשקש והתחלתי לספר לו את האמת, "יש לדוד אלי ולדודה עליזה שתי בנות, אבל לאף אחת מהן אין טיפת חוש טכני, הן הלכו להיות מורות כמו אימא שלהן. דוד אלי תמיד קיווה שהן יביאו לו חתנים שירצו לעבוד איתו כדי שיהיה מישהו שימשיך לנהל את העסק אחרי שהוא יפרוש אבל אחת התחתנה עם מורה להתעמלות, והשנייה עם מורה לנהיגה, ולאף אחד מהם אין חשק ללכלך את הידיים. דוד אלי מתלונן תמיד שלכול המשפחה חוץ ממני יש ידיים שמאליות."
"איך הוא יודע שגם לך אין ידיים שמאליות?" חקר אלמוג בעניין, ושילב את אצבעותיו העדינות באלה שלי, שאמנם התרככו קצת בזמן הלימודים, אבל נותרו אצבעות עבות וגסות של פועל.
"תמיד עבדתי אצלו בחופשים. איך אתה חושב הרווחתי כסף בשביל הלימודים והמכונית? להורים התפרנים שלי יש בקושי כסף לממן לי את השכר דירה."
"בגללו הלכת ללמוד תעשייה וניהול?"
"כן, יש מצב." אמרתי, נבוך קצת, כי האמת, הרעיון ללכת ללמוד תעשייה וניהול צץ במוחי בגלל דולב שהלך ללמוד לוגיסטיקה. רציתי ללמוד איתו באותה מכללה, רצוי במשהו מאותו תחום כדי שאוכל לראות אותו מידי פעם. הייתי הולך ללמוד לוגיסטיקה גם כן, אבל הציונים שלי במתמטיקה לא היו טובים מספיק, ולימודי הסטטיסטיקה המפחידים הרתיעו אותי.
"לא עדיף שהיית לומד משהו שקשור יותר לתחום הטכני?" התעניין אלמוג.
"אולי, אבל האמת שלמדתי כל מה שאני צריך בתחום הזה מהעבודה אצל דוד אלי. הוא רתך מעולה, והשותף שלו, אלכס, הוא כרסם בחסד. הם התחילו ללמד אותי את המקצוע עוד כשהייתי תלמיד בחטיבת הביניים. שניהם בעלי מקצוע טובים מאוד ופעם זה היה מספיק, אבל הזמנים השתנו, ומאחר והם לא כל כך טובים בניהול העסק… מזל שאשתו של אלכס מנהלת להם את החשבונות, הבעיה שאלכס כבר לא ילד, ועכשיו, כשיש להם נכד הם רוצים לפרוש וללכת לגור ליד הבת שלהם ברמת הגולן… דוד אלי עובד עם אלכס ואשתו כמעט שלושים שנה, הוא יהיה אבוד לגמרי בלעדיהם."
"אז מה הבעיה? לך תעבוד איתו."
"כן, אבל…" כמו תמיד כשחשבתי על הנושא המעיק הזה הראש התחיל לכאוב לי, "זה אומר שאני אצטרך ללכת לגור בחיפה, או, שאלוהים יעזור לי, בקריות."
"מה רע בקריות?" שאל אלמוג בקול רם מידי, והדליק פתאום את האור, "מה יש לך נגד הקריות?" חקר, מביט בי בעיניים מצומצמות בזעף.
"כלום, כלום, רק אל תרביץ לי, הקריות אחלה של מקום אם אתה רוצה ללכת לישון בעשר, ולקום כל בוקר בשש, להפסיק לבלות ולחיות ורק לעבוד כמו חמור, ולמות משעמום."
"אני לא מסכים אתך." אמר אלמוג בקול חמור, "גדלתי בקרית מוצקין, ההורים שלי חיים שם עד היום, וזה אחלה מקום, ברגע שאני אסיים את הלימודים אני חוזר לשם."
"וואלה? תעזוב את המרכז ותלך לגור בחור הזה?"
"זה לא חור, זה מקום נהדר, ואתה סתם סנוב צפונבוני מגעיל."
"מה צפונבוני? אני בכלל מנתניה."
"נתניה? איחס!"
"איחס! נתניה איחס?" חבטתי בראשו בכרית, "לבן אדם שגדל בקרית מוצקין ואפילו לא מתבייש להודות בזה אין זכות להגיד איחס על שום מקום בארץ, בטח לא על נתניה היפה שלי."
"יפה? מה יפה במקום מלא ערסים וצרפתים?" חטף אלמוג את הכרית מידי וחבט בי בחזרה, ואחר כך הסתער עלי, צוחק. נאבקנו זה בזה, מתפתלים על המיטה החורקת שלו עד שנפלנו על השטיח.
"אוי!" גנח אלמוג שראשו פגע בקיר בחבטה עמומה.
"סליחה." נבהלתי ומשכתי אותו אלי, "אתה בסדר? הכאבתי לך?"
"לא, זה בסדר, לא קרה כלום, סתם מכה קטנה, באמת."
"אתה בטוח?" אחזתי בסנטרו והפניתי את פניו אלי, לתימהוני נוכחתי לראות שעיניו מלאות דמעות, "אתה בוכה אלמוג?"
"לא." טלטל אלמוג את ראשו, מנסה להיחלץ מידי, "מה פתאום בוכה?" הכחיש, חזר לשכב על המיטה, הרים את הכרית והניח אותה על פניו.
נשכבתי לצידו והצצתי מתחת לכרית, "מה קורה אלמוג? למה אתה ככה?"
הוא משך בכתפיו, "לא חשוב."
"איזה הומואית אתה. נו, תגיד, מה עובר עליך?"
אלמוג התיישב, הכרית חבוקה בחיקו, והביט בי במבט משונה, "עשיתי שטות והתאהבתי." אמר בלחש, ולפני שהספקתי להגיב כיבה מהר את האור וחזר לשכב, גבו אלי.
"התאהבת במי? בי?" תהיתי, מוכיח לשנינו שאני באמת אידיוט.
הוא הנהן והתקפל סביב עצמו, מפנה אלי גב חיוור ופגיע.
"מזל טוב סבל'ה." אמרתי, ושוב נשכבתי לצידו, דחפתי יד מתחת לעורפו ונרדמתי כשאני מחבק אותו
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il